Sunday, June 21, 2015

אין הלכה כיוחנן בן דהבאי

אין הלכה כיוחנן בן דהבאי
הרב ארי דוד קאהן

1.    תלמוד בבלי מסכת נדרים דף כ עמוד א
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן דְּהָבַאִי, אַרְבָּעָה דְּבָרִים סָחוּ לִי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, חִיגְרִין מִפְּנֵי מָה הַוְיָין? מִפְּנֵי שֶׁהוֹפְכִים אֶת שֻׁלְחָנָם. אִלְּמִים מִפְּנֵי מָה הַוְיָין? מִפְּנֵי שֶׁמְּנַשְּׁקִים עַל אוֹתוֹ מָקוֹם. חֵרְשִׁים מִפְּנֵי מָה הַוְיָין? מִפְּנֵי שֶׁמְּסַפְּרִים בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ. סוּמִין מִפְּנֵי מָה הַוְיָין? מִפְּנֵי שֶׁמִּסְתַּכְּלִים בְּאוֹתוֹ מָקוֹם. וּרְמִינְהוּ, שָׁאֲלוּ אֶת אִימָא שָׁלוֹם, מִפְּנֵי מָה [דף כ ע"ב] בָּנַיִךְ יְפֵיפִין בְּיוֹתֵר? אָמְרָה לָהֶן, אֵינוֹ מְסַפֵּר עִמִּי, לֹא בִּתְחִלַּת הַלַּיְלָה וְלֹא בְּסוֹף הַלַּיְלָה, אֶלָּא בְּחֲצוֹת הַלַּיְלָה. וּכְשֶׁהוּא מְסַפֵּר, מְגַלֶּה טֶפַח וּמְכַסֶּה טֶפַח, וְדוֹמֶה עָלָיו כְּמִי שֶׁכְּפָאוֹ שֵׁד. וְאָמַרְתִּי לוֹ, מַה טַּעַם? וְאָמַר לִי, כְּדֵי שֶׁלֹּא אֶתֵּן אֵת עֵינַי בְּאִשָּׁה אַחֶרֶת, וְנִמְצְאוּ בָּנָיו בָּאִין לִידֵי מַמְזֵרוּת. לָא קַשְׁיָא, הָא בְּמִילֵי דְּתַשְׁמִישׁ, הָא בְּמִילֵי אַחֲרִנָיְיתָא. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, זוֹ דִּבְרֵי יוֹחָנָן בֶּן דְּהָבַאִי, אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים, אֵין הֲלָכָה כְּיוֹחָנָן בֶּן דְּהָבַאִי, אֶלָּא כָּל מַה שֶּׁאָדָם רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת בְּאִשְׁתּוֹ - עוֹשֶׂה, מָשָׁל לְבָשָׂר הַבָּא מִבֵּית הַטַּבָּח, רָצָה לְאָכְלוֹ בְּמֶלַח - אוֹכְלוֹ, צָלִי - אוֹכְלוֹ, מְבֻשָּׁל - אוֹכְלוֹ, שָׁלוּק - אוֹכְלוֹ. וְכֵן דָּג הַבָּא מִבֵּית הַצַּיָד. אָמַר אַמֵימָר, מָאן, מַלְאֲכֵי - הַשָּׁרֵת? - רַבָּנָן, דְּאִי תֵּימָא, מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מַמָּשׁ, אַמַּאי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אֵין הֲלָכָה כְּיוֹחָנָן בֶּן דְּהָבַאִי? הָא אִינְהוּ בְּקִיאִי בְּצוּרַת הַוָּלָד טְפֵי. וְאַמַאי קָרוּ לְהוּ, ,מַלְאֲכֵי - הַשָּׁרֵת'? דִּמְצַיְּינֵי כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. הַהִיא דְּאַתָּאִי לְקַמֵיהּ דְּרַבִּי, אָמְרָה לֵיהּ, רַבִּי עָרַכְתִּי לוֹ שֻׁלְחָן וַהֲפָכוֹ. אָמַר לָהּ, בִּתִּי, תּוֹרָה הַתִּירָתֵךְ, וַאֲנִי מָה אֶעֱשֶׂה לִיךְ? הַהִיא דְּאַתָּאִי לְקַמֵיהּ דְּרַב, אָמְרָה לוֹ, רַבִּי, עָרַכְתִּי לוֹ שֻׁלְחָן וַהֲפָכוֹ, אָמַר, מַאי שְׁנָא מִן בִּינִיתָא. (במדבר טו) "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם", מִכָּאן אָמַר רַבִּי, אַל יִשְׁתֶּה אָדָם בְּכוֹס זֶה וְיִתֵּן עֵינָיו בְּכוֹס אַחֵר.
2.    תלמוד בבלי מסכת יבמות דף לד עמוד ב
...והא הוו ער ואונן! ער ואונן שמשו שלא כדרכן. מיתיבי: כל עשרים וארבעה חדש דש מבפנים וזורה מבחוץ, דברי ר' אליעזר; א"ל: הללו אינו אלא כמעשה ער ואונן! כמעשה ער ואונן ולא כמעשה ער ואונן, כמעשה ער ואונן, דכתיב: +בראשית ל"ח+ והיה אם בא אל אשת אחיו ושחת ארצה; ולא כמעשה ער ואונן, דאילו התם שלא כדרכה, והכא כדרכה. בשלמא אונן, דכתיב ביה: ושחת ארצה, אלא ער מנלן? אמר רב נחמן בר יצחק, דכתיב: +בראשית ל"ח+ וימת גם אותו, אף הוא באותו מיתה מת. בשלמא אונן, משום לא לו יהיה הזרע, אלא ער מ"ט עבד הכי? כדי שלא תתעבר ויכחיש יפיה.
חברותא יבמות דף לד עמוד ב
 ער ואונן - שמשו שלא כדרכן, שבאו עליה שלא במקום תשמיש.
3.    תוספות מסכת יבמות דף לד עמוד ב
ולא כמעשה ער ואונן דאילו התם שלא כדרכה - משמע דאסור לשמש שלא כדרכה ותימה דבפ"ב דנדרים (דף כ:) אמר ההיא דאתיא לקמיה דרבי ואמרה ליה שולחן ערכתי לו והפכו אמר לה בתי התורה התירתך לו ומסיק דהלכתא הכי והפכו היינו שלא כדרכה לפי שמצטערת בכך שנא' (בראשית לד ב) וישכב אותה ויענה שעינה אותה שלא כדרכה וכן אם תענה את בנותי (שם לא) שלא כדרכן דאי הפכו היא למעלה והוא למטה לא היתה קובלת על כך וכן בפ' ארבע מיתות (סנהדרין דף נח:) אמר עובד כוכבים הבא על אשתו שלא כדרכה חייב מיתה ופריך מי איכא מידי דישראל לא מיחייב ועובד כוכבי' מיחייב והיינו האי לא מחייב היינו דבישראל שרי דאי איכא איסור בישראל ניחא דמחייב בעובד כוכבים מיתה דאזהרתן זו היא מיתתן כמו בגזל ושאר דברים ואר"י דהתם מיירי בלא הוצאת זרע דשרי דכיון דליכא השחתת זרע לא הוי כמעשה ער ואונן עוד אמר ר"י דלא חשוב כמעשה ער ואונן אלא כשמתכוין להשחית זרע ורגיל לעשות כן תמיד אבל באקראי בעלמא ומתאוה לבא על אשתו שלא כדרכה שרי כדאמרי' בנדרים (דף כ:) כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו יעשה משל לבשר הבא מן הטבח ודג מן הציד רצה אוכלו צלי רצה אוכלו מבושל רצה שלוק.
4.    תוספות הרא"ש מסכת יבמות דף לד עמוד ב
ולא כמעשה ער ואונן, משמע הכא דאסור לשמש שלא כדרכה. וקשה מהא דאמרינן בפ' ואלו מותרים ההיא דאתאי לקמיה דרבי אמרה לו רבי ערכתי לו שלחן והפכה פי' שלא כדרכה אמר לה בתי התורה התרתך לו ומסיק דהלכתא הכי, ואין לומר דלאו בתשמיש שלא כדרכה איירי אלא הפכה קאמר היינו היא למעלה והוא למטה כי ההיא דברכות פ' הרואה חזית טונא דאסא דרמיית עלי א"ל משכבו הפך שהיתה אשתו עליו, דבשביל זה לא היתה קובלת על בעלה דאינה מצטערת בכך, אבל בתשמיש שלא כדרכה מצטערת שקראו הכתוב עינוי וישכב אותה ויענה שעינה שלא כדרכה וכתיב אם תענה את בנותי שלא כדרכן, ועוד אמרי' גוי הבא על אשתו שלא כדרכה חייב מיתה ופריך מי איכא מידי דבישראל לא מיחייב וגוי מיחייב וע"כ האי לא מיחייב היינו דבישראל שרי דאי איכא איסורא בישראל א"כ ניחא דגוי מיחייב מיתה דאזהרה שלהן זו היא מיתתן, וי"ל דהתם בלא הוצאת זרע איירי דכיון דליכא השחתת זרע ולא הוי כמעשה ער ואונן שרי, ועי"ל דלא הוי כמעשה ער ואונן אלא א"כ רגיל לעשות כן תמיד אבל אי באקראי בעלמא מתאוה לאשתו לשמש שלא כדרכה שרי כדאמרינן בנדרים כל מה שרוצה לעשות באשתו עושה משל לבשר הבא מן הטבח ודגים מבית הצייד.
5.    הלכות נדה למרדכי רמז תשלב
דאסור לשמש שלא כדרכה דחשיב ליה כמעשה ער ואונן וקשה דבפרק שני דנדרים אמרי' ההיא דאתא לקמיה דרבי אמרה לו ערכתי לו שלחן והפכו אמר לה בתי מה אעשה לך שהתורה התירה לו ואומר ר"י שיש לפרש דלאו בתשמיש שלא כדרכה (היה) [מיירי] אלא היא מלמעלה והוא מלמטה ועוד אומר ר"י דאין חשוב מעשה ער ואונן אא"כ מתכוין להשחית ורגיל לעשות כן תדיר אבל באקראי בעלמא שיתאוה לאשתו שלא כדרכה שרי וכן נראה לפרש שלחן ערכתי לו והפכו שלא כדרכה דעל כרחה קבלה כי היא מצטערת והכתוב קראו עינוי אם תענה את בנותי אבל היא למעלה מאי איכפת לה ואפי' שלא כדרכה השיב לה התורה התירה לו וקאמר נמי התם דאין הלכה כר"א בן דהבאי דאמר חגרין למה מפני שמהפכין שלחן אלא כל מה שאדם רוצה לעשות עם אשתו עושה משל לבשר הבא מן הטבח רצה אוכלו שלוק או מבושל או צלי. מתוספתא יבמות.
6.    הגהות מרדכי מסכת נדה רמז תשמד
 [בפנים ריש הלכות נדה] בסוף פ"ג דיבמות בדבור ולא כמעשה ער ואונן (*אומר) [*אמרו התוספות] דויענה הוו ממש שלא כדרכה ולא היא למעלה ואפילו הכי שרי לישראל והביאו ראיה ז"ל וכן בפרק ד' מיתות אמרינן עובד כוכבים הבא על אשתו שלא כדרכה חייב מיתה לשמים ופריך מי איכא מידי דישראל לא מיחייב ועובד כוכבים מיחייב וא"כ על כרחיך לישראל מותר גמור דאי איכא לישראל איסורא הוה ליה גבי עובד כוכבים חיוב מיתה לשמים דאזהרתן זו היא מיתתן כמו גזל ושאר דברים ואומר ר"י דהתם מיירי בלא הוצאת זרע דאז שרי אי נמי באקראי בעלמא שמתאוה לכך כדאמרי' בנדרים משל לטבח כו'.
7.    שיטה מקובצת מסכת נדרים דף כ עמוד ב
ערכתי לו שלחן. לשמש והופכו שלא כדרכה. התורה התירתו. לשמש שלא כדרכה. וא"ת והלא הוא כמעשה ער ואונן. יש לומר היינו כשעושה כן תמיד אבל לפעמים מותר. ויש אומרים דכי אמרינן שרי דוקא שלא יוציא שכבת זרע. ויש מפרשים והפכו הוא למטה והיא למעלה. הריטב"א ז"ל:
8.    ים של שלמה מסכת יבמות פרק ג
ת"ר (ל"ד ע"ב) כל כ"ד חדשים שהתינוק יונק, והתשמיש סכנה לה, שמא תתעבר ותגמול את בנה וימות, דש מבפנים וזורה מבחוץ, אמרו לו חכמים אין זה דומה אלא למעשה ער ואונן, ונראה דאיירי באשתו שילדה עמו, ולא איירי במינקת חבירו, דאסורה לכ"ע, ומוציאין ממנו, ולית ביה פלוגתא, אלא בשלו, דלא חיישינן לשמא קטלה, דיכולה לזון אותו בחלב ובבצים, כדאיתא בהחולץ (לקמן מ"ב ע"ב) מ"מ מוטב יותר שלא יבא לידי מיחוש סכנה, וחכמים אוסרים, פי', ומשמש כדרכו, אף שאינה דומה ממש לער ואונן, דשמשו שלא כדרכן, מ"מ מדמה איסור זה לשלא כדרכן, וקשה מהא דאמרינן בפ' אלו מותרים בנדרים (כ' ע"ב) ההיא דאתאי לקמי' דר', ואמרה לו, שולחן ערכתי לו והפכו, פי', ששימש שלא כדרכה, אמר לה, בתי התורה התירתך לו, ומסיק, דהלכתא הכי, ואין לומר דלא בתשמיש שלא כדרכה איירי, והפכו דקאמרה היינו הוא מלמטה והיא מלמעלה, ... וי"ל דהתם בלא הוצאת זרע איירי, דכיון דליכא השחתת זרע לא הוה כמעשה ער ואונן ושרי, ועי"ל, דלא חשיב מעשה ער ואונן אא"כ רגיל לעשות כן תדיר, אבל אי באקראי בעלמא מתאוה לאשתו לשמש שלא כדרכה שרי, כדאמרינן בנדרים (כ' ע"ב) כל מה שרוצה לעשות באשתו עושה, משל לבשר שבא מבית הטבח, ודגים מבית הדייג, והא שינוייא עיקר, דנכרי שבא על אשתו שלא כדרכה בסתם ביאה איירי, אף בהוצאת זרע, וקאמר דבישראל שרי, ועוד מדקאמר רבי התורה התירתך לו בסתם, ולא דקדק לידע אם היה שם הוצאת זרע, אלמא בכל ענין שרי, וההוא עובדא באקראי הוה, כדמוכח לישנא, שולחן ערכתי לו, והפיכת שלחן דשרי פי' הראב"ד דוקא ברצונה, אבל לא יהיה כופה אותה לכך, ע"כ לשון הרא"ש (סימן ט' עין בהג' הב"ח אות ו') דהוא מדעת ר"י בעל התו' (ד"ה ולא). כתב הרא"ש בתשובה (כלל ל"ג סימן ג') ששאלת', אשה שיש לה אוטם ברחם, בענין שאין השמש דש כראוי לו, ומתוך האוטם פעמים שהוא דש מבחוץ, ולעולם הו' זורה מבחוץ, ומספקא לך, אי אמרינן כיון שמתכוון לשמש כראוי מותר מידי דהוי המשמש עם העקרה והזקנה, יראה שהוא אסור, דלעולם הוא זורה מבחוץ קרינן ביה ושחת ארצה (בראשית ל"ח, ט') ואף על פי שלפעמים הוא דש מבפנים, מ"מ כיון שלעולם הוא זורה מבחוץ אסור, וגריע ממשמשת במוך, דהתם היא משמשת כדרכה, כדרך כל הארץ, אף על פי שאין זרעו ראוי להוליד, מידי דהוי אעקרה וזקנה וקטנה ע"כ:
9.    רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה ט
אשתו של אדם מותרת היא לו, לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה, בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר ואבר שירצה, [ובא עליה כדרכה ושלא כדרכה] ובלבד שלא יוציא שכבת זרע לבטלה ואף על פי כן מדת חסידות שלא יקל אדם את ראשו לכך ושיקדש עצמו בשעת תשמיש כמו שביארנו בהלכות דעות, ולא יסיר מדרך העולם ומנהגו שאין דבר זה אלא כדי לפרות ולרבות.
10. הגהות מיימוניות הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה ט
 [ג] באלו מותרים א"ר יוחנן בן דהבאי ד' דברים סחו לי מלאכי השרת וכו' וא"ר יוחנן אין הלכה כרבי יוחנן בן דהבאי אלא כל מה שאדם רוצה לעשות עם אשתו עושה משל לבשר הבא מבית הטבח וכו' וביסודו של ר' אב"ד ראיתי דלא קאי ר' יוחנן אלא דוקא על הפיכת שולחן שזה בלבד מותר כעובדא דמייתי התם בההיא דאתת לקמיה דרבי ע"כ:
[ד] וה"מ באקראי בעלמא ולא שירגיל בכך כדפי' בתוס' פרק ד' אחין:
11. תורת חיים מסכת סנהדרין דף נד עמוד א
ואף על גב דבסוף פרק ארבעה אחין קאמר דמעשה ער ואונן הוה שבאו עליה שלא כדרכה כבר תירץ ר"י ז"ל שם דלא שרי שלא כדרכה אלא בלא הוצאה זרע ועוד תירץ דאינו אסור אלא כשמתכוין להשחית זרע ורגיל לעשות כן אבל באקראי בעלמא שרי. מיהו באבן העזר כתב הב"י דדבר קשה הוא להתיר הוצאת זרע אפילו באקראי.
12. שולחן ערוך אבן העזר הלכות אישות סימן כה סעיף ב
ולא יקל ראשו עם אשתו ולא ינבל פיו בדברי הבאי, אפילו בינו לבינה. הרי הכתוב אומר: מגיד לאדם מה שחו (עמוס ד, יג) אמרו חכמים ז"ל: אפילו שיחה קלה שבין אדם לאשתו עתיד ליתן עליה את הדין. ואל יספר עמה ט] בשעת תשמיש י] ולא קודם לכן, כדי שלא יתן דעתו באשה אחרת, ואם ספר עמה ושמש מיד, עליו נאמר: מגיד לאדם מה שחו (עמוס ד, יג) יא] אבל בענייני תשמיש יכול לספר עמה, כדי להרבות תאותו, יב] או אם היה לו כעס עמה וצריך לרצותה שתתפייס, יכול לספר עמה כדי לרצותה. הגה: יג] ויכול לעשות עם אשתו מה שירצה, יד] בועל בכל עת שירצה א טו] ומנשק בכל אבר שירצה, טז] ובא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה, או דרך אברים יז] ובלבד שלא יוציא זרע לבטלה (טור). ויש מקילין ואומרים שמותר שלא כדרכה ב (ב) אפילו אם הוציא זרע, אם עושה באקראי ג ואינו רגיל בכך (גם זה טור בשם ר"י). ואף על פי שמותר בכל אלה, יח] כל המקדש עצמו במותר לו קדוש יאמרו לו (דברי הרב). ולא ירבה בתשמיש להיות מצוי אצלה תמיד, שדבר זה פגום הוא מאד ומעשה בורות הוא, אלא כל הממעט בתשמיש ה"ז משובח, יט] ובלבד שלא יבטל עונה כ] אלא מדעת אשתו. כא] ואף כשישמש בשעת העונה לא יכוין להנאתו, כב] אלא כאדם הפורע חובו שהוא חייב בעונתה, ולקיים מצות בוראו בפריה ורביה, כג] ושיהיו לו בנים עוסקים בתורה ומקיימי מצות בישראל. ולא יבעול אלא מרצונה, ואם אינה מרוצה יפייסנה עד שתתרצה. כד] ויהיה צנוע מאד בשעת תשמיש. ד ולא ישמש (ג) בפני שום מין אדם, כה] אפילו קטן, כו] אא"כ הוא תינוק שאינו יודע לדבר.
13. ביאור הגר"א אבן העזר סימן כה ס"ק יד
יד) בועל בכל כו'. ז"ש שם משל לבשר כו' ר"ל בעונתה ושלא בעונתה:
14. בית שמואל סימן כה ס"ק א
א ומנשק בכל אבר - ל"ד כל אבר דהא באותו מקום אסור כמ"ש בש"ס וכ"כ הראב"ד והטור:
15. ביאור הגר"א אבן העזר סימן כה ס"ק טו
טו) ומנשק כו'. ר"ל ז"ש שם אר"י זו דברי כו' שאוסר לנשק שם אבל הראב"ד כ' דחכמים ל"פ אלא אהפיכת שולחן אבל בשאר מודי וכ"פ בא"ח סי' ר"מ ס"ד וראיה ממספרים שאמרו בחגיגה שם מגיד לאדם כו' ומ"ש שם ובאשתו נדה י"ל דלענין בנים שאינן מהוגנים דוקא נדה:
16. טור אבן העזר הלכות אישות סימן כה
ואשתו של אדם מותרת לו לפיכך כל מה שירצה לעשות באשתו עושה בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר(א) שירצה ובא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה ה]בין דרך אברים ו]ובלבד שלא יוציא ש"ז לבטלה ו]ור"י פירש דאפילו בהוצאת ש"ז נמי מותר לשמש שלא כדרכה ובלבד שלא יהא רגיל כן אלא אקראי בעלמא שמתאווה לאשתו לשמש שלא כדרכה אלא אסור להיות רגיל בכך עוד מדברי הרמב"ם ז"ל מדת חסידות שלא יקל ראשו בכך ושיקדש עצמו בשעת תשמיש ולא יסור מדרך העולם
17. בית יוסף אבן העזר סימן כה
ומה שכתב רבינו בשם ר"י דאפילו בהוצאת שכבת זרע נמי מותר וכו'. בס"פ ד' אחין (יבמות לד:) אהא דקאמר דמעשה ער ואונן הוה שלא כדרכה הקשו התוספות (שם ד"ה ולא) מהא דשרי בנדרים שלא כדרכה ואור"י דהתם איירי בלא הוצאת זרע דשרי דכיון דליכא השחתת זרע לא הוי כמעשה ער ואונן ועוד אומר ר"י דלא הוי כמעשה ער ואונן אלא כשמתכוין להשחית זרע ורגיל לעשות כן תמיד אבל באקראי בעלמא שמתאוה לבא על אשתו שלא כדרכה שרי וכתב הרא"ש שם דהאי שינויא בתרא עיקרא*. ודבר קשה הוא להתיר לו להכשל בהוצאת זרע לבטלה אפילו באקראי ושומר נפשו ירחק מזה ומכיוצא בו וכבר כתבתי בזה. [בדק הבית] ואילו היה ר"י רואה מה שאמר הזוהר בעונש המוציא זרע לבטלה כי הוא גדול משאר עבירות שבתורה לא היה כותב זה שכתב [עד כאן]: ודע שכתב רבינו בטור א"ח סימן ר"מ דהא דאמר רבי יוחנן אין הלכה כיוחנן בן דהבאי אינו אלא על הפיכת השלחן אבל כל האחרים אסורים והפיכת השולחן נמי שהתירו פירש הראב"ד (בעלי הנפש שער הקדושה) דוקא שהיא מתרצה לו אבל אם הוא כופה אותה לכך אני קורא עליו (משלי יט ב) גם בלא דעת נפש לא טוב וכתבו רבינו בסוף סימן זה:

18. האגודה מסכת יבמות פרק ג
[יבמות לד ע"ב] ולא כמעשה ער ואונן דאילו התם שלא כדרכה. פר"י משמע שאסור לשמש שלא כדרכה ובפרק (בתרא) ב' דנדרים [כ' ע"ב] אמרה שולחן ערכתי לו והפכו משמע דמותר התם מיירי בלא הוצאת זרע. ועוד אומר ר"י דלא הוי כמעשה ער ואונן אלא ברגיל לעשות כן שלא תתעבר אבל באקראי בעלמא [מותר] לבא על אשתו שלא כדרכה כדאמרינן [שם] כל מה שאדם רוצה לעשו' עם אשתו עושה.
19. האגודה מסכת סנהדרין פרק ז
[סנהדרין נח ע"ב] נב. ארבע מיתות נמסרו לבית דין וכו'. כותי הבא על אשתו שלא כדרכה [חייב], מי איכא מידי דלישראל שרי ולכותי אסור. משמ' דלישראל מותר באשתו שלא כדרכה. וכן משמע בנדרי' [כ' ע"ב] גבי שולחן ערכתי לו והפכו, וקשה (דפרק) [דבספ"ג] דיבמות [ל"ד ע"ב] חשיב שלא כדרכה מעשה דער ואונן, ויש לומר דלא אסיר אלא בעושה כל שעה אבל באקראי בעלמא מותר, עיין ביבמות.
ביוגרפיה - האגודה
R. Alexander Zuslin haCohen (RAZaCh) was born in Germany at the end of the 13th century and lived in Erfürt and then in Köln and at the end of his life in Franfort - am - Main. His mentors were disciples of R. Meir of Rothenburg: R. Mordecai ben Hillel and R. Yitzhak of Dura. He was considered one of the important deciders of Germany. He died as a martyr in the 1349 programs resulting from the black plague.

20. פסקי ריא"ז מסכת כתובות פרק ה - אף על פי
ה. וכן ראוי לאדם שיהיה צנוע במטתו ואל ידבר עמה בשעת תשמיש אלא בדברי תשמיש שהוא צריך להם, ולא יהא לבו על אשה אחרת בשעת תשמיש, והעושה כן אינו מוליד זרע הגון אלא הוא דומה בפסול שהם בעלי עזות ופריצות, ועל כאלה נאמר וברותי מכם המורדים והפושעים בי, כמו שמבואר בפרק שיני שלנדרי'. ומותר לאדם לשמש עם אשתו שלא כדרכה שנ' משכבי אשה שתי משכבות יש לאשה. ומעשה באחת שבאת לפני רבינו הקדוש ואמרה שולחן ערכתי לו והפכו, ואמר לה בתי מה אעשה (לה) [לך] התורה התירתו, משל לבשר הבא מבית הטבח רצה לאוכלו צלי אוכלו, מבושל אוכלו, וזה מבואר בפרק שיני שלנדרים. ומז"ה ביאר בפסקיו בפרק ראשון שליבמות שלא נאמר כן אלא כשהוא מתכוין לתאות יצרו, אבל אם הוא מתכוין שלא תתעבר אשתו הרי זה דומה למעשה ער ואונן ואסור כמו שמבואר בפרק ארבעה אחין.

Rabbi Yeshayah son of Rabbi Eliyah Ditrani was a prominent Italian rabbi from the 12 - 13th century. His grandfather and mentor bore the same first name. To distinguish one from the other, the grandfather became known as Rabbi Yeshayah Ditrani "the Elder", or "the First", or by his acronym, Rid, whereas the grandson became known as Rabbi Yeshayah Ditrani "the Second", or "the Last", or by his acronym Ri'az (Rabbi Yeshayah the Acharon, z"l) . The Riaz extracted a summary of legal rulings from most of the Talmud, usually based on the interpretations of his grandfather.

21. שו"ת שרידי אש חלק א סימן קסב עמוד תקג
דאיסור השחתת זרע אינו תלוי במצות פו"ר, אפשר דאינו אלא מדרבנן.
וזה הוא החילוק בין שיטת ר"ת לשיטת שאר הראשונים, דלר"ת אין האיסור בהשחתת ז"ל אלא בשביל שעי"ז הוא מבטל מ"ע דפו"ר דבזרע זה היה יכול לקיים מצות פו"ר, ולשיטת שאר הראשונים הוא איסור מיוחד להשחית זרע שהוא מכיל בקרבו גרעין של חיים אנושיים.
ואולי י"ל, דבזה תליא מחלוקת הראשונים אם מותר לבעול שלא כדרכה, דדעת הרמב"ם בהל' איסורי ביאה פכ"א ה"ט, שמה שהתירו בנדרים כ', ב שכל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה - הוא בלבד שלא יוציא ז"ל, ודעת התוס' ביבמות ל"ד, ב ד"ה ולא: דלא חשוב כמעשה ער ואונן אלא כשמתכוין להשחית זרע ורגיל לעשות כן תמיד, אבל באקראי בעלמא ומתאוה לבוא על אשתו שלא כדרכה שרי. וזוהי תימה גדולה, דהיכן מצינו בתורה להתיר איסור באקראי בעלמא?
והנה לשיטת הנך ראשונים דאיסור הוצאת ז"ל הוא איסור מיוחד שאינו תלוי כלל במצות פו"ר, אפשר לומר, כיון שאינו מתכוין להשחית זרעו - מותר, ואף דהוי ביטול פו"ר, מ"מ מותר, דעיקר האיסור שלא יתכוין להשחית זרע כדרך שעשו ער ואונן שהתכוונו להשחית זרעם, אבל במי שאינו מתכוין לא אסרו חכמים. אולם לשיטת ר"ת, שיש כאן ביטול מ"ע דפו"ר, אין להתיר אף באקראי ואף באינו מתכוין.
ועי' בריטב"א יבמות י"ב, ב שכתב, דהא דמותר לשמש עם קטנה ומעוברת, זקנה ועקרה ולא חשיב השחתת זרע, הוא משום מצות עונה, או משום דהוי דרך תשמיש. ונראה, דטעם הראשון הוא אליבא דר"ת, שהאיסור של הוצז"ל הוא משום ביטול מצות פו"ר ולהכי מותר כשרוצה לקיים מצות עונה, דל"ש לאסור עליו מטעם ביטול פו"ר, דבלא"ה אין היא ראויה להוליד. ולומר שישא אשה אחרת בת בנים ולא יבעול זו שאינה ב"ב - אי אפשר דהא מחויב בעונה. ולאידך רבוותא, דיש איסור מיוחד להוציא ז"ל, מותר, משום דהוא דרך תשמיש ואינו מתכוין להשחית זרע.
22. תלמוד בבלי מסכת שבת דף קמ עמוד ב
אמר להו רב חסדא לבנתיה: תיהוי צניעתן באפי גברייכו, לא תיכלון נהמא באפי גברייכו, לא תיכלון ירקא בליליא, לא תיכלון תמרי בליליא, ולא תשתון שיכרא בליליא, ולא תיפנון היכא דמפני גברייכו. וכי קא קארי אבבא איניש לא תימרון מנו אלא מני. נקיט מרגניתא בחדא ידיה, וכורא בחדא ידיה. מרגניתא - אחוי להו, וכורא לא אחוי להו, עד דמיצטערן, והדר אחוי להו.
23. רש"י מסכת שבת דף קמ עמוד ב
נקיט מרגניתא בחדא ידיה וכורא בחדא ידיה - כשבעליך ממשמש ביך להתאוות ליך לתשמיש, ואוחז הדדים בידו אחת והאחרת עד אותו מקום.
מרגניתא אחוין ליה - הדדין המציאו לו, שתתרבה תאותו, ומקום תשמיש אל תמציאי לו מהר, כדי שיתרבה תאותו וחיבתו ויצטער, הדר אחוי ליה.
כורא - לשון כור צורפין (שבת עח, א) לשון אחר: בור, לשון בור שוחה.
24. לחם משנה הלכות אישות פרק טו הלכה יח
[יח] ולא תמנע מבעלה כדי לצערו. תימה דבשבת פרק תולין (קמ ב) א"ל רב חסדא לברתיה וכו' נקט מרגניתא בחדא ידא וכוורא בחדא ידא מרגניתא אחוי ליה וכוורא לא אחוי ליה עד דמצטער והדר אחוי ליה ע"כ. ופירש"י ז"ל נקיט מרגניתא כשבעליך ממשמש ביך להתאוות לך לתשמיש ואוחז דדיה בידו אחד והאחרת על אותו מקום מרגניתא אחוי ליה הדדין המציא לו כדי שתרבה תאותו ומקום תשמיש אל תמציאי לו כדי שיתרבה תאותו וחיבתו ויצטער הדר אחויין ליה ע"כ. משמע דצריך לצערו כדי שיתרבה באהבתו ובעל ההגהה כתב צ"ע בפרק תולין נראה שכוונתו לזאת הקושיא. ונ"ל לומר לדעת רבינו דהוא מפרש דרב חסדא אמר להו לבנותיו שכשהבעל ממשמש באותו מקום דודאי מן הדין אסור לעשות כך דאסור למשמש שם ואז היה אומר להן כדי שלא ירגילו עצמם בכך שהדד ימציאו לבעל ולא אותו מקום כדי שבכך ישמרו עצמן שלא יצערו אותם הנשים אבל אם לא היה הבעל ממשמש באותו מקום אז ודאי דאסור לצער לבעלה ומפני כן כתב רבינו ולא תמנע מבעלה וכו':

25. חידושי הר"ן מסכת שבת דף קמ עמוד ב
נקט מרגניתא בחדא ידא וכוורא בחדא ידא וכו'. כלומר פעם א' כשבא רב חסדא לביתו תפש בידו א' מרגלית ובידו אחרת פחם והראה לבנותיו המרגלית לאלתר והפחם לא הראה להן והיו סבורות שהוא דבר חשוב הרבה ומצטערות לראותו וכשנצטערו הרבה הראה להן להודיען שדבר הצנוע אדם מחבבו יותר והוא רמז להן המרגלית לשדים והפחם לאותו מקום ושיהו צנועות שלא להראותן לשום אדם ושלא יזדקקו מיד לבעליהן עד שיתרבה תאותן ויצטערו עליהן וכמו שפירש"י ז"ל:

בית הבחירה למאירי מסכת שבת דף קמ עמוד ב
נקטת מרגניתא בחדא ידא ובורא בחדא ידא אחוי מרגניתא ובורא ליעכב בידך עד דליצטער והדר אחזי ליה כלומר אם את אוחזת מרגלית ביד אחת וצרור ביד אחרת ובעליך שואל בשתיהן הראי לו המרגלית מיד והצרור לא תראי לו עד שיצערך להראותו ומתוך שבאה לו ראייתה דרך כוסף אף היא חשובה בעיניו והוא משל שאף הכעורה שבכעורות אם עומדת בצניעות ומיקרת עצמה אצל בעלה אף היא חשובה בעיניו ולא תתגנה לו וי"מ בדרך אחרת וזו עיקר:


You will notice that on multiple points the shulchan oruch in AH 240 takes a strict position, and rules like ideas which the gemara itself seems to reject, apparently the mechaber sees these laws as relevant in bein adam lamokom, but in even haezer – which is bein adam lichavero – and the mitzvah of onah is discussed a different more lenient position emerges. The Rama's comment in Even Haezer completely contradicts the spirit of the mechaber in AH.

Head Coverings for Men

Head Coverings for Men
1.    תלמוד בבלי מסכת נדרים דף ל עמוד ב
מתני'. הַנּוֹדֵר מִשְּׁחוֹרֵי הָרֹאשׁ, אָסוּר בַּקֵּרְחִין וּבְבַעֲלֵי שֵׂיבוֹת, וּמֻתָּר בַּנָּשִׁים וּבַקְּטַנִּים, שֶׁאֵין נִקְרָאִין שְׁחוֹרֵי הָרֹאשׁ אֶלָּא אֲנָשִׁים..גמ'. מ"ט? מדלא קאמר מבעלי שער. ומותר בנשים ובקטנים, שאין נקראין שחורי הראש אלא אנשים. מ"ט? אנשים זימנין דמיכסו רישייהו וזימנין דמגלו רישייהו, אבל נשים לעולם מיכסו, וקטנים לעולם מיגלו.
2.    רש"י מסכת נדרים דף ל עמוד ב
זימנין מיכסו רישייהו וזימנין מיגלו - והוו שחורי ראש.אבל נשים לעולם מיכסו - שאינם שחורי הראש ועטופות כל שעה בלבנים.וקטנים לעולם מיגלו רישייהו - כלומר איהו כי נדר אדעתא דגדולים נדר והני כיון דלאו גדולים נינהו ולא נהיגי מנהג גדולים להכי ליתנהו בכלל גדולים ומותר בהן.
3.    תוספות מסכת נדרים דף ל עמוד ב
אנשים זימנין מיכסו רישייהו וזימנין מגלו - וניכר שחרותם לפעמים כשראשם גלוי ואף על גב דאיכא קרחין ובעלי שיבות מ"מ כמה פעמים מגלין ראשן וגם מותרין לגלות באקראי בעלמא אפי' בפני כל העולם מה שאין כן בנשים.
4.    שיטה מקובצת מסכת נדרים דף ל עמוד ב
רי"ץ -ונשים וקטנים אף על פי ששערן שחור מותרין שלא נתכוין אלא לאותן הרגילות לגלות ראשן ולכסותו בצעיף לבן כדרך שהיו רגילין לעשות בימיהם. ועל שם הפעולה שפעמים היו מגלות ראשיהן ולא היה לבן מפני שלא מעוטף בבגד לבן נקראו שחורי הראש. וקטנים לעולם הולכים בגילוי ונשים לעולם מכוסות מפני הצניעות ששער באשה ערוה על כן אינן נקראים שחורי הראש. וכל זה הענין דברו חכמים לפי זמנם ומזה אתה למד לכל מקום ולכל זמן כפי לשונם שידברו באותה שעה דהא קיימא לן בנדרים הלך אחר לשון בני אדם. הרי"ץ ז"ל:
5.    דף על הדף נדרים דף ל עמוד ב
הבאר שבע (תשובה י"ח) האריך לדון אי מותר לאשה ללכת ב"פאה נכרית". וכתב שם בהג"ה דיש להביא ראיה מבוארת ומבוררת שאין להשיב עליה מהא דתנן הכא הנודר משחורי הראש מותר בנשים ומפרש בגמרא דנשים לעולם מיכסי רישייהו ופרש"י דעטופות כל שעה בלבנים ולעולם אינן שחורי ראש, ואם איתא שכל הנשים היו רגילות בפאה נכרית מגולה כדי להתקשט א"כ איך אפש"ל שאין נקראין שחורי ראש מטעם דעטופות כל שעה בלבנים, והא זה ליתא דהא גם הנשים הולכות בשערות שחורות מגולות ע"י פאה נכרית, ואדרבא היה ראוי שיקראו הנשים שחורי ראש יותר מהאנשים.
6.    דף על הדף נדרים דף ל עמוד בבגמ': וקטנים לעולם מיגלו.
כתב המג"א (או"ח סי' ב' סק"ו) על דברי השו"ע דאסור לילך ד' אמות בגילוי הראש, דבסוגיין מבואר דקטנים דרכן לילך בגילוי הראש, מ"מ נכון לכסות ראשם דתהוי עליהם אימתא דשמיא כדאיתא בסוף שבת. וכתב הארצות חיים (סי' ח') דלפי המבואר ברמב"ם (פ"ה מדעות ה"ו) דיסוד כיסוי הראש הוא משום צניעות ככיסוי הגוף א"ש דאין דרך לכסות ראשם של קטנים שהרי לאו בני צניעות הם וכדמבואר בע"ז מ"ז: לענין בית הכסא.
ולכאורה צ"ע, דלפי מה שנקט הארצות החיים בדעת הר"מ, דכיסוי הראש משום צניעות ונוהג בכל אדם ולא רק בת"ח, א"כ אמאי אין דרך נשים בתולות גדולות לכסות ראשן.
ולכאורה יש להעיר גם על המג"א, דאמאי אין נוהגין לכסות ראשן של בנות משום אימתא דשמיא. וע' בחדושי החת"ס שכתב דהא דקפדינן היום מאד על כיסוי ראש ע"כ אינו משום פרישות ויר"ש, דא"כ ננהוג כן גם בנשים, אלא הטעם משום שלא ללכת בחוקותיהם של הגוים שנוהגין ללכת דוקא בגילוי ראש [ע' מדרש אמור כ"ז ו'].
(קובץ קול התורה קובץ מ"ח ע' כ')
7.    תלמוד בבלי מסכת קידושין דף לא עמוד א
 אמר רבי יהושע בן לוי: אסור לאדם שיהלך ארבע אמות בקומה זקופה, שנא': מלא כל הארץ כבודו. רב הונא בריה דרב יהושע לא מסגי  לא היה הולך ארבע אמות בגילוי הראש, אמר: שכינה למעלה מראשי.
8.    שולחן ערוך אורח חיים הלכות הנהגת אדם בבקר סימן ב סעיף ו
אסור לילך (ט) ה <ד> בקומה זקופה, * (י) <ה> ולא ילך (יא) ו ד' אמות (יב) [ו] בגילוי הראש (מפני כבוד השכינה), (יג) ויבדוק נקביו. הגה: ויכסה כל גופו, ולא ילך (יד) ז יחף (א"ז). וירגיל עצמו לפנות בוקר וערב, שהוא זריזות ח ונקיות (הגהות מיימוני פרק ה' מהלכות דעות).
9.    משנה ברורה סימן ב ס"ק יב
(יב) בגילוי הראש - וכ"ש שאסור לברך וה"ה ללמוד בגילוי הראש [כג] ולא מהני בזה כיסוי היד דיד וראש חד גופא אינון ואין הגוף יכול לכסות את עצמו [כד] ויש מקילין בזה בשעת הדחק כגון בלילה שרוצה לשתות ואין לו כובע בראשו דדי במה שמכסה ראשו בידו אבל יותר טוב לנהוג כמו שהעולם נוהגין שממשיך הבית יד של הבגד [כה] על היד ומכסה בו ראשו דאז הוי שפיר כיסוי לכו"ע וכתב הפמ"ג דיש ליזהר בשעת הנחת תפילין של ראש [כו] שלא יברך הברכה בראש מגולה ופרו"ק משערות אף אותן שתפורין בבגד מתחתיו [כז] יש לאסור מפני מראית העין שיאמרו ששערות הן [כח] ויש מקילין:
10. שו"ת זכרון יהודה סימן כ Rabbi Judah ben Asher, son of Rosh 1270
...וטוב הוא שלא לישב בגילוי הראש בשעת הלימוד למי שיוכל לסבול לפי שילמוד יותר באימה ולפעמים מפני כובד החום אינו יכול לסבול ושלום דודך יהודה בן הרא"ש זצו"ל.
11. טור אורח חיים הלכות ציצית סימן ח
ומיד אחר נטילת ידיו א)יתעטף בציצית מעומד וסדר עטיפתו פירשו הגאונים כעטיפת ישמעאלים א] ב)שהיא עטיפה גמורה ובעל העיטור כתב דלא בעינן כולי האי אלא כדרך בני אדם שמתכסין בכסותן ועסוקין במלאכתן פעמי' בכיסוי הראש ופעמים בגילוי הראש ג)ודרך העטיפה רחבה לקומת האיש ומחזיר ב' ציציות לפניו וב' ציציות לאחריו שיהא מסובב במצות ה) ומכסה ראשו שלא יהא בגילוי הראש ויברך להתעטף בציצית(ד*)
12. שולחן ערוך אורח חיים הלכות ציצית סימן ח סעיף ב
סדר עטיפתו <ב> כדרך בני אדם שמתכסים בכסותם ועוסקים במלאכתם, פעמים בכיסוי הראש פעמים (ג) בגילוי הראש, [ג] <ג> ונכון שיכסה ראשו (ד) ג בטלית.
13. ט"ז אורח חיים סימן ח
(ג) (פמ"ג) ונכון שיכסה ראשו בטלית. - בטור כתב ומכסה ראשו שלא יהיה בגלוי הראש ופי' בו ב"י שלא יהיה בגלוי הראש מטלית של מצוה שצריך שיכסה ראשו בציצית לקיים מצוה מן המובחר עכ"ל וז"ל ד"מ אף כי מצוה לשמוע דברי ב"י ופירושו מ"מ נ"ל דמ"ש רבינו הוא כפשוטו שלא יהיה בגילוי הראש כי בלא ציצית אין איסור לילך בגילוי הראש רק מדת חסידות כמ"ש בסי' ב' בשם הר"ם ולכן כתב בשעת עטיפת ציצית צריך לכסות ראשו עכ"ל. ולענ"ד דאדרבה בא רבינו להזהיר שיהיה נזהר כ"כ בכיסוי הראש שאפילו בשעה שמעוטף בטלית של מצוה צריך שלא יזוז ממנו כסוי של ראשו. והטעם שטלית של מצוה פעמים הוא מסולק מראשו כמ"ש רבינו בשם העיטור ונמצא שיהיה אז בגילוי הראש אבל לא הקפיד רבינו שיהיה הטלית ג"כ על הראש מטעם מצות ציצית. ובענין עיקר הדבר אם יש איסור להיות בגלוי הראש כתב רש"ל בתשו' סי' ע"ב דאין איסור מצד הדין דלא כמהרא"י וראייתו ממה שמצינו גבי ק"ש שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל הרי לא הטרחתי עליכם לקרו' פרוע הראש משמע דאין איסור בדבר וכתב עוד דמדת חסידות הוא לבד מדאמרינן פ' כל כתבי תיתי לי דלא מסגינ' ד"א בגילוי הראש ודוקא הליכת ד"א ומסקנתו דמ"מ אפילו בלא תפלה יש ליזהר מאחר שהעם תופסים אותו לקלות ולפריצות ובשעת הלימוד אם הבגד כבד עליו יכסה ראשו בבגד דק או משי ואפי' ירצה לברך ברכת הנהנין והוא בלילה שאין לו כובע או באמבטי די לו במה שמכסה ראשו בידיו אף שלענין מכסה את לבו לא סגי בכיסוי היד כמו שכתב מהרא"י היינו מטעם שדרך האדם לכסות לבו בידיו ולא ניכר שצריך לכסות הלב אבל למעלה מראשו שהוא ניכר די בכך בפרט באקראי בעלמא עד כאן לשונו ונראה לי שיש איסור גמור מטעם אחר דהיינו כיון שחוק הוא עכשיו בין העכו"ם שעושין כן תמיד תיכף שיושבין פורקין מעליהם הכובע ואם כן זה נכלל בכלל ובחוקותיהם לא תלכו כ"ש בחוק זה שיש טעם דכיסוי הראש מורה על יראת שמים כההיא דסוף שבת כסי רישך כי היכי דליהוי עלך אימתא דמרך וכן בקדושין דף ל"ג ההוא גברא דלא מכסי רישי' אמרו כמה חציף האי גברא כו' וכ"כ בס' המורה פנ"ב ע"ג גדולי חכמינו נמנעים מלגלות ראשם להיות השכינה חופפת וסוככת אותן וכן היו ממעטים דבריהם לזאת הכוונה כו' עכ"ל. ודאי ירחיק עצמו בזה יותר משאר חוקותיהם אבל מכל מקום מה שכתב רש"ל דדי בכסוי היד על הראש ודאי די בזה אף לסלק חוקות העכו"ם כיון שהוא מורה בזה שאסור לו לישב בגלוי הראש אבל לא יועיל לענין שיצא דבר קדושה מפיו וכמ"ש בסימן ע"ד וצ"ע כנ"ל:
14. ביאור הגר"א אורח חיים סימן ח
ונכון כו'. לשון הטור ומכסה ראשו שלא יהא בגילוי הראש. והוא מדברי בעל העיטור וכ' ב"י ונראה דלאו בגילוי הראש לגמרי קאמר שאין זה מענין ציצית ועוד האיך הלך ע"כ לעשות צרכיו ושאר דברים אלא שאע"פ שראשו מכוסה דרך צנועים להטיל סודר או טלית על ראשם כו' ואפשר דה"ק שלא יהא בגילוי הראש מציצית כו' וז"ש ונכון כו'. אבל פירושו דחוק דזה לא מקרי גילוי הראש ומצינו בש"ס בכמה מקומות שדרכם בסודר לכסות הראש בקדושין ח' א' וברכות ס' ב' ופ' ע"פ ופט"ז דשבת ופ"ח דשבת ובפ"ג דמ"ק לא בכומתא וסודרא וכן בפ"ח דעירובין ולפי גי' הרי"ף שם בברכות ברכת ציצית אחר מלביש ערומים ולבסוף כי פריס סודרא ארישי' כו' וגם מ"ש היאך הלך כו' מ' מדבריו שאיסור הוא מדינא לילך בגילוי הראש וליתא מדאמרי' בפט"ז דשבת תיתי לי כו' וכן בפ"ק דקדושין ר"ה ברי' דר"י לא כו' ושם כמה חציף האי גברא כו' שמא ממתא מחסיא כו' אלמא דמותר רק לפני ת"ח וכן במס' (ד"א) [כלה] בההיא ב' תינוקת ושם בקדושין ברב המנונא אלא דשם בקדושין אפשר כפי' הב"י משום צניעות ועוד בנדרים למ"ד ב' וכן הא דסוף שבת כסי רישך הוא כפשטי' וכמ"ש בקדושין ל"א א' ר"ה ברי' דר"י לא הוה כו' וכמו לפני ת"ח ובפ"ג דמגילה פותח כו' ופי' במס' סופרים בראש מגולה וכן הא דקידושין ח' א' כפשטי' דאדם אחר א"צ כלל לסודר וכמ"ש בפ"ח דשבת ופ' ע"פ ובמ"ר גבי ק"ש והביאו ב"י בסי' ס"א לא הטרחתי עליכם כו' ומ"מ כוונת בע"ה וטור שיכסה ראשו בטלית כמ"ש וסדר עטיפתו כו' ודרך כו' ומחזיר כו' ומכסה כו' ומברך כו' אלא משום דעיטופו להתפלל אמר שיכסה ראשו וכמ"ש סי' צ"א ס"ג ועמ"א שם ס"ק (ב') [ג'] וע"ש ס"ה ואף על גב דכבר כ' הטור בסי' ב' מכסות הראש התם באקראי וממידות חסידות עד שיתעטף וכאן כתב מדינא ולאו מדינא כמ"ש דמדינא אפי' להתפלל ולכנס לב"ה הכל מותר וכמ"ש למטה אלא דכאן יש לכ"א להחמיר משא"כ בסי' ב' אינו אלא לצנועים וכמ"ש בקדושין ח' א' וגם סגי בכל דהו עד שיכסה ראשו וכאן בטלית או בסודר אבל בר"מ ח"ג קכ"ב ב' ובגין דאיהי כו' משום תפלה ובה"כ ולשאר העם שאין להם סודרין וכ"מ בשבת קמ"ז א' בטלית המקופל' וערש"י שם וכמש"ל סי' ש"א סכ"ט דהיינו לאחר כו' וכן בפ' התכלת טלית שהקטן מתכסה כו' וע' זוהר ת"ג קכ"ב ב' וגם מ"ש במסכ' סופרים שי"א שאסור להוציא הזכרה בראש מגולה ג"כ מדת חסידות הוא דבגמ' דברכות ס' ב' לא משמע כן וכמש"ל סי' מ"ו ס"א וכן ממ"ר הנ"ל לא הטרחתי עליכם כו' כללא דמילתא אין איסור כלל בראש מגולה לעולם רק לפני הגדולים וכן בעת התפלה אז נכון הדבר מצד המוסר ושאר היום לקדושים שעומדים לפני ה' תמיד:
15. תוספתא מסכת מגילה (ליברמן) פרק ג
פוחח פורס על שמע ומתרגם רבן שמעון בן גמליאל אומ' יהא זהיר בעצמו שלא יתגלה
16. שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן צא
סעיף ג -יש אומרים שאסור להוציא אזכרה מפיו בראש מגולה, * וי"א שיש למחות שלא ליכנס בבהכ"נ (ט) ג בגלוי [ג] הראש.
סעיף ד -כובעים, (קפיל"ה בלעז) הקלועים מקש, חשיבא כסוי, אבל ד הנחת יד על הראש (י) לא חשיבא כסוי; ואם אחר מניח ידו על ראשו של זה, משמע דחשיבא כסוי.
סעיף ה- לא יעמוד (יא) באפונדתו (טאסק"ה בלעז) ולא בראש (יב) מגולה ולא ברגלים (יג) מגולים, אם דרך אנשי המקום שלא יעמדו לפני הגדולים אלא בבתי רגלים.
17. משנה ברורה סימן צא ס"ק יב
(יב) מגולה - ובזמנינו צריך להשים בעת התפלה [ו] כובע בראשו כדרך שהולך ברחוב ולא בכובע הקטן שתחת הכובע כי אין דרך לעמוד כן לפני אנשים חשובים וכ"ש שלאף מיץ. אין להתפלל בבתי שוקיים של פשתן לבד דגנאי הוא לעמוד כן לפני גדולים ומכ"ש כשלובשין סנדל והעקב מגולה. גם אין ללבוש בעת התפלה בתי ידים שקורין הענטשי"ך כדרך עוברי דרכים וקורא אני עליהם אל תבואני רגל גאוה ויד רשעים אל תנידני [ב"ח] ומהח"א דלעיל משמע דאפילו בבתי שוקיים של צמר לבד ג"כ אין נכון והכל תלוי לפי מנהג המקומות. הרמ"מ תיקן שלא לכנס לבהכ"נ במנעלים ארוכים והיינו שטיוויל ואם דרך אותו המקום לעמוד כך בפני גדולים מותר [פמ"ג]:
18. ערוך השולחן אורח חיים סימן צא סעיף ו
ובמדינתינו אין להתפלל אף כשהראש מכוסה בכיסוי קטן רק בעינן כובע כמו שהולכין ברחוב וגם בבגד קצר שקורין קאפטי"ל אין להתפלל בו כי אין יוצאין בו לרחוב ולגילוי ראש לא מהני אף אם יכסה בידיו אם לא שממשיך הבית יד של הכתונות או של בגדו על היד ומכסה בו דזה מועיל וכן אם אחר מניח ידו על ראשו של זה מועיל ג"כ וכובעים הקלועים מקש חשיבא כיסוי ואסור להוציא אזכרה מפיו בראש מגולה ולענין בגדים כללו של דבר שצריך להתפלל בבגדים שיוצא בהם לרחוב ולכן בבגד בית שקורין שטו"ב חאלא"ט אם א"א לצאת בו לרחוב אין להתפלל בו [המג"א הביא לחלק בין בתי שוקים של צמר לשל פשתן ואצלינו אינו ידוע הפרש ביניהם] ובוואליקע"ס בימי החורף נ"ל דיכול להתפלל דהולכין בהם אז לרחוב:
19. שו"ת מלמד להועיל חלק ב (יורה דעה) סימן נו
שאלה: אי רשאי לישבע בערכאות שלהם בגילוי ראש.
תשובה: אין לי פנאי להאריך כעת. אבל עיין בכנה"ג לי"ד סי' קנ"ז דמיקל בשעת הדחק. ועיין בבית לחם יהודה ושער אפרים שהביאו זה ורומז על שו"ת ועיין גם בבית הלל לי"ד סי' קנ"ז דהיו נותנים שוחד שלא יצטרכו לישבע בגילוי ראש. והנה בעת הזאת הרבנים היראים במדינות אונגארן מחמירין מאד בענין גלוי ראש, עיין הבירור מש"ס ופוסקים בשו"ת נחלת בנימין סי' ל'. והנה הגר"א בהגהותיו לסי' ח' ס"ק ב' העלה שאין איסור אפילו להוציא אזכרה בג"ר אלא מידת חסידות. ומ"ש שם בתשובת נחלת בנימין שאם בבית חנוך שמו לחוק שצעירי ישראל צריכין לישב דוקא בפריעת ראש ועושין כן ע"ד אביהם וראשי העדה, זה איסור גמור משום ובחוקותיהם לא תלכו. הנה בק"ק יראים דפפד"מ בבית החינוך שנתיסד מהגאון ר' שמשון רפאל הירש זצ"ל (שאני הייתי מורה שם ב' שנים וחצי) יושבים התלמידים בשעת לימוד שאר המדעים בפריעת ראש, ורק בשעת לימוד תורה מכסים ראשם (וכן הוא המנהג בבית הספר בהאמבורג) וזה נעשה שם עפ"י תקנת הרה"ג מו"ה ש"ר הירש זצ"ל. ובפעם ראשון שבאתי לביתו של הרה"ג ש"ר הירש בכובע על ראשי, אמר לי שכאן הוא דרך ארץ להסיר הכובע מעל הראש כשבאין אל אדם חשוב, ואולי יראה מורה אחר (יש בבית החינוך שם גם הרבה מורים א"י) שאני איני מסיר הכובע מעל הראש לפני ראש בית החינוך (דירעקטאר) היה מחשב זה כאילו אני מבזה אותו. ובזה וכיוצא בזה אין בו משום בחוקותיהם. ואם כן בנידון דידן אם השופט נותן רשות לכסות הראש בשעת השבועה מה טוב, וכל אחד בודאי לכתחלה צריך לבקש מהשופט לכסות ראשו ויאמר כי הוא מצווה לכסות ראשו בכל דבר שבקדושה והשבועה הוא לו בלתי ספק דבר קדושה. אמנם אם השופט אינו רוצה לתת לו רשות א"צ לקבל עליו אפי' עונש ממון ויכול לישבע אפילו בגילוי ראש, וכן פסק מהרא"י בפסקים וכתבים לסי' ר"ג, ע' שו"ת יריעות שלמה חלק א' ועיין בכור שור לשבת דף קי"ח ע"ב דהיכא שנראה מתוך מעשיו דלאו משום חוקותיהם שרי וע' בשו"ת חיים שאל ח"ב סי' ל"ה (דפוס ליווארנא) אי רשאי לברך בגילוי ראש וגם מדבר שם אי יש לו על ראשו פעריקקע /פאה נכרית/ פסקים וכתבים של מהרא"י סי' ר"ג מתיר לישבע בגילוי ראש (אך צריך לי לעיין שם בפנים).
20. משנה ברורה סימן ח
(ד) בטלית - שכיסוי זה [ז] מכניע לב האדם ומביאו לידי יראת שמים. ועיין בט"ז שדעתו דנכון שלא יסיר הכובע הקטן שעל ראשו בעת התפילה אף שהוא מכסה ראשו בהטלית ג"כ. וכתב הב"ח דצריך שיהא הטלית על ראשו מתחלת התפלה עד סופה. ועכ"פ יעמוד כך מעוטף [ח] לפחות כדי הילוך ד"א. כתוב בכוונות האר"י ז"ל היה מכסה הטלית על התפילין של ראש [ט] ועיין ס"ס כ"ז דעכ"פ לא יכסה לגמרי. בשעת עטיפה מכסה ראשו בהטלית עד שיגיע [י] עד פיו ומשליך כל הארבע ציציות [יא] לצד שמאל כדי הילוך ד"א ואח"כ יסיר העטיפה עד שהש"ר יהיה נראה קצת וכנ"ל ויעמיד כ"א מהציצית על מקומה וכדאיתא בסעיף ד' וזהו העטיפה שיוצאין בה לכו"ע ולא כמו שנוהגין איזה אנשים שמושכין הטלית על עצמן עד שמגיע הראש לחצי אורך הטלית ומתעטפין בו דזהו איננו נקרא עטיפה עיין במ"ק כ"ד ע"א. משמע בגמרא שבחור [יב] לא היה מכסה ראשו בטלית אפילו הוא ת"ח:
21. שער הציון סימן ח ס"ק ח
(ח) חיי אדם:
משנה ברורה סימן ח
משמע בגמרא שבחור [יב] לא היה מכסה ראשו בטלית אפילו הוא ת"ח:
22. תשובות והנהגות כרך ד סימן כו תפילה ללא כובע וחליפה
מעיקר הדין צריך להתפלל כעומד לפני המלך, ולא סגי בכובע קטן (כיפה) כי אין דרך לעמוד כן לפני אנשים חשובים כמבואר במ"ב סימן צ"א ס"ק י"ב, וכן צריך ללבוש חליפה ע"ש, ושמעתי טוענים שבארץ ישראל הואיל ועומדים גם לפני שרים בלי כובע וחליפה שרי להתפלל כן, ובעו"ה נתפשט אצל הרבה אנשים להתפלל כה"ג.
אמנם נראה דאין לסמוך על זה, דבאמת בא"י למדו זה בעו"ה מהאומות, שלמדו משיטת הקומוניסטים שכולם "חברים", ואף השר אין לו עליונות על אחרים ומתנהגים עמו כמו חבר, ומהם למדוהו. ובאמת גם אצלם כשהולכים למקום אחר להפגש עם שר, הרי הם מקפידים לכבדו כראוי וללבוש כובע וחליפה, וכן ברוב מדינות העולם כשיבואו למלך או שר נחשב עזות כשאינו מתלבש כראוי כהנ"ל, וכ"ש לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ומה נעשה שהופכים הכל ולומדים מהסביבה להשוות כבוד מלכו של עולם לכבוד שרים שאצלם אדרבה מעוניינים להוכיח שהם חברים, וע"כ במקום שיש ריח תורה ראוי להודיעם שיתלבשו כראוי והכון לפני אלקינו בתפלה, ואז התפלה נחשבת ומתקבלת יותר.
וכל שכן בני תורה דאמרו בברכות ו: "דרב יהודה היה מציין נפשיה והדר מתפלל" ופירש רש"י מקשט עצמו בבגדיו, ובש"ע ס"ס צ"א "דרך החכמים ותלמידיהם שלא יתפללו אלא כשהם עטופים" אם כן לבני תורה ודאי ראוי לנהוג כן, ולא ילכו בדרך המקילין בזה.

R. Shlomo Luria (c. 1510–1573), in his She’elot u-Teshuvot Maharshal, Jerusalem, 1993 no. 92, discusses the obligation, or the lack thereof, of wearing the yarmulke. R. Luria notes that many have given the yarmulke far too much import. He says, “I will now reveal the hypocrisy of the Ashkenazim. A person can drink ya’in nesekh in a nonJewish tavern, eat cooked fish [in violation of bishul akum] in their pots [a kashrut problem] … no one questions his religiosity and people will show this person respect, if he is wealthy and powerful. However, one that eats and drinks only kosher foods but does so bareheaded, people consider him as though he has left the folds of Judaism.”
23. חשוקי חמד יומא דף כה עמוד א
יש ההולכים עם כיפה ומעליה כובע, האם יש ענין בזה
שאלה. ישנם אנשים יראי ה', ההולכים בכיפה ומעליה כובע, האם יש ענין בזה?
תשובה. נאמר במסכת שבת (דף קנו ע"ב) אימיה דרבי נחמן בר יצחק אמרי לה כלדאי, בריך גנבא הוה. לא שבקתיה גלויי רישיה. אמרה ליה: כסי רישיך, כי היכי דתיהוי עלך אימתא דשמיא..., יומא חד יתיב קא גריס תותי דיקלא, נפל גלימא מעילויה רישיה דלי עיניה חזא לדיקלא, אלמיה יצריה..., עיין שם. והקשה שם המהרש"א דבשאר אינשי נמי אמרינן בפ"ק דקידושין דבעי כיסוי ראש, ומשום דשכינה למעלה מראשו, ומאי רבותיה דרב נחמן בר יצחק? ותירץ המהרש"א דאיכא למימר דאימיה דרב נחמן בר יצחק דקדקה לכסות ראשו טפי, שיהיה לו כובד ראש ביותר משום יראה שלא יהיה כגנב, וניחא השתא דאמר נפל גלימא מעל רישיה, ואנן אמרינן דרבנן הוה להו פריסת סודר על רישיהון..., אלא דאימיה דרב נחמן בר יצחק הוסיפה לכסות ראשו בגלימא, כדי שיהיה לו כובד ראש טפי משום הך יראה דאמרי ליה כלדאי, יעו"ש. הרי שיש ענין שמלבד הכובע [שהיה לכל הרבנן], יש ענין להוסיף יראה וללבוש כסוי ראש נוסף. [וגיסי הגר"ח קנייבסקי שליט"א אמר שלולא דברי המהרש"א היה מקום לתרץ את קושייתו על פי דברי הגמרא במסכת נדרים (דף ל ע"ב) הנודר משחורי הראש, אסור בקרחין ובעלי שיבות, ומותר בנשים ובקטנים, שאין נקראין שחורי הראש אלא אנשים. מ"ט? אנשים זימנין דמיכסו רישייהו וזימנין דמגלו רישייהו, אבל נשים לעולם מיכסו, וקטנים לעולם מיגלו. ואם כן י"ל דבאופן רגיל קטן ראשו לעולם מגולה, וגדול פעמים ראשו מתגלה, ואמו של רב נחמן הקפידה שלמרות שהיה קטן, ראשו יהיה מכוסה תמיד].
והנה כתב הטור (או"ח סימן ח) יתעטף בציצית מעומד וסדר עטיפתו פירשו הגאונים כעטיפת ישמעאלים שהיא עטיפה גמורה ובעל העיטור כתב דלא בעינן כולי האי אלא כדרך בני אדם שמתכסין בכסותן ועסוקין במלאכתן פעמים בכיסוי הראש ופעמים בגילוי הראש. וכתב על כך הב"י: ונראה דלאו למימרא שיכסה ראשו כדי שלא יהא בגילוי הראש לגמרי, שאין זה מענין מצות ציצית, ועוד דהיאך הלך לעשות צרכיו וליטול ידיו בגילוי הראש, אלא היינו לומר שאע"פ שראשו מכוסה, דרך צנועים להטיל סודר או טלית על ראשם, וכדאיתא בשלהי פרק קמא דקדושין (דף כט ע"ב) משתבח ליה רב חסדא לרב הונא ברב המנונא דאדם גדול הוא, א"ל לכשיבא לידך הביאהו לידי, כי אתא חזייה דלא פריס סודרא, א"ל מאי טעמא לא פריסת סודרא, א"ל דלא נסיבנא. ופירש רש"י דלא פריס סודרא כדרך הנשואין, שהיו רגילין לכסות ראשם עכ"ל, ופשיטא שלא היו הבחורים הולכים בגילוי ראש ממש, אלא ודאי היינו סודר או טלית שפורסין על הראש לצניעות, ולפי שכיסוי זה מכניע את לב האדם ומביאו לידי יראת שמים, וכדאיתא בסוף מסכת שבת (דף קנו ע"ב) דאמרה ליה אימיה לרב נחמן בר יצחק כסי רישך כי היכי דתיהוי עלך אימתא דשמיא..., עכ"ל. הרי שהב"י קדם למהרש"א והעלה שיש ענין בכיסוי ראש נוסף חוץ מהכובע. [ויעו"ש בדרכי משה (סק"ד) שכתב 'ואף כי מצוה לשמוע אל דברי הבית יוסף בפירושו...']. ויעוין במשנ"ב (שם סק"ד) שכתב שכיסוי זה מביא לידי יראת שמים. ועוד הוסיף בשם הט"ז, שאע"פ שראשו מכוסה בטלית לא יסיר את הכיפה מראשו.
ומה שנאמר במסכת יומא דף כה ע"א שנוטל את המצנפת מראשו של הכהן, העיר על כך התפארת ישראל (פ"ב אות ב) דמדהיה מפיס בלשכת הגזית, שהוא חדר מקורה, אינו רק חומרא בעלמא לעמוד שם בגילוי ראש, ולהכי לצורך מותר. ומסתבר דאמו של רב נחמן בר יצחק, הזהירה אותו, שגם בהיותו בחדר מקורה, יעמוד רק עם כסוי ראש, כדי שתהיה עליו יראת שמים תמיד.
פרי מגדים אורח חיים משבצות זהב סימן ח ס"ק ג
(ג) ונכון. עיין ט"ז. הביא דברי ב"י הפירוש השני דחשש לסברת הגאונים [הובא בטור], דשמא עיטוף כעטיפת ישמעאלים בעינן. והט"ז לא הונח לו בזה כי בעל העיטור [שם] סובר שאין צריך, לכן מפרש להיפוך, דבעל העיטור לשיטתיה אמר, דנכון שלא יהא בגילוי הראש מכובע, אף בשעה שמעוטף בטלית, כי שמא יסיר אותו מאחר שאין צריך עיטוף כו'. מה שכתב בשם רש"ל ממדרש לא הטרחתי, עיין אליה רבה סימן ב' אות ד' [שכתב] דומיא דלא הטרחתי מעומד דאין איסור, יע"ש. ומ"מ קשה הא אסור לקרות קריאת שמע בפרועי ראש משום הזכרת השם, ואף ללמוד אסור בגילוי הראש. ועיין סימן ע"ד בט"ז אות ב', וסימן צ"א סעיף ג' ד' בט"ז, ומ"א שם [ס"ק ג]:

24. פרישה אורח חיים סימן ח אות (ה
(ה) ומכסה ראשו שלא יהא וכו'. כתב בית יוסף גם זה מדברי בעל העיטור ונראה דלאו למימרא שיכסה ראשו כדי שלא יהא בגילוי הראש לגמרי שאין זה מענין מצות ציצית ועוד דהאיך הלך לעשות צרכיו וליטול ידיו בגילוי הראש אלא היינו לומר שאף על פי שראשו מכוסה יכסה ראשו בטלית וציצית בענין שלא יהא בגילוי הראש מטלית של מצוה לקיים מצות ציצית מן המובחר עכ"ל ודבריו דחוקים לכן נראה לי דבלא ציצית וטלית אין איסור כלל בגילוי ראש רק מדת חסידות וכמו שכתבתי לעיל סימן ב' (אות ו) ואף אם תאמר שאסור להלוך בגילוי ראש מכל מקום לעמוד במקומו מותר בגילוי הראש וקא משמע לן דבשעת שרוצה להתעטף בטלית אף שעומד על מקומו אפילו הכי אברכת עטיפת טלית צריך כיסוי ראש וכמו שכתב לקמן סימן צ"א ויכסה ראשו ויתפלל וכן לקמן סימן קפ"ג בעיטוף דברכת המזון והמשך הלשון כך הוא ויכסה ראשו שלא יהא בגילוי הראש ויברך וכו' פירוש שלא יברך הברכה בגילוי ראש והכל מלשון העיטור כמו שכתב בית יוסף עצמו ואף על פי שהאי ויברך להתעטף בציצית תוספתא פרק בתרא דברכות הוא מכל מקום ודאי גם העיטור כתבה והעתיקה אחר שכתב ויכסה ראשו וק"ל:

25. פסקי תשובות אורח חיים סימן ח
מ"ב סק"ד: וכתב הב"ח דצריך שיהא הטלית על ראשו מתחילת התפילה ועד סופה. שכיסוי זה מכניע לב האדם ומביאו לידי יראת שמים (- מ"ב בתחילת דבריו). מתחילת התפילה ועד סופה אין78 הכוונה רק על שמונה עשרה אלא מאדון עולם79 עד סוף התפילה, ומאד צריך להקפיד על כך כי עיטוף הראש בטלית בעת התפילה הגדירו הרדב"ז80 בכלל "מנהג אבותינו תורה", והפוסקים התבטאו בלשונות חריפים על אלו שאין מקפידים על כיסוי ראשם בטלית, ואף עקב81 שהחום מעיק, שהם בגדר82 חצופים ומשחיתים ואין הם אלא קלי ראש, ועליהם83 הכתוב אומר (מלכים א' י"ד ט') ואותי השלכת אחר גוויך, וביותר צריך הש"ץ84 להקפיד על כך.
ונכון להקפיד על כיסוי הראש בטלית גם בשעת85 קריאת התורה, וכלשון הב"ח "שראשו יהא מכוסה בטלית של מצוה כל שעה, שלא יהא רגע בגילוי הראש כל זמן שהטלית עליו, וכן הוא מנהג הצנועים".
26. פסקי תשובות הערות סימן ח
82. במגן גיבורים סי' צ"א סק"ג בשם המאירי (הו"ד גם בשד"ח כללים מערכת גימ"ל אות ע"א, ועיין לקמן סי' צ"א הערה 29) "ראיתי בתי כנסיות יש מסירים הסרבל מעליהם וכו' ונשארים בכובע קטן (כיפה) ואומרים הזמירות (פסוקי דזמרה) וברכות וקריאת שמע, משום החום, ובודאי חציפות מיקרי", ובמקור חיים לחוות יאיר סי' נ"ג סעי' א' "ויהיו דברי אלה נגד המשחיתים שמטילים העטרה של טלית אחר גיום כל התפלה, ואין זה רק קלות ראש".
83. אליהו רבא (סק"ד) בשם ס' עדי זהב "ומכל מקום צריך לכסות ראשו מתחילת התפילה ועד סופו, ולא כמו קצת אנשים שמברכין על הטלית וזורקין אותו מאחוריהם, ועליהם נאמר ואותי השלכת אחר גויך",
27. פסקי תשובות אורח חיים סימן ח
י. בענין עטיפת טלית לבחורים
שם: משמע בגמרא שבחור לא היה מכסה ראשו בטלית אפילו הוא תלמיד חכם. וכפל דברים אלו לקמן סימן י"ז (סק"י) בשם מהרי"ל שנוהגים שגם נערים גדולים אין מתעטפים בציצית עד שנושאים נשים, וסמכו על הפסוק "גדילים תעשה לך" וסמיך ליה "כי יקח איש אשה", ומובא דרש זה בעוד92 ראשונים, וכוונתם93 על התעטפות בטלית גדול, דאילו טלית קטן ודאי צריכים ללבוש, ואדרבה צריכים הבחורים ביותר לדקדק שיהיה הטלית קטן שלהם כשר לכל הדיעות עם שיעור כהוגן, שלא יהיו בכלל דברי הזוה"ק (פ' שלח עמ' תצ"ב. מובא במג"א סוס"י כ"ד) הקורא קריאת שמע בלא ציצית מעיד עדות שקר בעצמו.
אולם מנהג זה שלא יתעטפו בחורים בטלית נתפשט בעיקר במדינות פולין וליטא ובמקצת שאר מדינות אירופא, עפ"י גדולי ישראל שבמדינות ההם שסמכו סמיכה של ממש על דברי המג"א הנזכרים לפטור בחור מטלית, ומקצתן אף הוסיפו94 טעמים לשבח עפ"י תורת הקבלה, אבל בכמה ממדינות אירופא95 וכן בכל קהילות הספרדים מתעטפים הבחורים בטלית, ואף הילדים96 שהגיעו לחינוך, וכסתימת כל הראשונים והפוסקים97 שלא חילקו בכך, וכדי לא לאבד מצוה יקרה וחשובה זו מלעשותה בשלמות.
והנוהג שלא להתעטף המתפלל במקום שנוהגים להתעטף או להפך יכול98 לנהוג כמנהגו ואין בזה משום איסור "לא תתגודדו".
ובענין עטיפת טלית לבחור הניגש לפני העמוד - לקמן סימן י"ד אות ה', והעולה לתורה - לקמן סימן קל"ט אות ט'.

28. דובב מישרים חלק ד ליקוטי תשובות והערות חלק א
א. אופן כיסוי הראש הצריך בשעת ברכה. ב. לבישת כובע קש חלול בעת הזכרת השם
[מתוך מכתב להג"ר משה בלוי]
ובמה שכתב כת"ר דהא מבואר בש"ס ברכות [דף נ"א ע"א] גבי י' דברים שנאמרו בכוס של ברכה דרב אסי פריס סודרא, דאין הכונה ח"ו דרק בברכת הכוס הי' מכסה ראשו, רק שהי' מכסה במלבוש כבוד, נוסף ע"ז שהי' תמיד מכוסה, וזאת עשה לכבוד הברכה. וסעד לדבריו הביא מירושלמי ברכות פ"ד ה"א דאחוי דאימיה דרב אדא הוה מצייר גולתא דרב בצומא רבא וכו' עיין שם. ובסוף ארחות חיים [צוואת רבי אליעזר הגדול] במילין דחסידותא [אות ד'] פירש הג' מראדזין זצ"ל דצייר גולתיה לעשות מצנפת פאר לעטר ראשו, כי לתפילה הי' לו גולתא אחרת מיוחדת עכתו"ד.
בודאי שברור שכן היא הכונה בש"ס, ועיין בפמ"ג או"ח סי' ב' באשל אברהם אות ו', שפירש כוונת התוס' ביומא דף כ"ה [ע"א] ד"ה והא בעינן וכו' ואומר ר"ת כיון דנוטל מצנפתו של אחד מהן גנאי היה לעמוד בלא מצנפת, ודייקי בלא מצנפת אף על גב שהי' מכוסה, מ"מ בלא מצנפת היה גנאי לעמוד בעזרה.
ובליקוטי שו"ת חתם סופר סי' ב' הביא מתרומת הדשן סי' י' דמתיר הזכרת השם בכובעים של קש אפילו אם חלולים [ועיין בספרי [ח"א] סי' קכ"ד [אות ב'] מה שהעירותי שם]. ונראה סמוכין ממתני' דפאה פ"ה מ"ח המעמר לכובעות כו' אינה שכחה, ובפי' הרע"ב שם לעשות מהם כובעים בראש כו' עיין שם, אלמא דכך היו רגילין לעשות מהקש של שבלים כובעים. וי"ל לכאורה דמתניתין לא נחית להאי דינא רק לענין שכחה כמו שתירץ הר"ן לענין מוחלת כתובתה [כתובות י"ט ע"ב מדפי הרי"ף ד"ה מאי]. אולם המשנה למלך בפ"י מהלכות אישות ה"י מדייק מהירושלמי [מגילה פ"ב ה"ב] דמוכיח ממתני' דהי' כותב המגילה, דפורים מותר במלאכה, אלמא דהמשנה לא היתה מביאה דבר שאינו רשאי לעשותו, וצ"ע ממתני' בפ' המקבל בב"מ [קי"ג ע"א] בנטל את הכר ומחרישה, ובתויו"ט [פ"ט מי"ג ד"ה ואת המחרישה] בשם הנמוקי יוסף [ס"ט ע"א מדפי הרי"ף ד"ה שני] מפרש דמיירי דעבר וחבל, ועי"ש במשנה פ"ח מ"ה המוכר זיתיו לעצים. [עי' לעיל סי' כ"ה].

29. שו"ת ציץ אליעזר חלק יג סימן יב
אולם אין להתפעל מדברי החכם האטלקי הזה, והדבר לא צריך להיות לפלא אם כותב מה שכותב, כי היו היה האיש אדם הפכפך, המתהפך בדיעותיו כחומר חותם, מנהל מלחמות נגד רבני וגדולי עירו בצורה לא פחותה ממלחמת המשכילים נגד רבני דורם, ולא בעיני אחד היה מוחזק ככופר, והנראה מכפי עדות עצמו הלך בלי כובע על הראש ברחובות קריה (יעוי' זקנ"י שם סי' כ"א. ובתוך המשך דבריו שם כותב כי דברי רז"ל צריך להבינם כפי המקום והזמן והאדם,,, כי אין קץ לדברים שמצינו להם ז"ל אסורים שנעשו מותרים בחילוף הזמן והמקום, ויאמר נא ישראל הלשכזה רב - פוסק יקרא) לעג מהאוסרים משחק כדור רגל בשבת (שם סי' כ"ב), וכל ימיו עד זקנה ושיבה היה משחק בקוביא ולא היה יכול בשום פנים להגמל מזה הגם שהיה מפסיד סכומים עצומים והדבר גרם להפרעת חיי המשפחה שלו (יעוין מדברי עצמו בזה בספרו חיי יהודה). חיבר ספרים נגד חכמת הקבלה והזוה"ק ועוד, למד ולימד להתחבר עם הנוצרים וכומריהם, הטיף למיזוג חכמת ישראל וחכמת יון (יעוין בספרו שם ומהמובא והמצוטט במבוא לספר זקני יהודה) זלזל בדיני ומנהגי ישראל תוך כדי הטפתו מידעו על צורך השמירה עליהם [יעוין בספרו חיי יהודה שם שכותב שהגם שצר לו על עשותם כל זה בימי בין המצרים אשר חובה עלינו להיות מצרים ודואגים על חורבן בית קדשנו והעיר אשר נראה בה ה', עם כל זאת הוא מבקש ממנו שיהי לרצון לפניו להודיעו מתי יהיה זאת ולהמציא גם לו מקום שמה שיוכל גם הוא לבוא ולראות. ובמקו"א שם הוא מעיד על עצמו וכותב, שביום י"ז בתמוז שחמשה דברים אירעו בו לישראל רעים וחטאים, נכנסה בו רוח שטות ושחק בקוביא והפסיד וגו' כיעו"ש]. ואם כן לאיש חכם אשר כל אלה דברים גרועים לו, היש להתחשב עם פסקי הלכות שכותב כביכול ככל העולה על רוחו? והאם אין תורתו כתורתו של דואג שהיא מן השפה ולחוץ?
על כן לא מעלה ולא מוריד כלל ממ"ש בזקני יהודה בתשו' שם אשר למעשה חכמי עירו התנגדו לו, על כך בחריפות, ובראשם הגאונים הבעל גדולי תרומה והבעל דבר שמואל ז"ל. (יעו"ש במבוא הספר). ובמקומות אחרים אין ללמוד מדבריו ומפסקיו, כי אם כאשר נוכחים לדעת באמיתות הדברים כשלעצמם, וכולי האי ואולי. ואין להאריך בכאן יותר.
ואגב. באיסור הליכה וישיבה בגילוי ראש כבר הלכו בזה נמושות, ובפרט בזה"ז מאז שכאילו משמיא קלא נפק לאיסורא, וכל הירא וחרד לדבר ד' מדקדק ומקפיד על כך עד לאחת, וכתבתי מזה קצת גם בספרי שו"ת צ"א ח"ד סי' ח' וח"ה סי' ו' וכן בחי"ב סי' י"ג יעו"ש, ובזה אציין רק לדברי התבואות שור בבכור שור שבת ד' קי"ח ע"ב מה שמדגיש לבאר דלאו דוקא הילוך אלא אפילו בקימה וישיבה צריך ליזהר עיין שם, וכן לדברי שו"ת נחלת בנימין סי' ל' שניתח היטב את הדינים והשיטות בזה, ומסכם וכותב וז"ל: ואחר כל הדברים הנ"ל נלע"ד להלכה דודאי איסור גילוי ראש דת יהודית היא, דבפ' המדיר ע"ב הקשה הגמ' ראשה פרוע דאו' היא, ותי' דאו' קלתה ש"ד, דת יהודית אפי' קלתה נמי אסור, והא מדינא ליכא איסור רק משום שנהגו בנות ישראל ואף על גב דלא כתיב עיי' רש"י שם במתני', וה"נ הא ודאי בני ישראל קדושים נהגו כן מעולם שלא לילך או לישב בגילוי ראש ותופסים אותו לקלות ופריצות, ודאי לבניהם הוא דת יהודית, וזה ברור עכ"ל, וכוון בזה הנחלת בנימין לדברי שו"ת מהר"י ברונא סי' ל"ד שהשיב על מעשה שהיה בא' שהלך בגילוי הראש בפני עשרה ובא א' מהתלמידים וראה ומיחה בו ולא אשגח עלה, ונדה אותו, דנידויו נדוי, ובנמקו, דאע"ג דאמרינן בפ"ק דקדושין ד' ח' לא אמרן אלא רב כהנא דגברא רבא הוה, פרש"י דלא אזיל בגילוי הראש, אבל כ"ע לא, אלמא דאין קפידא. וכן בפ' כל כתבי קי"ח תיתי לי דלא מסגי ד' אמות בגילוי הראש, ה"מ לדידהו בארץ ישראל הוו והוו מסגי הכי, אנן דדיירינן בין האומות ואינהו אזלי בגילוי הראש וחשיב כחוקות הגוים ולא מינכר ביניהון אלא בכיסוי הראש חשוב השתא כעובר על דת יהודית וכדאמרינן בכתובות ע"ב יוצאה בגילוי הראש חשוב כעובר על דת וכו' וכיון דמיחא ביה ולא אשגח עליה חשוב כאפיקורס ונדוהו לשם שמים אפי' הרב צריך לנהוג בו נדוי עיין שם, הרי שהשיב ג"כ כנ"ז דבזה"ז חשיב כבר כעובר על דת יהודית ועפ"י יסוד דברי הגמ' בכתובות הנ"ל. ובמ"ש שם המהר"י ברונא להלן בדבריו לחלק בין הליכה לישיבה, נראה פשוט דבזה"ז שכל היראים מדקדקים גם על ישיבה חשיב כבר גם הישיבה בגילוי ראש כעובר על דת יהודית וכדברי הנחלת בנימין. ואכמ"ל במה שפירש המר"י ברונא בכוונת דברי הגמ' בשבת ובקדושין שהמכוון על גילוי הראש ממש, אשר כמה וכמה מגדולי המפרשים והפוסקים פירשו דלא כן אלא שהמכוון לא על גילוי ממש אלא על כיסוי שלא כראוי, כיעוין בדבריהם.
ואציין בזה למה שביררו ואספו בזה בספרים שו"ת יריעות שלמה סי' י"ז ובהגה מבהמ"ח, ספר יפה ללב או"ח סי' ב' אותיות ו' ז', שו"ת מהר"ם בריסק ח"א סי' ח', שו"ת ירושת פליטה סי' י"ח [ויפה כתב בירושת פליטה שם על הבעל מנחת אלעזר ז"ל בספריו אות חיים סי' כ"ה סק"ה ונמוקי או"ח סי' ב' שהשיג שלא כדת על הט"ז והגר"א ז"ל, ולא עיין בדברי הב"י והב"ח בטור שם סי' מ"ו ובב"ח סי' ב' כיעו"ש. ויעוין גם בדברי הגר"א בעצמו בסי' מ"ו שם] ושו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' ל"ג וח"ד סי' ס' עיין שם, ואכמ"ל יותר.

30. תוספות מסכת יומא דף כה עמוד א
והא בעינן בית אלהים נהלך ברגש - תימה כיון דבעינן פייס בקודש אמאי לא היו מפייסין בעזרה עצמה דקדיש טפי ואור"ת כיון דנוטל מצנפתו של אחד מהן גנאי היה לעמוד בלא מצנפת בעזרה והר"ר יצחק בר ברוך פי' משום דהוי קיימי כבכולייאר ואם היו מפייסים בעזרה היה אחוריהם אל היכל ה'.
31. תלמוד בבלי מסכת יומא דף כה עמוד א
והממונה בא ונוטל מצנפת מראשו של אחד מהן, ויודעין שממנו פייס מתחיל.
32. בית יוסף אורח חיים סימן ח
ב (א) וסדר עטיפתו פירשו הגאונים ז"ל כעטיפת ישמעאלים שהיא עטיפה גמורה. נראה שטעמם מדמברכינן להתעטף בציצית כדאיתא בפרק בתרא דתוספתא דברכות (פ"ו הט"ו) אלמא עיטוף בעינן ובפרק אלו מגלחין (מו"ק כד.) אמר שמואל כל עטיפה שאינה כעטיפת הישמעאלים אינה עטיפה מחוי רב נחמן עד גובי דיקנא. ופירש רש"י מחוי רב נחמן. עטיפת ישמעאלים: גובי דיקנא. גומות שבלחי למטה מפיו:

ובעל העיטור (שער ב ח"ג) כתב דלא בעינן כולי האי אלא כדרך שבני אדם מתכסין בכסותן וכו'. נראה שטעמו מדאיתא בפרק אלו מגלחין דרב פליג עליה דשמואל ומשמע דסבירא ליה דעטיפת הראש אף על פי שאינה כעטיפת הישמעאלים הוי עטיפה וקיימא לן דבאיסורי הלכה כרב לגבי שמואל. ורבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל כתב שטעמו דלא בעינן עטיפת ישמעאלים אלא גבי אבילות אבל גבי ציצית שהתורה חייבה אותו בכסות שאדם מתכסה ככה יהיה החיוב [ו]נאמר שלשון להתעטף לשון כסוי הוא בזה הענין עכ"ל. ואחר זמן רב בא לידי בעל העיטור וכתוב בו כלשון הזה רבותי הגאונים כתבו עטיפתה כעטיפת הישמעאלים עטיפה גמורה ומסתברא לן דעטיפת ישמעאלים לא הוזכרה אלא לגבי אבילות דאמר שמואל כל עטיפה שאינה כעטיפת הישמעאלים אינה עטיפה מחוי רב נחמן עד גובי דיקנא פירוש צריך לכסות פיו והתם הוא דכתיב (יחזקאל כד יז) לא תעטה על שפם מכלל דכולי עלמא מחייבי ובמצורע כתיב (ויקרא יג מה) על שפם יעטה ובמנודה קא מיבעיא לן (מו"ק טו.) אבל כולי עלמא לא מחייבי בעטיפת הראש דאם כן יכסה פיו וכי רבי יהודה בר אילעי שהיה מתעטף בסדינים המצוייצים (שבת כה:) וכן החתנים מי היו מתעטפים כל כך ואף על גב דמברכין להתעטף כיסוי דכתיב (דברים כב יב) אשר תכסה בה שמנהג בני אדם שמכסין בכסותן והולכין ועושין עסקיהם פעמים בגילוי הראש פעמים בכיסוי הראש עכ"ל וזה מבואר כדברי רבינו הגדול ז"ל: