Thursday, April 14, 2016

שבת הגדול התשע"ו

שבת הגדול התשע"ו
חמץ ומצה
הרב ארי דוד קאהן
1.    תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יז עמוד א
רַבִּי אַלֶכְּסַנְדְּרִי, בָּתַר צְלוֹתֵיהּ, אָמַר הָכִי, יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, ה' אֱלֹהֵינוּ, שֶׁתַּעֲמִידֵנוּ בְּקֶרֶן אוֹרָה, וְאַל תַּעֲמִידֵנוּ בְּקֶרֶן חֲשֵׁכָה, וְאַל יִדְוֶה לִבֵּנוּ, וְאַל יֶחְשְׁכוּ עֵינֵינוּ. אִיכָּא דְּאַמְרֵי, הָא - רַב הַמְנוּנָא מַצְלֵי לָהּ: וְרַבִּי אַלֶכְּסַנְדְּרִי, בָּתַר דְּמַצְלֵי, אָמַר הָכִי, רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ, שֶׁרְצוֹנֵנוּ לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ, וּמִי מְעַכֵּב? שְׂאוֹר שֶׁבָּעִסָּה וְשִׁעְבּוּד גָּלֻיּוֹת. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, שֶׁתַּצִילֵנוּ מִיָדָם וּמֵאַחֲרֵינוּ, וְנָשׁוּב לַעֲשׂוֹת חֻוקֵּי רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם.
2.    רש"י מסכת ברכות דף יז עמוד א
ומי מעכב - שאין אנו עושים רצונך. שאור שבעיסה - יצר הרע שבלבבנו, המחמיצנו.
3.    שמות פרק יב,
(טו) שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ מַצּ֣וֹת תֹּאכֵ֔לוּ אַ֚ךְ בַּיּ֣וֹם הָרִאשׁ֔וֹן תַּשְׁבִּ֥יתוּ שְּׂאֹ֖ר מִבָּתֵּיכֶ֑ם כִּ֣י׀ כָּל־אֹכֵ֣ל חָמֵ֗ץ וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל מִיּ֥וֹם הָרִאשֹׁ֖ן עַד־י֥וֹם הַשְּׁבִעִֽי: (טז) וּבַיּ֤וֹם הָרִאשׁוֹן֙ מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י מִקְרָא־קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם כָּל־מְלָאכָה֙ לֹא־יֵעָשֶׂ֣ה בָהֶ֔ם אַ֚ךְ אֲשֶׁ֣ר יֵאָכֵ֣ל לְכָל־ נֶ֔פֶשׁ ה֥וּא לְבַדּ֖וֹ יֵעָשֶׂ֥ה לָכֶֽם: (יז) וּשְׁמַרְתֶּם֘ אֶת־הַמַּצּוֹת֒ כִּ֗י בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה הוֹצֵ֥אתִי אֶת־צִבְאוֹתֵיכֶ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וּשְׁמַרְתֶּ֞ם אֶת־הַיּ֥וֹם הַזֶּ֛ה לְדֹרֹתֵיכֶ֖ם חֻקַּ֥ת עוֹלָֽם: (יח) בָּרִאשֹׁ֡ן בְּאַרְבָּעָה֩ עָשָׂ֨ר י֤וֹם לַחֹ֙דֶשׁ֙ בָּעֶ֔רֶב תֹּאכְל֖וּ מַצֹּ֑ת עַ֠ד י֣וֹם הָאֶחָ֧ד וְעֶשְׂרִ֛ים לַחֹ֖דֶשׁ בָּעָֽרֶב: (יט) שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים שְׂאֹ֕ר לֹ֥א יִמָּצֵ֖א בְּבָתֵּיכֶ֑ם כִּ֣י׀ כָּל־אֹכֵ֣ל מַחְמֶ֗צֶת וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מֵעֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל בַּגֵּ֖ר וּבְאֶזְרַ֥ח הָאָֽרֶץ: (כ) כָּל־מַחְמֶ֖צֶת לֹ֣א תֹאכֵ֑לוּ בְּכֹל֙ מוֹשְׁבֹ֣תֵיכֶ֔ם תֹּאכְל֖וּ מַצּֽוֹת: פ...(לט) וַיֹּאפ֨וּ אֶת־הַבָּצֵ֜ק אֲשֶׁ֨ר הוֹצִ֧יאוּ מִמִּצְרַ֛יִם עֻגֹ֥ת מַצּ֖וֹת כִּ֣י לֹ֣א חָמֵ֑ץ כִּֽי־גֹרְשׁ֣וּ מִמִּצְרַ֗יִם וְלֹ֤א יָֽכְלוּ֙ לְהִתְמַהְמֵ֔הַּ וְגַם־צֵדָ֖ה לֹא־עָשׂ֥וּ לָהֶֽם:
4.    שמות פרק יג
 (א) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (ב) קַדֶּשׁ־לִ֨י כָל־בְּכ֜וֹר פֶּ֤טֶר כָּל־רֶ֙חֶם֙ בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָ֑ה לִ֖י הֽוּא: (ג) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־הָעָ֗ם זָכ֞וֹר אֶת־הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֨ר יְצָאתֶ֤ם מִמִּצְרַ֙יִם֙ מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֔ים כִּ֚י בְּחֹ֣זֶק יָ֔ד הוֹצִ֧יא ה֛' אֶתְכֶ֖ם מִזֶּ֑ה וְלֹ֥א יֵאָכֵ֖ל חָמֵֽץ: (ד) הַיּ֖וֹם אַתֶּ֣ם יֹצְאִ֑ים בְּחֹ֖דֶשׁ הָאָבִֽיב: (ה) וְהָיָ֣ה כִֽי־יְבִֽיאֲךָ֣ ה֡' אֶל־אֶ֣רֶץ הַֽכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּ֨י וְהָאֱמֹרִ֜י וְהַחִוִּ֣י וְהַיְבוּסִ֗י אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֤ע לַאֲבֹתֶ֙יךָ֙ לָ֣תֶת לָ֔ךְ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ וְעָבַדְתָּ֛ אֶת־הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּ֖את בַּחֹ֥דֶשׁ הַזֶּֽה: (ו) שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים תֹּאכַ֣ל מַצֹּ֑ת וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י חַ֖ג לַהֽ': (ז) מַצּוֹת֙ יֵֽאָכֵ֔ל אֵ֖ת שִׁבְעַ֣ת הַיָּמִ֑ים וְלֹֽא־יֵרָאֶ֨ה לְךָ֜ חָמֵ֗ץ וְלֹֽא־יֵרָאֶ֥ה לְךָ֛ שְׂאֹ֖ר בְּכָל־גְּבֻלֶֽךָ:
5.    שמות פרק כג, טו
(טו) אֶת־חַ֣ג הַמַּצּוֹת֘ תִּשְׁמֹר֒ שִׁבְעַ֣ת יָמִים֩ תֹּאכַ֨ל מַצּ֜וֹת כַּֽאֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֗ךָ לְמוֹעֵד֙ חֹ֣דֶשׁ הָֽאָבִ֔יב כִּי־ב֖וֹ יָצָ֣אתָ מִמִּצְרָ֑יִם וְלֹא־יֵרָא֥וּ פָנַ֖י רֵיקָֽם:
6.    שמות פרק לד
(יח) אֶת־חַ֣ג הַמַּצּוֹת֘ תִּשְׁמֹר֒ שִׁבְעַ֨ת יָמִ֜ים תֹּאכַ֤ל מַצּוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֔ךָ לְמוֹעֵ֖ד חֹ֣דֶשׁ הָאָבִ֑יב כִּ֚י בְּחֹ֣דֶשׁ הָֽאָבִ֔יב יָצָ֖אתָ מִמִּצְרָֽיִם:...(כב) וְחַ֤ג שָׁבֻעֹת֙ תַּעֲשֶׂ֣ה לְךָ֔ בִּכּוּרֵ֖י קְצִ֣יר חִטִּ֑ים וְחַג֙ הָֽאָסִ֔יף תְּקוּפַ֖ת הַשָּׁנָֽה: (כג) שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִ֖ים בַּשָּׁנָ֑ה יֵרָאֶה֙ כָּל־זְכ֣וּרְךָ֔ אֶת־פְּנֵ֛י הָֽאָדֹ֥ן׀ ה֖' אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (כד) כִּֽי־אוֹרִ֤ישׁ גּוֹיִם֙ מִפָּנֶ֔יךָ וְהִרְחַבְתִּ֖י אֶת־גְּבֻלֶ֑ךָ וְלֹא־יַחְמֹ֥ד אִישׁ֙ אֶֽת־אַרְצְךָ֔ בַּעֲלֹֽתְךָ֗ לֵרָאוֹת֙ אֶת־ פְּנֵי֙ ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִ֖ים בַּשָּׁנָֽה: (כה) לֹֽא־תִשְׁחַ֥ט עַל־חָמֵ֖ץ דַּם־זִבְחִ֑י וְלֹא־יָלִ֣ין לַבֹּ֔קֶר זֶ֖בַח חַ֥ג הַפָּֽסַח: (כו) רֵאשִׁ֗ית בִּכּוּרֵי֙ אַדְמָ֣תְךָ֔ תָּבִ֕יא בֵּ֖ית ה֣' אֱלֹהֶ֑יךָ לֹא־תְבַשֵּׁ֥ל גְּדִ֖י בַּחֲלֵ֥ב אִמּֽוֹ: פ
7.    ויקרא פרק כג,
(ד) אֵ֚לֶּה מוֹעֲדֵ֣י ה֔' מִקְרָאֵ֖י קֹ֑דֶשׁ אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם בְּמוֹעֲדָֽם: (ה) בַּחֹ֣דֶשׁ הָרִאשׁ֗וֹן בְּאַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר לַחֹ֖דֶשׁ בֵּ֣ין הָעַרְבָּ֑יִם פֶּ֖סַח לַהֽ': (ו) וּבַחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֔ה חַ֥ג הַמַּצּ֖וֹת לַה֑' שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים מַצּ֥וֹת תֹּאכֵֽלוּ: (ז) בַּיּוֹם֙ הָֽרִאשׁ֔וֹן מִקְרָא־קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ: (ח) וְהִקְרַבְתֶּ֥ם אִשֶּׁ֛ה לַה֖' שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בַּיּ֤וֹם הַשְּׁבִיעִי֙ מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ: פ
(ט) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (י) דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּֽי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אֲנִי֙ נֹתֵ֣ן לָכֶ֔ם וּקְצַרְתֶּ֖ם אֶת־ קְצִירָ֑הּ וַהֲבֵאתֶ֥ם אֶת־עֹ֛מֶר רֵאשִׁ֥ית קְצִירְכֶ֖ם אֶל־הַכֹּהֵֽן: ... (יד) וְלֶחֶם֩ וְקָלִ֨י וְכַרְמֶ֜ל לֹ֣א תֹֽאכְל֗וּ עַד־עֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה עַ֚ד הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת־קָרְבַּ֖ן אֱלֹהֵיכֶ֑ם חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בְּכֹ֖ל מֹשְׁבֹֽתֵיכֶֽם: ס (טו) וּסְפַרְתֶּ֤ם לָכֶם֙ מִמָּחֳרַ֣ת הַשַּׁבָּ֔ת מִיּוֹם֙ הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת־עֹמֶ֖ר הַתְּנוּפָ֑ה שֶׁ֥בַע שַׁבָּת֖וֹת תְּמִימֹ֥ת תִּהְיֶֽינָה: (טז) עַ֣ד מִֽמָּחֳרַ֤ת הַשַּׁבָּת֙ הַשְּׁבִיעִ֔ת תִּסְפְּר֖וּ חֲמִשִּׁ֣ים י֑וֹם וְהִקְרַבְתֶּ֛ם מִנְחָ֥ה חֲדָשָׁ֖ה לַהֽ': (יז) מִמּוֹשְׁבֹ֨תֵיכֶ֜ם תָּבִ֣יאּוּ׀ לֶ֣חֶם תְּנוּפָ֗ה שְׁ֚תַּיִם שְׁנֵ֣י עֶשְׂרֹנִ֔ים סֹ֣לֶת תִּהְיֶ֔ינָה חָמֵ֖ץ תֵּאָפֶ֑ינָה בִּכּוּרִ֖ים לַֽהֽ': (יח) וְהִקְרַבְתֶּ֣ם עַל־הַלֶּ֗חֶם שִׁבְעַ֨ת כְּבָשִׂ֤ים תְּמִימִם֙ בְּנֵ֣י שָׁנָ֔ה וּפַ֧ר בֶּן־בָּקָ֛ר אֶחָ֖ד וְאֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם יִהְי֤וּ עֹלָה֙ לַֽה֔' וּמִנְחָתָם֙ וְנִסְכֵּיהֶ֔ם אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ־נִיחֹ֖חַ לַהֽ': (יט) וַעֲשִׂיתֶ֛ם שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּ֑את וּשְׁנֵ֧י כְבָשִׂ֛ים בְּנֵ֥י שָׁנָ֖ה לְזֶ֥בַח שְׁלָמִֽים: (כ) וְהֵנִ֣יף הַכֹּהֵ֣ן׀ אֹתָ֡ם עַל֩ לֶ֨חֶם הַבִּכֻּרִ֤ים תְּנוּפָה֙ לִפְנֵ֣י ה֔' עַל־שְׁנֵ֖י כְּבָשִׂ֑ים קֹ֛דֶשׁ יִהְי֥וּ לַה֖' לַכֹּהֵֽן:...
8.    במדבר פרק ט, ט-יב
(ט) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (י) דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר אִ֣ישׁ אִ֣ישׁ כִּי־יִהְיֶֽה־טָמֵ֣א׀ לָנֶ֡פֶשׁ אוֹ֩ בְדֶ֨רֶךְ רְחֹקָ֜ה לָכֶ֗ם א֚וֹ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעָ֥שָׂה פֶ֖סַח לַהֽ': (יא) בַּחֹ֨דֶשׁ הַשֵּׁנִ֜י בְּאַרְבָּעָ֨ה עָשָׂ֥ר י֛וֹם בֵּ֥ין הָעַרְבַּ֖יִם יַעֲשׂ֣וּ אֹת֑וֹ עַל־מַצּ֥וֹת וּמְרֹרִ֖ים יֹאכְלֻֽהוּ: (יב) לֹֽא־יַשְׁאִ֤ירוּ מִמֶּ֙נּוּ֙ עַד־בֹּ֔קֶר וְעֶ֖צֶם לֹ֣א יִשְׁבְּרוּ־ב֑וֹ כְּכָל־חֻקַּ֥ת הַפֶּ֖סַח יַעֲשׂ֥וּ אֹתֽוֹ:
9.    במדבר פרק כח, טז-יח
(טז) וּבַחֹ֣דֶשׁ הָרִאשׁ֗וֹן בְּאַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר י֖וֹם לַחֹ֑דֶשׁ פֶּ֖סַח לַהֽ': (יז) וּבַחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר י֛וֹם לַחֹ֥דֶשׁ הַזֶּ֖ה חָ֑ג שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים מַצּ֖וֹת יֵאָכֵֽל: (יח) בַּיּ֥וֹם הָרִאשׁ֖וֹן מִקְרָא־קֹ֑דֶשׁ כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ:
10. דברים פרק טז, א-ח
(א) שָׁמוֹר֙ אֶת־חֹ֣דֶשׁ הָאָבִ֔יב וְעָשִׂ֣יתָ פֶּ֔סַח לַה֖' אֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֞י בְּחֹ֣דֶשׁ הָֽאָבִ֗יב הוֹצִ֨יאֲךָ֜ ה֧' אֱלֹהֶ֛יךָ מִמִּצְרַ֖יִם לָֽיְלָה: (ב) וְזָבַ֥חְתָּ פֶּ֛סַח לַה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ צֹ֣אן וּבָקָ֑ר בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁר־יִבְחַ֣ר ה֔' לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם: (ג) לֹא־תֹאכַ֤ל עָלָיו֙ חָמֵ֔ץ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֛ים תֹּֽאכַל־עָלָ֥יו מַצּ֖וֹת לֶ֣חֶם עֹ֑נִי כִּ֣י בְחִפָּז֗וֹן יָצָ֙אתָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לְמַ֣עַן תִּזְכֹּ֗ר אֶת־י֤וֹם צֵֽאתְךָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ: (ד) וְלֹֽא־יֵרָאֶ֨ה לְךָ֥ שְׂאֹ֛ר בְּכָל־גְּבֻלְךָ֖ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וְלֹא־יָלִ֣ין מִן־הַבָּשָׂ֗ר אֲשֶׁ֨ר תִּזְבַּ֥ח בָּעֶ֛רֶב בַּיּ֥וֹם הָרִאשׁ֖וֹן לַבֹּֽקֶר: (ה) לֹ֥א תוּכַ֖ל לִזְבֹּ֣חַ אֶת־הַפָּ֑סַח בְּאַחַ֣ד שְׁעָרֶ֔יךָ אֲשֶׁר־ה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ: (ו) כִּ֠י אִֽם־אֶל־הַמָּק֞וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֨ר ה֤' אֱלֹהֶ֙יךָ֙ לְשַׁכֵּ֣ן שְׁמ֔וֹ שָׁ֛ם תִּזְבַּ֥ח אֶת־הַפֶּ֖סַח בָּעָ֑רֶב כְּב֣וֹא הַשֶּׁ֔מֶשׁ מוֹעֵ֖ד צֵֽאתְךָ֥ מִמִּצְרָֽיִם: (ז) וּבִשַּׁלְתָּ֙ וְאָ֣כַלְתָּ֔ בַּמָּק֕וֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר ה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ בּ֑וֹ וּפָנִ֣יתָ בַבֹּ֔קֶר וְהָלַכְתָּ֖ לְאֹהָלֶֽיךָ: (ח) שֵׁ֥שֶׁת יָמִ֖ים תֹּאכַ֣ל מַצּ֑וֹת וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י עֲצֶ֙רֶת֙ לַה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ לֹ֥א תַעֲשֶׂ֖ה מְלָאכָֽה: ס
11. ויקרא פרק ב, יא
כָּל־הַמִּנְחָ֗ה אֲשֶׁ֤ר תַּקְרִ֙יבוּ֙ לַה֔' לֹ֥א תֵעָשֶׂ֖ה חָמֵ֑ץ כִּ֤י כָל־שְׂאֹר֙ וְכָל־דְּבַ֔שׁ לֹֽא־תַקְטִ֧ירוּ מִמֶּ֛נּוּ אִשֶּׁ֖ה לַֽהֽ':
12. ויקרא פרק ו, ז-יא
(ז) וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַמִּנְחָ֑ה הַקְרֵ֨ב אֹתָ֤הּ בְּנֵֽי־אַהֲרֹן֙ לִפְנֵ֣י ה֔' אֶל־פְּנֵ֖י הַמִּזְבֵּֽחַ: (ח) וְהֵרִ֨ים מִמֶּ֜נּוּ בְּקֻמְצ֗וֹ מִסֹּ֤לֶת הַמִּנְחָה֙ וּמִשַּׁמְנָ֔הּ וְאֵת֙ כָּל־הַלְּבֹנָ֔ה אֲשֶׁ֖ר עַל־הַמִּנְחָ֑ה וְהִקְטִ֣יר הַמִּזְבֵּ֗חַ רֵ֧יחַ נִיחֹ֛חַ אַזְכָּרָתָ֖הּ לַהֽ': (ט) וְהַנּוֹתֶ֣רֶת מִמֶּ֔נָּה יֹאכְל֖וּ אַהֲרֹ֣ן וּבָנָ֑יו מַצּ֤וֹת תֵּֽאָכֵל֙ בְּמָק֣וֹם קָדֹ֔שׁ בַּחֲצַ֥ר אֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד יֹאכְלֽוּהָ: (י) לֹ֤א תֵאָפֶה֙ חָמֵ֔ץ חֶלְקָ֛ם נָתַ֥תִּי אֹתָ֖הּ מֵאִשָּׁ֑י קֹ֤דֶשׁ קָֽדָשִׁים֙ הִ֔וא כַּחַטָּ֖את וְכָאָשָֽׁם: (יא) כָּל־זָכָ֞ר בִּבְנֵ֤י אַהֲרֹן֙ יֹֽאכֲלֶ֔נָּה חָק־עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם מֵאִשֵּׁ֖י ה֑' כֹּ֛ל אֲשֶׁר־יִגַּ֥ע בָּהֶ֖ם יִקְדָּֽשׁ: פ
13. ויקרא פרק ז, יא-טז
(יא) וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת זֶ֣בַח הַשְּׁלָמִ֑ים אֲשֶׁ֥ר יַקְרִ֖יב לַהֽ': (יב) אִ֣ם עַל־תּוֹדָה֘ יַקְרִיבֶנּוּ֒ וְהִקְרִ֣יב׀ עַל־זֶ֣בַח הַתּוֹדָ֗ה חַלּ֤וֹת מַצּוֹת֙ בְּלוּלֹ֣ת בַּשֶּׁ֔מֶן וּרְקִיקֵ֥י מַצּ֖וֹת מְשֻׁחִ֣ים בַּשָּׁ֑מֶן וְסֹ֣לֶת מֻרְבֶּ֔כֶת חַלֹּ֖ת בְּלוּלֹ֥ת בַּשָּֽׁמֶן: (יג) עַל־חַלֹּת֙ לֶ֣חֶם חָמֵ֔ץ יַקְרִ֖יב קָרְבָּנ֑וֹ עַל־זֶ֖בַח תּוֹדַ֥ת שְׁלָמָֽיו: (יד) וְהִקְרִ֨יב מִמֶּ֤נּוּ אֶחָד֙ מִכָּל־קָרְבָּ֔ן תְּרוּמָ֖ה לַה֑' לַכֹּהֵ֗ן הַזֹּרֵ֛ק אֶת־דַּ֥ם הַשְּׁלָמִ֖ים ל֥וֹ יִהְיֶֽה: (טו) וּבְשַׂ֗ר זֶ֚בַח תּוֹדַ֣ת שְׁלָמָ֔יו בְּי֥וֹם קָרְבָּנ֖וֹ יֵאָכֵ֑ל לֹֽא־יַנִּ֥יחַ מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּֽקֶר
14. ההגדה של פסח
מַה נִשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה, מִכָּל הַלֵּילוֹת?  ...  שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת, אָנוּ אוֹכְלִים חָמֵץ וּמַצָּה; וְהַלַּיְלָה הַזֶּה, כֻּלּוֹ מַצָּה
15. כלי יקר ויקרא פרק ו:ט
וטעם הרחקת השאור נראה לפרש בשני דרכים. הדרך האחד הוא, כדברי רבי אלכסנדרי שאמר (ברכות יז א) רצוננו לעשות רצונך אלא ששאור שבעיסה מעכב, ... כי על ידי זביחת הקרבן האדם זובח יצרו ויבוקש והנה איננו על כן גם המנחה באה נקיה מן השאור, אמנם שתי הלחם של עצרת באו דוקא חמץ כי אלמלא היצר הרע לא היו התחתונים צריכין אל התורה יותר מן העליונים כי בטענה זו נצח משה המלאכים ואמר כלום יש יצר הרע ביניכם וכו' (שבת פט א), ועוד שמציאות היצר הרע הכרחי ואלמלא הוא לא בנה האדם בית ולא נשא אשה, ובמקום התורה אין לחוש שמא יפרוץ גדרו כי התורה תבלין אליו. אבל התודה היו בו חלת חמץ ומצה כאחד, כי המצה לאות שכבר נכנע בעמל ...
דרך שני הוא היותר נכון וקרוב לשמוע, שהמצה סימן אל ההכנעה כעיסת מצה שאינו עולה למעלה, ומצה של חג הפסח יוכיח כי היא סימן חירות וגאולה, לפי שלא חשק ה' בישראל כי אם בעבור שהם ממעטים את עצמם כמו שלמדו (חולין פט א) מן פסוק (דברים ז ז) לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם כי אתם המעט כי מה ה' שואל ממך כי אם ליראה (שם י יב) שהענוה מביאה לידי יראה וכל עוד שההכנעה מצויה בתחתונים ביותר לפי זה ביותר תגלה ותראה מלכות שמים כי הוא יתברך גאות לבש ואין עוד מלבדו. וזהו טעם גלות מצרים להכניעם בכור עוני, וחסו בשם ה' (צפניה ג יב), ועל ידי ההכנעה יצאו לחירות מן המלכויות ונכנסו בעול מלכות שמים. ולפיכך דין החמץ בשריפה דוקא כי נימוס קלוסין הוא שכל המתגאה נידון באש כדאיתא במדרש על פסוק זאת תורת העולה הוא העולה על מוקדה, כי הרוצה לעלות למעלה כטבע החמץ העולה למעלה ראוי להיות נידון באש אשר טבעו לעלות למעלה. ולפיכך דין החמץ במשהו כי בכל המדות צריך האדם לילך בדרך ממוצע חוץ מן הגאוה שאמרו חז"ל (סוטה ה א) לא מינה ולא מקצתה, הרי שאסרו אפילו משהו מן הגאוה כך משהו מן החמץ אסור, וכן אמרו חז"ל (אבות ד ד) מאד מאד הוי שפל רוח בפני כל אדם, והוא רמז להפלגת הענין ולהרחיקו מכל וכל:... ומטעם זה המצה סימן גאולה וחירות בכל מקום הן ביציאת מצרים הן בקרבן תודה, כמו שנאמר (תהלים קז ב) יאמרו גאולי ה' אשר גאלם מיד צר וגו', וזה קאי על כל ארבעה שצריכין להודות שנגאלו בעבור שנכנע בעמל לבם וגו' ועל כן הוא מקריב חלות מצות. הן במנחות, כי על ידי הקרבנות נגאל האדם מיד היצר הרע אשר מצודתו פרוסה עליו ללכדו בחבלי עוני והוא יוצא לחירות מן היסורין ומן המלכויות ומן מלאך המות, על ידי הקרבן המביאו לידי רוח נשברה והכנעה על כן דין המנחות לאפות מצה, והם דומים לחטאת ואשם בדרך שנתבאר:

16. תלמוד בבלי מסכת שבת דף פח עמוד ב
וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה מֹשֶׁה לַמָּרוֹם, אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מַה לִילוּד אִשָּׁה בֵינֵינוּ? אָמַר לָהֶם, לְקַבֵּל הַתּוֹרָה בָא. אָמְרוּ, לְפָנָיו חֶמְדָה גְּנוּזָה, שֶׁגְּנוּזָה לָךְ תְּשַׁע מֵאוֹת שִׁבְעִים וְאַרְבָּעָה דּוֹרוֹת קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, אַתָּה מְבַקֵּשׁ לִיתְּנָהּ לְבָּשָׂר וָדָם"? (תהלים ח) "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנוּ? וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנוּ?" (שם) "ה' אֲדוֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכֹל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם". אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, הַחְזֵר לָהֶם תְּשׁוּבָה! אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִתְיָירֵא אֲנִי שֶׁמָּא יִשְׂרְפוּנִי בְהֶבֶל שֶׁבְּפִיהֶם. אָמַר לוֹ, אֱחוֹז בְּכִסֵּא כְּבוֹדִי, וְהַחְזֵר לָהֶם תְּשׁוּבָה. שֶׁנֶּאֱמַר, (איוב כּו) "מְאַחֵז פְּנֵי כִּסֵּא פַּרְשֵׁז עָלָיו עֲנָנוֹ". וְאָמַר רַבִּי נַחוּם, מְלַמֵּד שֶׁפִּירֵשׁ שַׁדַּי מִזִּיו שְׁכִינָתוֹ וַעֲנָנָוֹ עָלָיו. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, תּוֹרָה שֶׁאַתָּה נוֹתֵן לִי, מַה כְּתִיב בָּהּ? (שמות כּ) "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם". אָמַר לָהֶם, לְמִצְרַיִם יְרַדְתֶּם? לְפַרְעֹה הִשְׁתַּעְבַּדְתֶּם? תּוֹרָה לָמָּה תֵּהֵא לָכֵם? שׁוּב מַה כְּתִיב בָּה? (שם) "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים". בֵּין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אַתֶּם שְׁרוּיִים שֶׁעוֹבְדִין [דף פּט ע"א] עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים? שׁוּב מַה כְּתִיב בָּהּ? (שם) "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְשׁוֹ". כְּלוּם אַתֶּם עוֹשִׁים מְלָאכָה? שֶׁאַתֶּם צְרִיכִין שְׁבוּת? שׁוּב מַה כְּתִיב בָּהּ? (שם) "לֹא תִּשָּא". מַשָּׂא וּמַתָּן יֵשׁ בֵּינֵכֶם? שׁוּב מַה כְּתִיב בָּהּ? (שם) "כַּבֵּד אֶת אָבִיךְ וְאֵת אִמֶּךָ". אָב וָאֵם יֵשׁ לָכֶם? שׁוּב מַה כְּתִיב בָּהּ? (שם) "לֹא תִּרְצַח, לֹא תִּנְאָף, לֹא תִּגְנוֹב". קִנְאָה יֵשׁ בֵּינֵיכֶם? יֵצֶר הָרַע יֵשׁ בֵּינֵיכֶם? מִיָּד הוֹדוּ לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר, (תהלים ח) "ה' אֲדוֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ" וְגוֹ', וְאִלּוּ "תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם", לָא כְּתִיב. מִיָּד כָּל אֶחָד וְאֶחָד נַעֲשָׂה לוֹ אוֹהֵב, וּמָסַר לוֹ דָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר, (תהלים סח) "עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶׁבִי, לָקַחְתָ מַתָּנוֹת בָּאָדָם". בִּשְׂכַר שֶׁקְרָאוּךָ "אָדָם" - לָקַחְתָ מַתָּנוֹת. וְאַף מַלְאָךְ הַמָּוֶת מָסַר לוֹ דָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר, (במדבר יז) "וְיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם". וְאוֹמֵר, (שם) "וַיַעֲמוֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים" וְגוֹ'. אִי לָאו דַּאֲמַר לֵיהּ, מְנָא הֲוָה יָדַע?:
17. תלמוד בבלי מסכת קידושין דף פא עמוד ב
רַבִּי חִייָּא בַּר אַשִׁי הֲוָה רָגִיל, כָּל עִידָן דַּהֲוָה נָפִיל לְאַפֵּיהּ  בנפילת אפים, הֲוָה אָמַר, "הָרַחֲמָן יַצִּילֵנִי מִיֵּצֶר הָרָע". יוֹמָא חַד שְׁמַעְתִּינְהוּ דְּבִיתְהוּ שמעה אשתו, אָמְרָה, מִכְּדִי, הָא, כַּמָּה שְׁנֵי דְפָרִישׁ לֵיהּ מִינָאִי הלא כבר כמה שנים שהוא פורש ממני, מַאי טַעֲמָא קָאָמַר הָכִי? יוֹמָא חֲדָא הֲוָה קָא גָּרִיס בְּגִינְתֵּיהּ לומד בגינתו, קַשְׁטָה נַפְשָׁהּ, חָלְפָה וְתַנְיָיה קַמֵּיהּ ושבה וחזרה וחלפה לפניו. אָמַר לָה, מַאן אַתְּ מי את? אָמְרָה, אֲנָא חֲרוּתָא, דְּהַדְּרִי מִיּוֹמָא חזרתי היום, תָּבְעָהּ. אָמְרָה לֵיהּ, אַיְיתִי אשמע לך נִיהֲלִי לְהַךְ רוּמָנָא אם תביא לי את הרימון דְּרֵישׁ צוּצִיתָא הנמצא בענף קטן שבראש האילן הזה, שָׁוַור קפץ, אָזַל, אַתְיֵיהּ נִיהֲלָהּ והביא לה את הרימון. כִּי אָתָא לְבֵיתֵיהּ כאשר בא לביתו, הֲוָה קָא שַׁגְרָא דְּבִיתְהוּ תַּנּוּרָא הייתה אשתו מסיקה את התנור, סָלִיק וְקָא יָתִיב בְּגַוֵּיהּ עלה וישב לו בתוכו. אָמְרָה לֵיהּ, מַאי הַאי? מדוע כל זה? אָמַר לָהּ, הָכִי וְהָכִי הֲוָה מַעֲשֶׂה כך וכך היה המעשה. אָמְרָה לֵיהּ, אֲנָא הֲוָאִי אני הייתי. לָא אַשְׁגַּח בָּהּ לא שם לבו אל דבריה, עַד דִּיְהָבָה לֵיהּ סִימָנָי עד שנתנה לו סימנים. אָמַר לָהּ, אֲנָא מִיהָא לְאִיסוּרָא אִיכַוְּונִי אני מכל מקום לאיסור התכוונתי. כָּל יָמָיו שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק הָיָה מִצְטַעֵר, עַד שֶׁמֵּת בְּאוֹתָהּ מִיתָה. דְּתַנְיָא, (במדבר ל) "אִישָׁהּ הֲפֵרָם וַה' יִסְלַח לָהּ", בַּמָּה הַכָּתוּב מְדַבֵּר? בְּאִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה בְּנָזִיר, וְשָׁמַע בַּעְלָהּ וְהֵפֵר לָהּ, וְהִיא לֹא יָדְעָה שֶׁהֵפֵר לָהּ בַּעְלָה, וְהָיְתָה שׁוֹתָה יַיִן וּמִטַּמְאָה לְמֵתִים:
רש"י מסכת קידושין דף פא עמוד ב
דפריש מינאי - מחמת זקנה ומה ירא מיצר הרע. קשטה נפשה - בתכשיטיה קישוטי בשמים ואפרסמון. חלפא ותני קמיה - עברה לפניו ושנתה פעם שניה. אנא חרותא - שם זונה ניכרת בעיר. דהדרי מיום - שחזרתי היום הלום.דריש צוציתא - ענף קטן שבגובה הדקל.

שוור - קפץ.קא יתיב בגוויה - להמית את עצמו.