Sunday, March 29, 2015

מכירת חמץ

מכירת חמץ

הרב ארי דוד קאהן


1.     תוספתא מסכת פסחים (ליברמן) פרק ב הלכה יב
ישראל וגוי שהיו באין בספינה וחמץ ביד ישראל הרי זה מוכרו לנכרי ונותנו במתנה וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח ובלבד שיתנו לו במתנה גמורה

2.     תלמוד בבלי מסכת פסחים דף ו עמוד ב
אמר רב יהודה אמר רב: הבודק צריך שיבטל. מאי טעמא? אי נימא משום פירורין הא לא חשיבי, וכי תימא: כיון דמינטר להו אגב ביתיה חשיבי - אמר רבא: גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתיה עילויה. - וכי משכחת ליה לבטליה! - דילמא משכחת ליה לבתר איסורא, ולאו ברשותיה קיימא, ולא מצי מבטיל. דאמר רבי אלעזר: שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו ברשותו, ואלו הן: בור ברשות הרבים, וחמץ משש שעות ולמעלה. וניבטליה בארבע, וניבטליה בחמש! - כיון דלאו זמן איסורא הוא, ולאו זמן ביעורא הוא - דילמא פשע ולא מבטל ליה.
Rab Judah said in Rab's name: He who searches [for leaven] must [also] declare it null. What is the reason? Shall we say [it is] because of crumbs - but they are of no value? ...- Said Raba: It is a preventive measure, lest he find a tasty loaf and [set] his mind upon it. Then let him annul it when he finds it? - He may find it after the interdict [commences], and then it does not stand in his ownership and [so] he cannot annul it. For R. Eleazar said: Two things are not in a man's ownership, yet the Writ regarded them as though they were in his ownership.

3.    ספר שמות פרק יב

(טו) שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי

4.    תרגום אונקלוס על שמות פרק יב פסוק טו

(טו) שבעת יומין פטירן תיכלון ברם ביומא קדמאה תבטלון חמירא מבתיכון ארי כל דייכול חמיע וישתיצי אנשא ההוא מישראל מיומא קדמאה עד יומא שביעאה:

5.    תלמוד בבלי מסכת פסחים דף י/א

מי אמרינן אטו בדיקת חמץ דאורייתא דרבנן היא דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי

6.    רש"י פסחים דף ד/ב

בביטול בעלמא - דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו, והשבתה דלב היא השבתה:

7.    תוספות פסחים דף ד/ב

מדאורייתא בביטול בעלמא סגי - פי' בקונטרס מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו אלמא השבתה בלב היא וקשה לר"י דהאי השבתה הבערה היא ולא ביטול דתניא בשמעתין רע"א אין צריך הרי הוא אומר תשביתו ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה ועוד דתשביתו אמרינן לקמן מאך חלק שהוא משש שעות ולמעלה ואחר איסורא לא מהני ביטול ואומר ר"י דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי מטעם דמאחר שביטלו הוי הפקר ויצא מרשותו ומותר מדקאמרינן אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה והא דאמרינן בנדרים (דף מה.) הפקר בפני שלשה מדאורייתא אין צריך:

8.     שולחן ערוך אורח חיים סימן תמח סעיף ג
* חמץ של ישראל * שעבר עליו הפסח, (ז) ג אסור בהנאה * אפילו (ח) הניחו שוגג (ט) או אנוס. * (י) ואם מכרו או נתנו (יא) לאינו יהודי (יב) ד [ח] שמחוץ לבית קודם הפסח, אע"פ שהישראל מכרו לאינו יהודי ויודע בו שלא יגע בו כלל אלא ישמרנו לו עד לאחר הפסח (יג) ויחזור [ט] ויתננו לו, מותר * (יד) ובלבד שיתננו לו (טו) מתנה גמורה (טז) בלי שום תנאי, (יז) או שימכרנו לו * (יח) [יא] מכירה גמורה * (יט) בדבר מועט; אבל * מתנה (כ) על מנת להחזיר * (כא) ה לא מהני.

9.    משנה ברורה סימן תמח ס"ק יב
אבל בדיעבד פשוט דאין לאסור כלל ואפילו לא יחד לו נמי מקום כל שהיה המכירה כדין] וכתבו האחרונים [כב] דאם יש לו חמץ הרבה וא"א לו להוציאו מביתו ימכור לו גם החדר והוי כמו שמכר לו חוץ לביתו וקנין החדר הוא בכסף עם שטר [ואם ירא לתת לו שטר שמא יעלה בדעתו להחזיק בחמץ ואיכא הפסד מרובה [כג] יש לו להתנות עמו שיקנה בכסף בלבד בלי שטר ותנאי מהני בזה לכמה פוסקים ויש לסמוך להקל בכגון זה] וצריך למסור לו [כד] המפתח מחדר שמונח בו החמץ כדי שיוכל לכנוס בשעה שירצה וליטול את חמצו שנמכר או ניתן לו [כה] או שעכ"פ יאמר לו הישראל בכל עת שתרצה תוכל ליקח המפתח מחדרך וליכנס בו ליטול את חמצך ואיסור גמור הוא [כו] להניח שום חותם או מסגר על החדר או על החמץ כדי שלא יוכל הנכרי ליטול את החמץ דמוכח מזה דכל המכירה לא היה רק הערמה בעלמא

10. ביאור הלכה סימן תמח ד"ה * ואם מכרו
ורק שההיתר הוא משום דבאמת החמץ אינו ברשותו שהתורה אסרתו בהנאה ורחמנא אוקמיה ברשותיה לענין בל יראה ולפיכך כל שמגלה דעתו שאין רוצה בהן ומתרצה שיצאו מרשותו אף בדבר מועט סגי משא"כ במכירה שלנו שהוא כראוי וכנ"ל והחותם הוא רק עד למדידה וכנ"ל וכ"ש אם היהודי מכר להעכו"ם בכפר היי"ש שיש לו בעיר ומונח שם עליהם חותם ולא ידע העכו"ם מזה בודאי שרי דלא שייך לא סמכא דעתיה אלא אפילו שידע כה"ג דיעבד ודאי שרי

11.  בית יוסף אורח חיים סימן תמח אות ג - ד ד"ה ושל ישראל
ואם מכרו או נתנו לגוי וכו'. תוספתא (פסחים פ"ב ה"ו - ז) כתבה הרא"ש בפרק כל שעה (שם) ישראל וגוי שהיו בספינה וחמץ ביד ישראל הרי הוא מוכר לגוי או נותנו לו במתנה וחוזר ולוקח ממנו אחר הפסח ובלבד שיתנהו לו במתנה גמורה ורשאי ישראל שיאמר לגוי עד שאתה לוקח במנה קח במאתים שמא אצטרך ואקח ממך אחר הפסח וכן כתב הרמב"ם בפרק ד' (ה"ו - ז) וסיים בה אבל לא ימכור ולא יתן לו על תנאי ואם עשה כן הרי זה עובר על בל יראה ובל ימצא וכתב הרב המגיד מה שכתב ואם עשה כן הרי זה עובר וכו' הוא כפי דעתו שכתב (ה"ב) שהמפקיד חמצו ביד גוי עובר בלאו וכבר נתבאר זה בסימן ת"מ (קפג. ד"ה ישראל). רבינו ירוחם (נ"ה ח"ה מו.) כתב על תוספתא זו בשם בה"ג (הל' פסח כט ע"ג) ובלבד שלא יערים ואיני מבין דבריו דהא שרי ליתנו לגוי במתנה ולחזור וללקחו אחר הפסח ואין לך הערמה גדולה מזו ואפילו הכי שריא מאחר שמוציאו מרשותו לגמרי ואפשר דשלא יערים דקאמר היינו לומר שלא ימכור לו ולא יתן לו על תנאי: וכתוב בתרומת הדשן (ח"א) סימן ק"כ מי שיש בידו עניני חמץ ורוצה לתתם לגוי חוץ לבית במתנה גמורה ואותו גוי הישראל מכירו ויודע בו שלא יגע (בו) [בהם] הגוי כלל אלא ישמרם לו עד לאחר הפסח ויחזור ויתנם לו יראה דשרי רק שיתנם לו במתנה גמורה בלי שום תנאי או שימכרם לו מכירה גמורה בדבר מועט אבל מתנה על מנת להחזיר לא מהני משום חומרא דחמץ כדאיתא בהגהות מיימון בהלכות שבת (פ"ו אות ב) ונראה מדברי בעל תרומת הדשן בתשובה זו ובתשובה שקודם לה (סי' קיט) דלא מהני נתינת חמץ לגוי אלא אם כן הוא גוי שמחוץ לבית:

12. תרומת הדשן סימן קכ
שאלה: מי שיש בידו עניני חמץ סמוך לפסח, וקשה עליו לבערם ורוצה לתתם לנכרי חוץ לבית במתנה גמורה. ואותו נכרי הישראל מכירו ויודע בו שלא יגע בהן כלל, אלא ישמרם לו עד לאחר הפסח ויחזור ויתנה לו. שרי כה"ג או לאו?
תשובה: יראה דשרי, רק שיתנם לו במתנה גמורה בלי שום תנאי, או שימכרם לו מכירה גמורה בדבר מועט. .. וכיון דהך חומרא גופא דע"מ להחזיר ע"כ חומרא יתירה לגבי חמץ, דמסקינן פ"ק דקידושין /דף ו ע"ב/ דבכל דבר מע"מ =מתנה על מנת= להחזיר שמיה מתנה, בר מקדושי אשה משום דאשה לא מקנייה בחליפין. וא"כ די בחומרה זו לעניין חמץ, ולא להוסיף עליה לדמות מילתא אחריתי.

13.  שו"ת אגרות משה חלק או"ח א סימן קמט
בחנונים חשודים לאיסור חמץ שמכרו חמצם לנכרי ע"י הרב כנהוג ה' אייר תשי"ז. מע"כ ידידי הרה"ג מהר"ר נחמן יוסף גאלדשטיין שליט"א.
בדבר החנונים שמוכרים חמצם ע"י הרב כנהוג והוא חשוד לעבור לסחור בחמץ בפסח ונוטל כל מה שצריך למכור בפסח מאלו החמץ שמכר ע"י הרב, פשוט שאין זה בטול על המכירה כי מצד תנאי המכירה להעכו"ם נכתב בשטר המכירה שמה שיטול יהיה כקונה אז מהעכו"ם ויצטרך לנכות מהסך שחייב לו העכו"ם וממילא אין כאן שום בטול על המכירה ומה שלא לקח הוא של העכו"ם.
ובלא זה אין שייך לבטל קנין שכבר נעשה ואינו שוב בעלים על זה אלא הוא או כקונה מחדש או כגוזל, שהוא ודאי עבר על בל יראה כיון שקנה בין למקח בין לגזל אבל רק על מה שלקח בידו וקנה ולא על מה שנשאר.
ואין לומר שאיגלאי מילתא שלא מכר בלב שלם אלא שהערים, דמה"ת נימא כן דאף שחשוד לעבור להנאתו כשאינו יכול בהיתר לא יעבור על מה שיכול לעשות בהיתר. ואף אם נימא שבזה"ז במדינה זו ליכא חזקה זו דבחולין דף ד', הוא רק שלא יחליף שהוא לבקש תחבולות להיתר אבל על מה שעשה בהיתר ממש, ודאי לא נימא שבלבו לא רצה בההיתר, ולכן ברור ופשוט שהמכירה קיימת וטוב עשה כתר"ה שהשתדל שימכרו חמצם. ידידו, משה פיינשטיין.

14.  שו"ת אגרות משה חלק או"ח ב סימן צא
לבאר התועלת דמכירת חמץ של חנונים חשודים ער"ח אייר תש"כ. מע"כ ידידי הרב הגאון מוהר"ר דוד ראקמאן שליט"א.
הנה בדבר הערתו על מה שכתבתי בספרי אגרות משה או"ח בסי' קמ"ט שהחנונים המוכרים חמצם ע"י הרב כנהוג והחנוני חשוד שימכור מזה החמץ בפסח שמ"מ לא נבטלה המכירה אלא על מה שלקח עבר על ב"י שהוא כקונה מחדש או כגוזל שהערה כתר"ה דמה נרויח מזה שנזדקק לו, הנה לאלו שלוקחים ממנו אחר הפסח שלא יכשלו באיסור חמץ שעבר עליו הפסח ודאי הוא ריוח. וגם הוא ירויח שלא יעבור על בל יראה עד שיקח מהם ורק עד שיאכלם הקונה, כי מכירתו כיון שנאסר בהנאה כשלקח לא חלה והיא שלו אף אחר שלקח הקונה לביתו, אבל על הנשארים לא יעבור. ובלא זה הא יעבור על כל כזית בלאו וכשמכר לא יעבור אלא על הכזיתים שקנה ולכן גם בשבילו מכיון שהוא רק מומר לתיאבון הא איכא תנאי דלא סברי הלעיטהו לרשע וימות בב"ק דף ס"ט, ואף לרשב"ג מסתבר דהוא רק שאינו מחוייב להטריח לציין שהוא ערלה בשביל הרשע אבל אם הרשע רוצה לתקן שלא יעבור איסורין הרבה אף שיודעין שיעבור על האיסורין במעט מהן גם רשב"ג יודה שכיון שהוא לתיאבון שחייבין להחיותו כדאיתא בגיטין דף מ"ז צריכין להזדקק לו.
ואף שלענין מה שיחזור ויקח בתוך הפסח יהיה האיסור במעשה שיתחייב מלקות ובאם לא ימכור קודם הפסח לנכרי יהיה בלא מעשה ונמצא שלענין המעט שיקח יותר היה טוב שלא ימכור כדי שתהיה עבירתו בלא מעשה שלא מתחייב מלקות, אינו כלום חדא דהא יעבור על הרבה שיעורים יותר ממה שיקנה, וריבוי הלאוין דבלא מעשה נגד המיעוט דבמעשה חמור אלו המרובין. ועיין בר"ן יומא דף פ"ג שלכן לגבי חולה חמור נבלה משבת דנהי דנבלה איסור לאו ושבת איסור סקילה איכא חומרא אחרינא לפי שהאוכלה עובר בלאו על כל זית וזית ושבת לא עבר אלא חד לאו, וכ"כ הוא הכא לענין חומר לאו שיש בו מעשה מאין בו מעשה שהוא רק בשיעורין שוין ולא כשהלאו שאין בו מעשה הוא בהרבה שיעורין יותר וגם בהרבה זמן יותר, שריבוי הלאוין ע"י ריבוי השיעורים והזמן חמור אף שאין בו מעשה מהמיעוט שבמעשה. וגם לא ברור לי שנחשב לאו שאין בו מעשה קיל מיש בו מעשה אלא לאו הניתק לעשה נחשב קלין ביומא דף פ"ו אך אולי גם לאו שאין בו מעשה יש לדמות לניתק לעשה משום שג"כ אינו לוקה עליו אבל אפשר יש לחלק. ונמצא שגם לו יש ריוח בזה שימכור חמצו.
אבל העיקר שצריך להזדקק לזה הוא להציל אחרים שיקנו ממנו מאיסור חמץ שעבר עליו הפסח מרוב הדברים שיקנו ממנו. אבל אין ליתן לו כתב איך שמכר החמץ דהרי עכ"פ אסור לקנות ממנו שמא יתן לו מהדברים שקנה בתוך הפסח. וממילא לא יטעה שמותר לו גם למכור חמץ וגם הרב צריך לומר לו שאסור לקנות ולמכור חמץ בפסח.
ומצד הקנין לא חסר קנין חצר דהא משכירים המקומות שמונח שם החמץ והחמץ הוא סימן על המקום שקנה ולא מתבטל השכירות בזה שמשתמש בהמקום גם הוא כי כן הותנה עם הנכרי בשטר המכירה שאח"כ יכול הישראל להשתמש שם כשצריך לילך לשם לדברים שאינם חמץ שמונחים ג"כ שם שאותן הדברים לא נמכרו, וגם יש עוד הרבה קנינים. אך אם חושב הרב שיותר טוב שלא ימכור מצד איזה טעם ודאי הרשות ביד הרב לעשות כפי הבנתו בזה לשם שמים. ידידו משה פיינשטיין.

15. שו"ת חתם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן שי
וראיתי מ"ש עוד שם לערער על מכירת חמץ שלנו כיון שאין דעתו של עכו"ם לקנות כי העכו"ם סובר שהיהודי אינו עושה אלא ע"ד מצות אנשי' וכל שאין דעת העכו"ם לקנות לא מהני כמ"ש עה"ג לפקפק על קנין אגב שאין דעת העכו"ם סומכת לקנות באגב ושוב מצא בנימוקי יוסף אמתני' דראה המציאה ונפל עלי' דאמרי' כיון דנפל גלי דעתיה דלא ניחא ליה ליקני /דליקני/ בד' אמות כתב נימוקי יוסף כיון דתקנת חכמים היא שומעין לו באומר אי אפשי בתקנת חכמים עד כאן לשונו א"כ משמע בקנין דאורייתא קונה אפילו לא ניחא לי' דליקני וא"כ במכירת שאנו מוכרי' החמץ בקנין דאורייתא אפילו אין דעתו של גוי לקנות קונה
אמנם לפע"ד הקו' מעיקרא ליתא מתרי טעמי חדא מה לי אם דעת הגוי לקנות או לא אנן לא בעי' להקנות לגוי אלא להוציא מרשותו של ישראל ולא דמי למכירת בכור שעיקר הכוונה שיזכה הגוי בבהמה אבל בחמץ עיקר הכוונה שלא יהי' חמצו של ישראל וכל שיצא מרשותו של ישראל אפילו רק בדרך הפקר אינו עובר עליו והרי ישראל גמר ממכרו והוציאו מרשותו באמת והא דמשמרו בביתו היינו לצורך העכו"ם ואלו רוצה הגוי להוציא החמץ ולהשליכו לחוץ לא ימחה הישראל בידו כלל א"כ מה לי שלא יהיה דעתו של גוי לקנות.

16. שו"ת חתם סופר חלק ג (אבן העזר א) סימן יא
וכן הלכה רווחת למכור חמצו של חבירו בשעה חמישית מטעם זכי' לאדם אע"פי דהוה זכי' ממנו לאחר והדבר פשוט ומובן והאורך שלא לצורך.






17.  אנציקלופדיה תלמודית כרך ט, [הערמה] טור תש
ישראל וגוי שהיו באים בספינה וחמץ ביד ישראל הרי זה מוכרו לנכרי ונותנו במתנה וחוזר ולוקחו ממנו אחר הפסח, ובלבד שיתננו לו במתנה גמורה42, ואף על פי שהישראל מכירו לגוי ויודע שלא יגע בו כלל, אלא ישמרנו לו עד לאחר הפסח ויחזור ויתננו לו, מותר43. יש מהראשונים גורסים: ובלבד שלא יערים44, ויש שפירשו הערמה זו שלא יהא רגיל לעשות כן בכל השנים45. ויש שפירשו שלא יערים היינו שלא ימכור או יתן על תנאי, אבל כשנותן במתנה גמורה, וחוזר ולוקחו ממנו אחר הפסח, אף שאין לך הערמה גדולה מזו, מכל מקום מותר, מאחר שמוציאו מרשותו46, והערמת מכירה זו היא היתר גמור מן התורה, שהרי מוכר במכירה גמורה באחד מהקנינים שהגוי קונה, ואף ששניהם יודעים שרוצים בהחזרת החמץ לאחר הפסח, מכל מקום עכשיו מכור הוא ויכול הלוקח למכרו ולהקדישו ולאבדו מבלי מוחה47. רוב הראשונים אינם גורסים כלל ובלבד שלא יעדים48.

יש מן האחרונים שכתב שלא התירו הערמה זו אלא בחמץ שמדרבנן, כגון לאחר שביטל את החמץ, שמן התורה די בביטול בלבד49, אבל בחמץ דאורייתא לא הותרה הערמת המכירה לגוי, כדרך שלא הותרו במלאכות שבת אלא הערמות באיסורים שמדרבנן50, ורוב האחרונים חולקים וסוברים שאף לחמץ דאורייתא מועילה הערמה זו, כיון שעל כל פנים עשה קנין המועיל לפי הדין51, ואינו דומה למלאכות שבת שהוא עושה באמת מעשה אסור וכוונתו לתכלית האסורה, אלא שמערים שהעולם לא ידעו ואומר שעושה לשם תכלית המותרת, אבל במכר ומתנה מה איכפת לנו שמערים כיון שאין האיסור אלא בחמץ שלו והרי יצא מרשותו בקנין שהקנה לנכרי52.

18.  אנציקלופדיה תלמודית הערות כרך ט, הערמה [טור תרצז]
42. תוספתא פסחים פ"ב וירושלמי שם פ"ב ה"ב; רמב"ם חמץ ומצה פ"ד ה"ו; טוש"ע או"ח תמח ג ואם מכרו או נתנו לעכו"ם וכו'.
43. תרומת הדשן סי' קכ, ע"פ רש"י גיטין כ ב ד"ה אלא לאו; ב"י סי' תמח ושו"ע שם. וע"ע מכירת חמץ.
44. בה"ג הל' פסח פ"ב; שו"ת הרשב"א ח"א סי' ע ובמיוחסות סי קסח; ריטב"א פסחים רפ"ב; או"ז ח"ב בפי' אלהי הרוחות. ועי' ב"י שם שהבין שהבה"ג הוא שהוסיף ובלבד שלא יערים, אבל בראשונים הנ"ל מבואר שזוהי גירסתם בתוספתא במקום ובלבד שיתננו כו', ועי' בבה"ג הילדסהיימר הורכבו ב' הגירסות, ועי' תוספת ראשונים שם.
45. ריטב"א שם, וכ"ה בתשובות גאוני מזרח ומערב סי' קי בשם רב עמרם גאון שלא בשם התוספתא. ועי' מהר"ם חלאווה פסחים ל ב.
46. ב"י שם.
[טור תשא] 47. שו"ת חת"ס או"ח סי' קיג בפי' ד' הב"י, אלא שהוא הבין שהב"י כ"כ בשם רבנו ירוחם, ואינו כן. ועי' לעיל מהמקו"ח ועונג יו"ט.
48. עי' תוספת ראשונים שם עמ' 164. וע"ע מכירת חמץ.
49. ע"ע בטול חמץ וע' בל יראה ובל ימצא כרך ג.
50. בכור שור פסחים כא א, ע"פ שבת קלט ב. עי' להלן במלאכות שבת.
51. עי' לעיל בפדיון מעשר שני וציון 22, וע"ע הנ"ל.
52. מקור חיים סי' תמח ס"ק יא. ועי' להלן: בחול המועד, ושם שלהחת"ס אף במלאכות דאורייתא יש שהתירו הערמה. על המפקיר חמצו בי"ג בניסן, אם אסור לאחר הפסח, שחוששים להערמה, שמא לא יפקיר ויאמר שהפקיר, או שאין חוששים (עי' ירושלמי פסחים פ"ב ה"ב), ע"ע חמץ שעבר עליו הפסח (וזו הערמה של מרמה ושקר, ולא תחבולה לפי ההלכה, וע"ע הנ"ל פי' אחרים בחשש הערמה זו).

19.  שו"ת שואל ומשיב מהדורה א ח"ג סימן רכ ד"ה לחכם אחד
לחכם אחד מה שהאריך בענין שאחד קנה חמצו של ישראל אחר שמכר לגוי אם צריך להחזיר לבעלים והבאת דברי המשאת בנימן והט"ז והמ"א שהסכימו לדבריו שצריך להחזיר והנה עיינתי בשו"ת מ"ב בסי' מ"ג והנה במה שהביא ראיות לדבריו מסקריקין לפע"ד אין ראיה כלל דפשיטא דשם ל"ש מכירה כלל דהא גזלן ואנס והמכירה הי' באונס ולכך אמרינן דמסתמא לא נתייאש (ואף דהתוס' בסוכה דף למ"ד /ל'/ שם בסוגיא דאוונכרי האריכו אי מועיל גבי קרקע יאוש ובב"ב דף מ"ד החליטו דמועיל יאוש וכתבו שכן משמע בסוגיא דסקריקין היינו דוקא כדשמענו דמייאש אבל בסתמא בודאי לא נתייאש והמ"ב שם לא הרגיש בזה יעו"ש שחושב לדבר פשוט דבקרקע ל"ש יאוש ועיין בכ"ת למהרמב"ח שהאריך בזה בסוגיא שם ובתשובה הארכתי בזה) אבל מה ענינו למכירת חמץ שהי' מדעתו והי' צריך שיהי' מכירה ברצון והחלטו למען ינצל מאיסור חמץ ואיך שייך כאן דאדעתא דהכי לא נתייאש ובזה אין מקום לראייתו ממצודת הדג דמרחיקין ממנו דמה ענינו לכאן כאן מכר ברצון נפשו והמ"א דומהו להא דאדעתא דארי' אפקרי' אדעתא דכ"ע לא אפקרי' אבל אין ענינו לכאן דכאן לא שייך יאוש דמתורת מכר קאתינן עלה ועיין בט"ז סי' תמ"ח שם ס"ק וא"ו /ו'/ שדחה ג"כ סברא זו וגם בסי' רמ"ו דחה זאת אבל גם מ"ש הוא בהיתר זה לא זכיתי להבין על בוריו יעו"ש והנה לכאורה אמרתי אפתח פתח לנפשי דלפמ"ש המ"ב בעצמו סי' נ"ט והובא במ"א ס"ק ד' שם דבדיעבד קנה בכסף לחוד וגם בקנין סטימתא מועיל ומטעם כיון שהחמץ אינו ברשותו והתורה אוקמא ברשותו בקנין כל שהוא סגי וכמ"ש בסי' צ"ז ודבריו נכונים ומ"ש המ"א דלא אזלינן בתר דיניהם נגד דין תורה כמו גבי בכור לפע"ד

20. שו"ת מנחת יצחק חלק ו סימן לח
בדבר חמץ שנמכר פעמיים. בדין זיכוי בעירובי חצרות. בענין ברכת אשר יצר לנותן שתן לבדיקה ב"ה יום ה' אחו"ק י"ט למנב"י תשל"א לפ"ק עיה"ק תובב"א לכ' הרה"ג מוה"ר משה שמואל אייזענבאך שיחי' הנני בזה להשיב על שאלותיו בקיצור נמרץ מחמת רוב טרדותי. ע"ד מי שמכר חמצו בערב פסח ע"י שליח ב"ד בק"ס =בקנין סודר= כנהוג, ואח"כ בתוך לבו מכר גם לשליח ב"ד אחר גם בק"ס וחשב בזה להדר יותר, מה דינו של זה.

והנה בודאי טעות נזרקה בדבריו, שאין המנהג למכור להשליח ב"ד, רק לעשותו שליח למכור ע"י ב"ד כנהוג, וא"כ אם הב' שליחי ב"ד מוכרים ע"י אותו ב"ד, בודאי אין שום חשש, רק אם כ"א מוכר ע"י ב"ד אחר לנכרי אחר, אבל למעשה גם בכה"ג אין שום חשש, דחד מינייהו בודאי קני, דהוי כמו ב' שטרות היוצאים ביום אחד המבואר דינו (בכתובות צ"ד ע"א וע"ב) ובש"ע (חו"מ סי' ר"מ סעי' ג') עיי"ש.  

21.  ביאור הלכה סימן תמח ד"ה * מכירה גמורה
מכירה גמורה - כתב הרב בגדי ישע סימן ב' אות ה' דכיון שמכירת החמץ לעכו"ם צריך להיות מכירה גמורה בלי הערמה נראה דאחר הפסח כשיחזיר הנכרי החמץ לישראל צריך לקנותו באחד מדרכי הקנאה ולא לקבל ממנו בחזרה סתם וכמו שכתבו הפוסקים לענין מתנה ע"מ להחזיר בסימן תרנ"ח ונראה דאחר הפסח די בזה שיקנה מהנכרי החמץ והחדרים בכסף לחוד והנכרי יחזיר השטר מכירה שקיבל ודי בזה דאף שישראל מנכרי אינו קונה קרקע בכסף לחוד כ"א בשטרא התם משום דלא סמכא דעתיה דישראל משא"כ הכא שמחזיר לו השטר ע"ש:


No comments:

Post a Comment