Saturday, November 29, 2014

מטריה בשבת Umbrella on Shabbat מקורות

מטריה בשבת         Umbrella on Shabbat
מקורות

הרב ארי דוד קאהן

חיי אדם חלק ב-ג (הלכות שבת ומועדים) כלל מב סעיף ו
אף על גב דאין אהל בלא מחיצות, מכל מקום אם נעשה לצל, אסור. ולכן יש אוסרין ליתן בראשו בשבת ברייטל או קאפלוש [מגבעת], כיון שבולט טפח, וכל שכן דאסור להחזיק בידו להיות לצל על הראש מה שקורין דעכיל או פראלסיק [מטריה] להציל מן הגשמים או מן החמה, שהרי עושה אהל בתחלה (סימן ש"א סעיף מ'):

זכרו תורת משה סימן מא
(יג) אסור להחזיק בידו דעתיל או פאראסניק [מטריה] להציל מן הגשמים או מן החמה, שהרי עושה אהל. ולכן יש אוסרים גם כן ללבוש קאפלוש [מגבעת] בשבת:

שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שא סעיף מ
נא <כז> כובע (קנא) שהוא מתפשט להלן מראשו טפח, אסור להניחו בראשו אפילו בבית, (קנב) משום [לב] אהל.

פרי מגדים אורח חיים משבצות זהב סימן שא
אם מותר לישא אותן גגין העשוין מפשתן ועץ ארוך בו ופורקין ונוטה כעין כילה ויש בהם אהל עראי, יבואר אי"ה בסימן שט"ו [אשל אברהם אות ח]. ולענין אם הם נטוים מערב שבת אם שרי לנושאן מפני החמה או שלא יצטער אותו הגשמים שלא יפלו על בשרו, אף על גב בסעיף י"ג וסעיף י"ד ובמ"א [ס"ק] כ"ב וכ"ג כל משום צער שרי, היינו שלובשו דרך מלבוש דווקא אף על פי שאין מלבוש גמור, מה שאין כן זה שנושא בידו לאו דרך מלבוש כלל, ודרך הוצאה ממש ביד, יראה דאסור בחצר שאינה מעורבת, ובסימן שט"ו יבואר עוד אי"ה. מותר לפתוח חגורה ברשות הרבים ולחגור בו, דרכי משה [אות יא], ועיין סימן ש"ג סעיף י"ו. דיני כיבוס בסימן ש"ב, ודיני סחיטה בסימן ש"כ, ועיין סימן שי"ח וסימן שי"ב, ועיין ב"י כאן, ובסימן שמ"ה יבואר אי"ה בענין רשות הרבים וכרמלית דידן:

משנה ברורה סימן שא ס"ק קנב
(קנב) משום אהל - אף שאין אהל בלא דפנות מ"מ חשיב אהל עראי [קפה] ואסור מדרבנן כיון שנעשה השפה להיות לצל להגן מפני השמש. וכובע שקורין בריטלי"ך בל"א אף על פי שמתפשט להלן מהראש ברחבו טפח ונוהגין בו להקל כתבו האחרונים כמה צדדים בטעם היתרם אחד כיון דאינו קשה ונכפף למטה אין בו חשש איסור והיינו כשאין מונח בו נייר קשה ואפילו אם הוא קשה הלא אינו מתכוין בלבישתו להיות לצל רק מכוין לכסות ראשו וכן אם השפה עשוי בשפוע ג"כ [קפו] יש לצדד דלא מקרי אהל באופן זה ובא"ר כתב דטעם העולם הוא משום דסומכין עצמם על שיטת רש"י וסייעתו דס"ל שאין בכובע [קפז] איסור אהל כלל ע"ש. ולפ"ז אפילו בקאפעלו"ש שהוא קשה ויהיה ברוחב השפה טפח ג"כ [קפח] אין למחות במקום שנוהגין להקל אף שמסתמא נעשה שפה כזו לצל [קפט] ובמקום שלא נהגו להקל בזה בודאי יש להחמיר כדעת השו"ע [שהיא ע"פ דעת הר"ח והרמב"ם והערוך והר"ת והרה"מ] שלא ללבוש בשבת קאפעלו"ש רחב כזה וגם בכתבי האר"י אוסר בקאפלו"ש. יש נמנעים מלתת הטלית של מצוה על הברייטי"ל בשבת כדי שלא יהיה הטלית מכאן ומכאן כמו דפנות ועיין במ"א שמפקפק בטעם מנהגם ובספר מחצית השקל מיישב מנהגם ע"ש ומזה נשתרבב היום המנהג שאין מכסין ראשיהם בשבת בטלית בעת התפלה אפילו על הכובע קטן [קצ] ואין לזה שום טעם וריח. ולענין איסור נשיאת פאראסא"ל בשבת שהוא עשוי לצל על האדם להגן מפני החמה והגשמים כתבנו בסימן שט"ו דין זה בכל פרטיו:

שערי תשובה סימן שא ס"ק [לב]
[לב] אוהל - עבה"ט ועיין בשו"ת פני יהושע חלק א"ח סי' ט"ז מהגאון מוהר"ר מאיר זצ"ל אביו של הש"ך בענין הבריטלי"ך ומצדד ג"כ בסוף דבריו להיתר מטעם שרך קצת ויכול להדק וגם מתחלה לא נעשה לשם אוהל ע"ש ועיין בשו"ת נ"ב מ"ת סי' ל' בענין נשיאת פערסאל בשבת והוא כלי העשוי להגן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים והוא מאהיל על ראש האדם ויש לו בית יד וקרסי' ולולאות לפתחו ולמותחו ולסגרו כרצונו וכתב שאם הוא מעריך מע"ש יש לדון בו ולומר שאין דומה למה שפלפלו לענין בריטל"ך דהתם אין בו תורת אוהל כ"א כשמשימו על ראשו משא"כ בפרסאל שהוא ערוך מאתמול ועתה כשמניחו על ראשו אינו עושה אוהל חדש ויש לדון בו לאיסור ולהיתר אך כיון שאינו יודע אם ערכו מאתמול יש לאסור בודאי מדרבנן משום מראית עין ובפרט בדור הזה דנפישי שאין בני תורה (נראה שר"ל וכשרואים כשזה נושאו בשבת לא ידעו להבחין בין ערוך מאתמול או לא וביום השבת יערכנו ואתי לידי חשש איסור סקילה) אבל אם לא הוי ערוך מאתמול ופתחו בשבת א"כ עושה המחיצות בשבת ודאי אסור וכתב שזה מקרוב הובא למדינתינו וכשראיתי שהתחילו להקל בו גם בשבת מחיתי בהם ודרשתי באותו פעם בבה"כ שהו' איסור גמור וחוששני לאיסור סקילה ומאז ועד עתה אני מוחה בקהלתינו וכ' בסוף דבריו דרך כלל חפשנו על כל צדדי הפערסאל ולא מצאנו צדי היתר ע"ש ועיין בבר"י סי' שט"ו כתב בשם מכתב לדוד אומבריל"א העשויה להגן מחמה וגשם מטרות אסור לנושאם בשבת ויו"ט וכ"ש לפותחה אבל לומר לעכו"ם שישאנה להגן עליו שרי ועיין בשיורי ברכה שם:

ביאור הלכה סימן שטו
* טפח - והנה ע"ד נשיאת אמבריל"ו [הוא הגגות הנושאין על ראשן מפני החמה והגשמים ובלשוננו קורין אותו פאראס"ל] רבו האחרונים בזה בספריהם ובדרך כלל יש הרבה והרבה שמחמירין ואוסרין שלא לפורסן בשבת מטעם אהל [הלא המה בספר מכתם לדוד ובספר מאמר מרדכי ובח"א ובראשם הגאון בעל נודע ביהודה כמו שמובא בשע"ת בסימן ש"א סעיף מ"ם ע"ש] וכמו שכתבו הפוסקים דכל היכא דמתכוין לשם אהל דהיינו להגן מפני החמה והגשמים אפילו בשביל הגג לבד בלא מחיצות ג"כ יש איסור ובזה הפאראס"ל נמי הלא מתכוין להגין מפני החמה והגשמים ואינו דומה לכסא טרסקל המבואר בסעיף ה' להיתר דהתם אינו עושה שום מעשה בשבת רק שמרחיב ופושט הקמטין שהיו בו מאתמול משא"כ בזה שצריך לקשור אותו ברצועות אחר פריסתו או להעמידו ולהדקו אח"כ מתחתיו בחוט של ברזל כמנהגנו כדי שלא יתמוטט הגג ממצבו דאסור וכן מצדד ג"כ הפמ"ג בא"א סק"ח ע"ש שכתב שקושרין ברצועות וכדומה ובפרט לפי מה שכתב הרמב"ם בפכ"ב הלכה כ"ח וז"ל ומותר להניח מטה וכסא וטרסקל ואף על פי שיעשה תחתיהן אהל שאין זה דרך עשיית אהל לא קבע ולא עראי [שהוא מפרש כסא וטרסקל שני דברים הם וטרסקל הוא כמין סל וכן הוא ג"כ גירסת הר"ח והרי"ף] בודאי אין שום ראיה להקל מזה לעניננו ונהפוך הוא דיש ראיה לאיסורא מדכתב במטה וכסא מפני שאין זה דרך אהל וכו' משמע בזה הפאראסא"ל שפריסתו דרך אהל הוא אסור ובנו"ב כתב דלדעת הרי"ף שכתב הר"ן דכילה שבגגה טפח הוא בכלל אהל קבע וחייב והביאו המ"א יש בזה חשש חיוב סקילה [ודברי הר"ן באמת לאו מלתא חדתי הוא שכן הוא בהדיא בדברי רבינו חננאל שיצא זה מקרוב לאור ומתוכו מתבאר היטב כל דברי הרי"ף והרמב"ם שבענין זה שסובבים והולכים כל דבריהם ע"פ שיטתו א"כ הרי"ף לאו יחידאה הוא בזה] ואף דיש שדוחין את דבריו וס"ל דגם להרי"ף לית בהו חיובא מ"מ מידי איסורא לא נפקא להרבה פוסקים בין בשבת בין ביום טוב וע"כ השומר נפשו ירחק מזה מאד. וכ"ז שכתבנו הוא מפני חשש אהל דאיסורו הוא בכל מקום שנושאו ולפעמים יש בזה עוד איסור הוצאה והכנסה לכו"ע והוא כשנושאו במקום שאין עירוב:

תפארת ישראל כלכלת שבת כללי ל"ט מלאכות
….ודוקא בעשוי לזמן מרובה, דהיינו לח' או ט' ימים [משבצות שם ואשל שם א', וכן משמע לע"ד מרש"י ביצה (דל"ב ב' ד"ה בנין עראי) פי' רש"י שאינו להתקיים, וכן משמע נמי מרש"י עירובין (ק"ב א' ד"ה מותר לנטותו) יע"ש….וכ"כ מותר מה"ט לנטות ולפרוק הקלאפפע שבביה"כ בכותל (מג"א שט"ו סק"ח), דמלבד טעמי' הנ"ל שרי ג"כ, מדעשוי לנטות ולפרוק תמיד דמי לכסא של פרקים שמותר למתחו (שט"ו ס"ה, ועי' תרכ"ו ג'). ומה"ט שרי ללבוש ברייטעל או (הוט וקאפלוש), מדאין לו מחיצות ואינו מתכוון לצל (רט"ז שט"ו סק"ח), ואפילו במשים הטלית על (הברייטעל), דהו"ל כמו דפנות סביב, עכ"פ מדאינו מתכוון לצל, שרי (מג"א ש"א סקנ"א). ד) וכל זה בשדרך להשתמש תחת האהל, אבל באין דרך להשתמש תחתיו (כן הוא ל' הר"ן שבת דס"ב א'), אז אפי' לעשות ד' מחיצות ואהל עליהן, מותר לעשות בשבת,...והרי סייאני, שהוא כובע ששפתותיו בולטין סביב (כקאפלוש שלנו) (שבת קל"ח ב') נמי מתטלטל הוא, ואפ"ה סד"א דהו"ל אהל (אפי' לרש"י), לולא דאינו מתכוין להגן וכדמסיק, וכ"ש דקשה לתוס' שם שכ' באמת דגם סייאני הו"ל אוהל, אף דמתטלטל. ה) גם אין לדמות (השירם) (לאויפצוגדאך) של סוכה, דמותר לפתחו ולסגרו מדמחובר הגג בצירים (כסי' תרכ"ו), וכ"כ פקק החלון במיוחד לכך מותר לסתום בו, מכ"ש בקשור בו (כסי' שי"ג א'), גם זה אינו ראיה, דהתם כל האהל כבר עשוי, ובקשור בצירים בסוכה, או במיוחד לכך בפקק, הו"ל כדלת שנועל הפתח, משא"כ (בשירם) כשדוחק מלמטה, עושה אהל מחדש…
בבודיא דא"ל שיפרוס טפח מע"ש, דאז רשאי להוסיף בה בשבת, וק' מה יועיל, הרי בשיש גג טפח הו"ל לרי"ף אהל קבע, ותוספת אהל קבע לכ"ע חייב חטאת (כמשבצות שט"ו ח'), וע"כ צ"ל דהתם באין דפנות מיירי, מדבעו אוירא, או דהתם אף שהיו גג ומחיצות עכ"פ לא היה רק עראי, שלא נעשה לזמן ארוך דהרי בכל לילה סלקו הגג, ולהכי סגי בהיה פרוס אהל טפח מע"ש, והו"ל מוסיף על אהל עראי ושרי, משא"כ הכא בטלית שקשור בכתלים לזמן מרובה, וגם משולשל לארץ והיה גם דפנות, א"כ א"א שיהיה ההיתר בפריסת טפח מע"ש, דהרי אז הו"ל אהל קבע דאסור להוסיף עליו, ע"כ נקט הש"ס תיקון אחר של חוט ומשיחה. אבל (בשירם) דאינו רק גג, דמחיצות תלויות שבו אינן מחיצה, אף שכתבנו למעלה דבמתכוון לצל אסור גם גג בלי מחיצות, עכ"פ אינו אסור רק מדרבנן, ותו דעשוי רק לזמן מועט, א"כ מ"ש הך אהל דרבנן, או בשאין גג טע"ט דנמי מדרבנן, כמו דהתם מתיר הרי"ף בחוט ומשיחה ה"נ הכא בשירם. ואף דלחד תי' תוס' הנ"ל, הכא בדיש גג ומחיצות צריך פריסת טפח וגם חוט ומשיחה, עכ"פ כיון דאהל עראי הוא, בדרבנן שומעין להקל, ובפרט במצטער מגשמים, במקום צערא ל"ג רבנן (ש"א י"ג). גם במקום פסידא ל"ג רבנן (ככתובות ד"ס א'), והכא יפסדו מלבושיו בגשמים. גם גדול כבוד הבריות לילך בבגדים מלוכלכים וכמו שהתירו מה"ט לטלטל מוקצה, או להוציא מכרמלית לר"ה, כדי לקנח א"ע (שי"ב א'). וכ"כ התירו בת בוקתי, לעשות בנין עראי משום כבוד הבריות (שם ס"י), אף דהתם אינו כבוד הבריות כל כך, דהרי אסור לפנות במקום שיש רואין (כברכות דס"ב א'), רק שלא יתבזה בעיני עצמו להיות כבהמה, מכ"ש כשרוצה לילך בין נכבדים ובגדיו מלוכלכים שיש לחוש לכבוד הבריות. ואת"ל לא ילך בין הבריות, אין לך צער יותר מזה (כתוס' דשבת ד"נ ב' ד"ה בשביל) ועיין שבת פכ"ב מ"ד.
והגאון רבינו אלי' ווילנא זצוק"ל מתיר כל שבות כדרכו במקום צערא (רע"ו סקט"ו), וגם באשל (שט"ו ח') משמע להקל בהך דידן שאין קושרין רצועותיו בשבת, יע"ש. אחר איזה שנים שכתבתי זה, ראיתי בתשו' נב"י (סי' ל') חושש (ברעגענשירם) לאיסור סקילה. ובמח"כ הפריז על המדה, דכל עיקר סמיכתו על הרי"ף, והרי כבר הוכחנו שגם לרי"ף לא אסור רק בשיש מחיצות מגיעות לארץ, וכדדייק הרי"ף וכ' בלשונו הזהב כך, אבל בשאין מגיעות לארץ, הו"ל רק מחיצות תלויות דאינן מחיצה וכמש"ל, ואז אפי' יש טע"ט בגגו הו"ל עראי, רק דהרי"ף לא רצה לומר דמיירי הכא כך משום דטלית כפולה סתם משמע אפי' משולשלות לארץ, או שהרי"ף מקובל היה מרבותיו דטלית כפולה משולשלה דפנותי' לארץ, ואף דבסייאני כ' תוס' (שבת דקל"ח ב' ד"ה הא דמיהדק) שבשאינו בשפוע כפוף הו"ל כאהל ואסור אף שאין שם דפנות, י"ל דחדא הרי קיי"ל שם כרש"י דאין בסייאני משום אהל מדאין שם מחיצות (וכרט"ז שט"ו ח' ומג"א בשם הב"ח ש"א סקנ"א), ותו דאפי' לתוס' דוקא סייאני אסור, מדלא היה האהל מע"ש קשור בחוטין בהדבר שתמוך עליו האהל, נמצא כשלובשו הוא עושה אהל חדש בשבת, ואף שאינו מתכוון, עכ"פ פסיק רישא הוא, משא"כ (בשירם) שהאהל קשור בחוט ברזל מע"ש בהמקל שבאמצע שהאהל תמוך עליו, הו"ל כאילו כבר התחיל לנטותו מע"ש טפח ושרי. ואעפ"כ לאשר הגאון הנ"ל החמיר כ"כ באיסורו, לא מלאני לבי להתיר הדבר לגמרי מבלי שיסכימו עמי חבירי המקום יהי' בעזרם. אבל עכ"פ נ"ל ברור דמותר לומר לגוי למתחו ולפתחו בשבת, כיון דאפי' שבות שבו לא ברירא כל כך, לפיכך אפי' שבות דשבות לא הוי, ויש להתירו עכ"פ משום פסידא וצער' וכבוד הבריות, וכדאמרן. ואי"ל דעכ"פ לתסר מטעם חשדא שיחשידוהו שהוא מתחו ופתחו בשבת דהרי גם באיסור דרבנן חיישי' לחשדא, דדוקא לעניין לאסור גם בחדרי חדרים אסור רק באיסור דאורייתא (כתוס' כתובות ד"ס ע"א ד"ה ממעכן ומ"ק ד"ח ע"א ד"ה מנסרן, ועי' רט"ז רמ"ג סק"ג ורמג"א ש"א סקנ"ו, ועי' עוד בא"ח סי' כ"ז ס"ה) אבל לעניין לחוש לחשדא אפי' באיסור דרבנן חיישי', וכהאי דלא תצא בזוג שבצוארה מדמחזי כאזלה לחינגא (א"ח ש"ה), ואת"ל מו"מ בשבת דברי קבלה מדהוזכר בנחמי', ודברי קבלה כדאו' דמי (עי' מ"ש לעיל במלאכת כותב) ליתא, דהרי גם בבשר עוף בחלב שקדים מחמרינן (כי"ד פ"ז וש"ך שם סק"ו), ואפי' כשכל עיקר האיסור מדרבנן מחמרינן, כנר חנוכה בחצר שיש לו ב' פתחים שצריך להדליק בשניהן, מטעם חשדא שיחשידוהו שלא הדליק (כסי' תרע"א ס"ח), דנלפע"ד דדוקא על להבא או על ההווה חיישי' למראית עין בין בדאו' או בדרבנן, שיחשידוהו שעושה איסור או שיעשה איסור, אבל על לשעבר שיחשידוהו שעשה איסור, רק באיסור דאוריי' חיישי', כגון האי שנשרו כליו במים שלא ישטחם בחמה, שיחשידוהו שכבסן היום (שבת קמ"ו ב'), וכ"כ אסור לעשות רצועות אדומות מבפנים שיחשידוהו שבעל נדה (כמנחות ל"ה א'), דשניהן איסור דאו', אבל באיסור דרבנן לשעבר לא חיישי' לחשדא. וראייתי מתינוקות דמותרי' ברחיצה וסיכה ביו"כ דאמרי' מאתמול עבדי' לי' ולא יחשידוהו (כיומא ע"ח ב'), מטעם דכולהו אסירי רק מדרבנן (כרא"ש ר"פ יו"כ), וכ"כ דייסא ביום טוב, אי לאו דחזי' דקליף ציהרי', דמוכח דנעשה היום, הוה שרי' ואמרי' דמאתמול עבדי לי' ולא חיישי' לחשדא (כביצה די"ד ב') משום דמדאו' כל צורך אוכל נפש שרי אפי' קצירה וטחינה (כסי' תצ"ה ס"ב) ורק מדרבנן אסור, להכי בלשעבר ל"ג. [וכ"כ כותי שבא לכבות שריפה בשבת א"צ למחות (כא"ח של"ד סכ"ה) ולא חיישי' שיחשידוהו שא"ל לכבות. ואת"ל התם משום פסידא ל"ג בה רבנן הרי גם במרביע כלאי' (י"ד רצ"ז ס"ד) ובמסרס בהמה (אה"ע ס"ה) בעושה נכרי מעצמו שרי, ול"ח שע"פ ציווי ישראל עושה, כיון דאמירה לעובד כוכבים רק מדרבנן אסור]. והא דלא ישכיר מרחץ לעובד כוכבים שיחשידוהו שא"ל לעשות בשבת (כסי' רמ"ג) אף על גב דאמירתו רק שבות ולשעבר אפ"ה חשדינן ליה י"ל התם טעמא אחרינא איכא דרגלי' לדבר שא"ל לעשות, מדסתם מרחץ לאו לאריסותא קיימי, והראיה דבשדה באמת מותר וכמבואר שם. וכ"כ הא דאסור לפסוק עם העובד כוכבים על מלאכת ישראל בפרהסיא שיחשידוהו ששכרו ישראל לימים (כסי' רמ"ד ס"א), התם נמי רגלי' לדבר לאיסור טפי מלהיתר, וכמ"ש תוס' (ע"ז כ"א ב' ד"ה אריס') דרגילי' טפי לשכור ליום יום (ועי' רט"ז רמ"ד סק"ב. ועי' ביצה די"ב ב' תוס' ד"ה אין, שכ"כ בשם ירושלמי ודו"ק). ותו נ"ל דהנך (דסי' רמ"ג ורמ"ד) אינן חשדא דלעבר, רק חשדא דהוה ולהבא, שיחשדו שהמעשה שעושה ושיעשה העובד כוכבים הוא באיסורא, מדא"ל ישראל, אבל במילי דרבנן שכבר נעשה ונגמר, לא חיישינן שעשה באופן האסור. וטעמא נ"ל דכל לשעבר לא חיישי' בה כל כך, כדאשכחן (גיטין כ"ח ב') שמא מת לא חיישי', שמא ימות תנאי היא, להכי בחשד איסור דרבנן הו"ל קצת כגזירה לגזירה. ומ"ש רמ"א (רנ"ב ס"ה) דלהכי שרי למתוח (האוהר) מע"ש אף שמשמעת קול בשבת, עכ"פ הכל יודעים שדרך להעמידו מאתמול, משמע אי לאו ה"ט הוה אסור. נ"ל דהתם לאו משום מראית עין ה"א לאוסרה, דא"כ מה קאמר דהכל יודעים וכו', מה זה טעם, הרי בשר עוף בחלב וכדומה באיסורים נמי הכל יודעים דאסור, ואפ"ה חששו גבייהו מפני מראית עין, אלא משום דסד"א לאסור, מדהחמירו בכל השמעת קול מדהו"ל זלזול שבת (כרמג"א רנ"ב כ' ורט"ז של"ח ב'), להכי קאמר רמ"א מדהכל יודעי' שדרכו לערכו מאתמול וליכא זלזול שבת בהשמעת קולו. ותו נ"ל דכל שאפשר בקלות בהיתר, אפי' באיסור דאו' בהוה או בלהבא לא חיישי', דהרי טלית שאולה פטור מציצית כל ל' יום (כחולין ק"י ע"א) וע"כ טעמא משום דציצית ופורצני בזול (ע"ש). [וכ"כ בהולך לעיר שבה חג לעבודת כוכבים אם יכול לילך דרך שם לעיר אחרת מותר לילך לשם ולא חיישי' לחשדא (כע"ז פ"א מ"ד)].
ואפשר עוד דאפילו באיסור דאו' כל שהוא לשעבר, דוקא באיכא הוכחה קצת שנעשה באיסור חיישי' למראית עין, וכהאי שנשרו כליו בדרך במים (שבת קמ"ו ב') דאסור לשטחן, דמי יודע שנשרו ונפלו בגדיו בדרך במים. ואפילו לרש"י (שבת ס"ה א') שפי' שנשרו בגשמים (עי' תוס' קמ"ו ב' ד"ה מי), עכ"פ לא לחנם נקטה המשנה שנשרו בדרך, ור"ל שהיו הגשמים בדרך ולא בעיר, להכי חיישי' שיחשידוהו שכבסן היום מדאיכא קצת הוכחה לזה, וכ"כ ברצועות אדומות מבפנים, איכא קצת הוכחה לאיסורא, דהרי רצועות שחורות מבחוץ הלממ"ס, ולמה עשה ב' צבעים בהרצועות, מזה יוכיחו לחשדא. אבל באין הוכחה לאיסורא טפי מלהתירא, גם לאיסור דאורייתא לא חיישי' רק להבא ולא לשעבר, וראייתי מחותמו בולט, דלולא חשדא שיאמרו שהוא עובדה, רשאי לקיימה (ועי' ע"ז מ"ג ב', רש"י שם ותוס' ד"ה והא) ולא חיישי' שיחשידוהו שעשאה, דכלל גדול אחז"ל (שבת קכ"ז ב') הוה דן את כל אדם לכף זכות. ומשם מוכח, דאף היכא דיש קצת הוכחה לאיסור, וכהך עובדא בחסיד שפדה ריבה, וכאינך עובדי דמייתי התם עכ"פ היכא דלא אפשר בנקלות בלא אותה מעשה שאפשר לחשדו על ידה, לא חיישי' לחשדא, ועד כאן לא אמרו (יומא דל"ח א') שלא יביא אדם א"ע לידי חשד מדכתיב והייתם נקיים מה' ומישראל, היינו היכא דאפשר בנקלות בלא אותה מעשה. וכ"כ גבאי תמחוי מוכרין לאחרים מה"ט (כפסחים די"ג א'), וכ"כ התורם לא יכנס בפרגוד חפות (שקלים פ"ג מ"ב), דכולן אפשר בנקל בלעדי אותה מעשה. אבל היכא דלא אפשר בנקל, שרי ולא חיישי' לחשדא, דאין דנין אפשר משאי אפשר (כסוכה ד"נ ע"ב), רק היכא דאין רגלים לדבר כלל שחטא, ע"ז אמרו החושד בכשרים לוקה בגופו, וכמשרע"ה שחשד לישראל הן לא יאמינו לי (כשבת דצ"ז א), וכזקני כהונה שחשדו לכה"ג שהוא צדוקי הוצרכו לבכות להראות לו שבעל כרחם השביעוהו (כיומא די"ט ב'). נהדר לקמייתא. (ברעגענשירם) דאית בי' ד' לטיבותא, שהוא מדרבנן, וגם לשעבר, וגם אין בו הוכחה שעשאו באיסור, וגם בקלות יכול למשכו ע"י עובד כוכבים היום, כל כה"ג ודאי לא חיישינן לחשדא, ולא כהגאון נו"ב הנ"ל דאוסר גם ע"י עובד כוכבים. ומה"ט נ"ל נמי דכשעומד מתוח כבר, אבל זקוף אצל הכותל, מותר לנשאו על עצמו בשבת, דדמי למטה זקופה (שבת קל"ח א'), דמותר לנטותה, אף על גב דמאהלת על סנדלין שתחתיה, אמרי' התם דמדזקופה כבר לאו מידי עביד (ועי' רט"ז שט"ו סק"ה), ואין להקשות מכובע (ש"א מ') דליתא דהרי כבר כ' המרדכי (שבת ר"פ תולין) דנוהגין כרש"י שם לישא כובע, וכ"כ המג"א (ש"ח סקנ"א), וכן בתשו' מ"ב בהגהותיו שבסוף הספר (א"ח סי' ב') משמע דאסור רק לנשאו חוץ למקום מעורב היכא דלא מיהדק אבל משום אהל שרי, אפי' אין מה שעל הראש שוה עם מה שיוצא ומאהיל [ודלא כרט"ז שמקיל מטעם זה רק בברייטל ולא בהוט וקאפלוש], וא"כ ה"ה (בשירם), וכן במשבצות (ססי' ש"א) מתיר לנשאו בשבת בשכבר מתוח, ורק בכרמלית אסור לנשאו, וכמבואר שם. אחר כמה שנים שכתבתי כל הנ"ל מצאתי דאתא לידי ספר ברכי יוסף מהגאון מהו' חיים יוסף דוד אזולאי זצוק"ל, שכתב בשיורי ברכה (סי' שט"ו) וז"ל ועתה ראיתי בשו"ת גבעת יוסף כ"י להרב המפורסם מהו' פנחס עניו ז"ל ר"מ דקק"י פירארא שכתב בחלק ה' סי' י"ט תשובה שלימה על כל דברי הרב הנזכר (הוא הרב מהר"ד פארדו שכתב לאיסור פתיחת אומברילא הוא רעגענשירם) ומסיק דהאומברילא כשהיא פתוחה מערב יום טוב פשיטא דמותר לנשאה, ולא מבעי' כשהיא פתוחה ועומדת על רגלה, אלא אף אם אינה עומדת על רגלה רק סמוכה לכותל על צדה שרי להגביהה, ולשומה להגן עליו, ואם האומברילא ישנה ופתוחה קצת למטה כמנהגה, מותר לנטותה, דכיון דאין באומברילא דפנות שרי לפותחה, והוא מורה ובא להשתמש ביום טוב באומברילא הפתוחה מעיו"ט, וכן ראה לרבותיו שלא מיחו ביד הנוהג כן, אבל בשבת דיש איסור הוצאה, איכא למיגזר, עכ"ל שיורי ברכה. הרי שכתב גם הוא להקל לפותחה כשפתוחה קצת, וכן הם רוב (רעגענשירם) שלנו. ומה שאסר בשבת, נ"ל דר"ל דבשבת אסור לנשאו בחצר שאינה מעורבת, משום גזירת הוצאה בר"ה אף שאין ר"ה מצוי בינינו (כרמג"א רס"ו ג') אפ"ה גזרי' (כסי' ש"ג סי"ח). אבל ליכא למימר דכוונתו דאף בחצר מעורבת אסור לנשאו בשבת משום גזירת הוצאה, דא"כ כל מילי נמי לתסר לנשאו אפי' בחצר מעורבת מה"ט. ועוד דמ"ש ממקל דשרי לי' רמג"א (ש"א סקכ"ז) בשנשאו לכבוד, ורק בשנשאו שלא לכבוד אסור, מדאיכא זילותא לשבת, ונ"ל דטעמי' דמחזי כרוצה לצאת לדרך כמ"ד ומקלכם בידכם [ואפי' סומא אסור ואפי' בחצר מעורבת (כביצה כ"ה ב')], (וגם על זה ק"ל מביצה דף ל"ג א' דרק להנהיג בהמה במקל אסור דמחזי כמנהיגה למכרה ש"מ דמותר לצאת במקל). [נ"ל דש"ס רבותא קמ"ל אפי' מנהיג בהמה במקל, דאז סד"א דלא הוה זילותא לשבתא כאילו רוצה לצאת לדרך, אפ"ה אסור, מדמחזי כמוליך בהמתו למכרה. ואין להביא ראי' משבת (קכ"ג ב') דלא שרי ת"ק לטלטל מקלות בע"פ בשבת רק מדאין שבות במקדש, ש"מ דבגבולין אסור משום מוקצה, י"ל דהתם רק במקלות דקין וחלקין וכדקאמר במתני', והנך לא חזו לא לתמוך עליו ולא לכבוד, רק להפשיט בהמה ראויה להכי הו"ל שפיר מוקצה משא"כ שאר מקל]. הכא דנושא (הרעגענשירם) משום המטר אין לך דרך הכבוד יותר מזה, שלא יתלכלכו בגדיו מגשמים. אמנם לתלות פרוכת בקונדסין לעשות חופה כמו שנוהגין בטעות (בפאלען) בשמחת תורה, נ"ל דאסור, וכמש"ל (סי' א'). ומה שהקיל רמ"א (שט"ו ח'), היינו רק בקשורה בקונדסין מעיו"ט, ואין להקל משום כבוד התורה (כרט"ז של"ט ב'), דהכא עיקרו דאו', וגם בל"ז אין מדמין שבותין זל"ז (כמג"א ש"ז ז'). כל זה בגג של אהל עראי. אבל במחיצה בלי גג, דוקא בעשאה להתיר דבר מה, כגון כדי לטלטל בשבת, או כדי להיות דופן לסוכה, או כדי להתיר תשמיש בפני ספרים, אסור לעשותה, אבל בעשאה להגן או לנוי, (כטאפעטען) שתולה על כתלי הסוכה או (פענסטערגארדינען) וכדומה, אז כשאין טרחא או מעשה אומן בתלייתן, מותר לתלותו בשבת (שט"ו א'), אבל כל דבר של טרחה, אסור לעשות בשבת (של"ג). מיהו בפרוסין כבר טפח מן הצד מע"ש, אז אפי' עשויין להתיר דבר מה, מותר להוסיף ולפתחן בשבת, ומה"ט (שפאנישע ווענדע) הפתוחים טפח מע"ש, מותר לגמור פתיחתן בשבת, אפי' בעושה להתיר דבר מה (משבצות שט"ו ב'). מחיצה שאינה קשורה למטה, ונדה ונעה ברוח, אינה מחיצה כלל להתיר שום דבר, ואינה אלא לצניעות, ולפיכך מותר לנטותה בשבת. ומה"ט מותר לתלות וילון לפני הפתח, ופרוכת לפני ארון הקודש, אף שתלוי שם בקביעות [ב"י בפירושיו שט"ו, ומג"א שם סק"א ודלא כיש נזהרין שהביא רמג"א שם סקי"ט. ונ"ל ראי' מסי' שס"ב ס"א ע"ש. ותו נ"ל דהא צריך רמג"א לטעמא דנע ונד ברוח היינו להתיר ווילון שלפני הפתח, ומיירי שרצה להתיר על ידו דבר מה. אבל פרוכת אפי' הי' מחובר למטה ואינו מתנועע לרוח, שרי לעשותה, מדאינו עשוי רק לצניעות או לנוי וכמבואר בסעיף א' (שם). ואילה"ק מטלית כפולה וכילה (שבת קל"ח א') דלרי"ף ורמב"ם מיירי באין בגגן טפח, למה מחשבו אהל, הרי לא באו המחיצות להתיר, וגם נדים ברוח, דנ"ל דהתם שאני דנעשו לאהל, אף דאין להן אהל רוחב טפח, מ"מ בצירוף רוחב המטה שבאמצע כילה דשם רחבה טפח, וגם המחיצות משולשלות, להכי שם אהל עליו, ואסור אפי' המחיצות נעות ברוח וגם אינן עשויין להתיר, וכן משמע נמי מרמג"א (שט"ו י"ז). וכ"כ אילה"ק לרש"י (שבת קכ"ה ב') דמחיצה בכל גוונא שרי, א"כ ל"ל לרש"י לפרש (עירובין ק"ב א') בוילון דמותר לנטותו ולפרקו משום דלא קביע, ופי' ב"י מדאינו קשור ומתנועע ברוח, תיפוק לי' דמן הצד בל"ז לא מחשב אהל לרש"י, י"ל דבתקוע בחוזק מכל הצדדים גם רש"י מודה דאסור, וכמ"ש רש"י בטעמא דפקק (שבת שם). או נ"ל דהא דשרי לרש"י מחיצה, היינו בלא היה שם גג, אבל בשכבר יש גם גג, כווילון דעירובין הנ"ל, גם רש"י מודה דמחיצה אסור בקבוע בחוזק, כמוסיף על אהל קבוע].
עוד יש חלוק בין גג למחיצות דבהעמיד עצים סמוך לדופן ולא התכוון לעבות הדופן, מותר לטלן בשבת משם, ואין בו משום סותר. אבל בהניח עצים על הסכך, אסור ליטלן משם בשבת, דהוה כסותר אהל (רט"ז תקי"ח ה'). העושה נקב בכותל או בשאר דבר המחובר לקרקע, אם היה הנקב להכניס או להוציא, חייב משום בונה, ואם הי' הנקב להכניס וגם להוציא, חייב נמי משום מכה בפטיש. וכן הדין בנקב שעשה בכלי שיש בו רווח שיעור מקוה. אבל בעשה נקב בכלי שקטן משיעור מקוה, דלא שייך ביה בנין בכלי, לפיכך אם עשה הנקב להכניס ולהוציא, חייב משום מכה בפטיש, ובעשה הנקב רק להכניס או להוציא, אסור רק מדרבנן (אשל שי"ד ג').

ברכי יוסף אורח חיים סימן שטו
ב. אומברי"לא העשויה להגן מחמה וגשם מטרות, אסור לנושאה בשבת וי"ט, וכל שכן לפותחה. אבל לומר לעכו"ם שישאנה להגן עליו שרי. הרב מהר"ד פארדו בשו"ת מכתם לדוד סי' א'ג.
ג. דין ב. ומטעם זה מחצלת פרוסה כדי טפח וכו'. הכימ"יד שעושין במצרים על הדאווא"ר והיא הארובהה להגין מפני החמה, יש למצוא התר מפני שאינה כרוכה כמחצלת בעיגול, וחשיב טפח פרוס. אי נמי שיש לוחות סביב לדאווא"ר יותר מטפח. הרב מהריק"ש בתשובותיו כ"י סי' צ"ה וכ"כ בהגהותיו. ועמ"ש על דבריו הרב מהר"י זיין בפרח שושן כלל ג' סי' ד'ו.

שו"ת מכתם לדוד חלק אורח חיים סימן א
תורת העולה מאי הוי עלה דאומבריל"ה דל"מ דלפותחה דאסיר אלא אף בפתוח' העומד' מע"ש אסור לנושאה בידו בין בשבת בין בי"ט אך בזאת נאות להם להתיר האמירה לגוי לנושאה עליהם להגן כנ"ל דהו"ל שבות דשבות ושרי במקום פסידה או צערא דגופא כמבואר /באו"ח/ בסי' ש"ז ואף שיש חולקים כדאי הם המתירים לסמוך עליהם בכה"ג וכ"נ דעת מרן להלכה ע"ש זהו הנלע"ד ואל שדי אתחנן לישרי לן מר פתח פתוח בלב האל"ה /האלה/ במלא פתיח המענה לשון לידע להודיע ולהוודע לעשות רצונו ולעובדו ואין פתח בטועה ירו"מו /ירומו/ סלה שבש"י להריס"ה מי יראנו טוב נסה כי גבר עלינו חסדו עד בא חליפתנו משונה ביאה זו בארעא צמיחתא ומלאה הארץ דעה מלא כל הארץ כבודו נאם אפרוח שלא נתפתחו עיניו בחלמיש שלח ידו. והוא הצעיר דוד בכמוה"ר יעקב פארדו זל"הה ס"ט.

שו"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא - אורח חיים סימן ל
בע"ה פראג ח"י שבט תקמג"ל ללונדן: תשובה ארי דבי עילאי גבר בגוברין. דבריו מאירין קיימין ושרירין. ה"ה כבוד אהובי א"נ ידידי האלוף התורני הקצין מלא רצון הנגיד השר וטפסר כבוד שמו מוה' ליב הכהן:
על דבר נשיאת הפאראסאל /מטריה/ בשבת והוא כלי העשוי להגן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים והאדם נושאו על ראשו והוא מאהיל על ראשו והוא עשוי שיש לו בית יד וקרסים ולולאות לפתחו ולמותחו ולסגרו כרצונו. ומעלתו כתב מכתב לחכם אחד לשאלו למה אינו מוחה בבני ביתו שיוצאים בשבת עם האוהל על ראשם, והחכם השיב לו טעמים להתיר. ומעלתו חזר והשיב לו לסתור טעמי ההיתר ההם ועתה ביקש מעלתו ממני לחוות דעתי בזה והנני משיב לו. ויען שאותו החכם המתיר אינני מכיר כי מעלתו העלים ממני שמו ושם עירו רק כתב חכם אחד מעבר לים. אך יהיה החכם ההוא מי שיהיה אני לא אשא פנים ואף כי מתוך דבריו של החכם ניכר דגברא רבה הוא ודבריו המה דברי תורה ודברי טעם לשבח אך אעפ"כ לדינא אינני מסכים עמו רק עם מעלתו שהאמת אתו. ושורש דברי החכם נשען על שני טעמים להיתר:
הא' על זה שאמרו בשבת דף קל"ח ע"ב האי סיאנא שרי והא אתמר סיאנא אסור ל"ק הא דאית ביה טפח וכו' אלא מעתה שרבב בגלימא טפח ה"נ שמחייב אלא (זו היא גירסת רש"י) ל"ק הא דמיהדק וכו'. רש"י ד"ה אלא טעמא לאו משום אוהל הוא אלא משום שלא יגביהנו הרוח וכו'. והקשה החכם הנ"ל היא גופא קשיא למה לא יהיה בו איסור אוהל ומ"ט דרש"י בזה א"ו הואיל ואינו מגין על שום דבר רק על האדם הנושאו ואינו קבוע במקום אחד רק הולך בו ממקום למקום אינו חשוב אוהל, והביא ראיה מטומאת אוהל ששנינו בפ"ח דאהלות משנה ה' ואלו לא מביאין ולא חוצצין עוף הפורח וטלית המנפנפת והספינה שהיא שטה על פני המים כי אוהל שאינו רק בדרך הילוך לא שמיה אוהל:
והטעם השני דלא גרע הפאראסאל שיש בו קרסים ולולאות לפתחו ולסגרו מטלית כפולה במס' שבת דף קל"ח ע"א שאם כרך עליה חוט או משיחה מותר לנטותה לכתחלה. ולתירוץ הב' של התוס' שם בד"ה כרך עליה מיירי אפילו לא שייר בה טפח וכן פסק הרא"ש וגם הרשב"א בשבע שיטות תירץ כן. ואף על פי שבש"ע סימן שט"ו סעיף יו"ד העתיק רק לשון הרמב"ם בלי הכרעה אעפ"כ פאראסאל הנ"ל קיל טפי שאינו קבוע במקום אחד ולכן הוא מותר. והביא גם דברי הרמב"ם בפרק כ"ב הלכה ל"א שכתב ואם הוציא מן הבגד סביב לראשו או כנגד פניו כמו אוהל והיה מהודק על ראשו והיה השפה שהוציא קשה ביותר כמו גג אסור מפני שעושה אוהל עראי. ודקדק החכם הנ"ל מה שכתב הרמב"ם והיה מהודק על ראשו לומר כיון שאינו עשוי אלא להלוך בו אם אינו קבוע על ראשו לא שייך בו איסור אוהל ע"כ דברי החכם. ועיסה זו נחתומה מעיד עליה שהחכם הנ"ל בעצמו כתב על קצת ראיות שלו שיודע שיש לפקפק בו קצת אבל באיסור דרבנן כזה אין להחמיר, וכבוד מעלתו הרמה השיב על דברי ראיות החכם הנ"ל תשובות נכונות:
והנה אמינא ליה איזי שזה איזה שנים שהובא כלי הנ"ל לקהלתנו והורגלו בו רבים ומתוך כך התחילו להקל בו גם בשבת ומחיתי בהם ודרשתי באותו פעם בבה"כ שהוא איסור גמור ואמרתי שאפילו חוששני לאיסור סקילה ומאז ועד עתה אני מוחה בקהלתנו ורוב העם נזהרים. וכעת נבדקה ראיות החכם הזה. מה שהביא מדברי רש"י בסיאנא יפה השיב מעלתו שטעם רש"י כיון שאינו מכוין לאוהל הוא דבר שאינו מתכוין וגם לא מקרי פסיק רישא שאם אינו צריך לאויר שתחתיו אינו נחשב אוהל ואם אין שם שמש ולא גשם אפילו אח"כ יבוא גשם או שמש לא עביד מידי ובשעה שלבשו לא נתכוין לאוהל1 או דסובר רש"י דסתם סיאנא אינו קשה יותר מגלימא וגם מה שאמרו בגמ' מיהדק לא משמע קשה ולכן אין בו משום אהל רק אם לא מיהדק חיישינן שישליכנו הרוח ויטלטלנו ד' אמות ברה"ר.2 או טעמיה דרש"י כיון שאין בו שיפוע למטה א"כ לא מיחשב אוהל דאוהל בעי גם מחיצת טפח כמו גבי טומאה טפח ע"ט ברום טפח אבל שיהיה גבוה י"ט ודאי לא בעינן לענין חיוב אוהל בשבת כמפורש בתוספות דף קל"ח ע"ב בד"ה שאין בשיפוע וכו' דלא כהריטב"א בסוף עירובין שכתב בשם חכמי הצרפתים להיפוך.3 באופן שמדברי רש"י אין הכרע כלל והתוס' ודאי שפירשו משום אוהל והוא גרסת ר"ח שדבריו דברי קבלה וכן הרמב"ם בפ' כ"ב הלכה ל"א. והרשב"א אף שבמסכת שבת העלה כרש"י הלא בעירובין הכריע כר"ח כמ"ש הרב המגיד שם בשמו וגם זה שהכריע במס' שבת כרש"י אין ראיה על הדין רק על הפירוש כמבואר בדבריו שם שהוכיח מדלא קאמר הכא מיהדק וכו' ועכ"פ לדינא מודה לדברי ר"ח שהרי במס' עירובין כתב כן וא"כ לאיסור שוים כל הנהו רבוותא וגם הרא"ש הביא דעת ר"ח באחרונה וכן הטור בסימן ש"א הביא דעת התוס' באחרונה והש"ע שם סעיף מ' ג"כ החליט הטעם משום אוהל. וכבר כתבתי שגם מדברי רש"י אין ראיה לסתור הדין ולא נחלק רק על הפירוש בגמרא וגם רש"י מודה שאם יש לו כעין מחיצה ג"כ או אם כוונתו לאוהל שייך בו איסור אוהל והרי פאראסאל כולהו איתנהו ביה שיש סמוך לשלשה מגגו יותר מרוחב טפח ויש לו דפנות כי השיפוע למטה שהולך באורך כמה טפחים המה דפנות ולא תחשוב כאן שהולך בשיפוע ואנו חושבין עליונו של השיפוע לגג איך נחשוב יתר השיפוע לדפנות דודאי כן הוא ומידי דהוה אסוכה העשויה כמין צריף דעד גובה עשרה מיחשב השיפוע לדפנות ומשם ולמעלה מיחשב סכך ואוהל ואם יש בגגה טפח או תוך ג' טפחים סמוך לגגה רוחב טפח כשירה בין לר"א ובין לרבנן ועיין מגן אברהם סימן תרל"א ס"ק ט'. וא"כ לא ידעתי על מה סמך החכם המתיר בזה ומה שכתב שהרמב"ם הצריך שיהיה מהודק על ראשו ג"כ לא ידעתי מה הועיל בזה. הלא גם זה הפאראסאל מחזיק בידו על ראשו והרי הוא מהודק על ראשו.4 ועוד כי נלענ"ד טעם הרמב"ם בזה שאם אינו מהודק על ראשו הרוח מפילו מראשו ואין נחשב אפילו אוהל עראי אבל זה פאראסאל בכל מקום שהוא אוהל חזק הוא כשמעמידו:
ומה שכתב כיון שהולך בו ממקום למקום אינו נחשב אוהל. מלבד שכבר דבריו בטלים מדין סיאנא הנ"ל שהרי ג"כ הולך בו ממקום למקום והרי כל הני רבוותא אסרוהו משום אוהל אלא דבלא"ה לא ידעתי לכוין דבריו וראיותיו. כי מה שהביא מטלית המנפנפת וספינה השטה אין הנדון דומה כי טלית המנפנפת אין לה סמיכה בשום דבר ואין לה שום קיום רק הרוח מעמידה באויר וספינה השטה ועוף הפורח שם הפירוש שלא נחשבו אוהל שמאהיל על דבר זה שהרי התעיף עליו עיניך ואיננו מאהיל על דבר זה ולא חוצץ נגד זה לכך אינו מביא ואינו חוצץ אבל לא שלא נחשבו אהל כי בודאי הם אוהל אבל אינם על דבר זה אבל לענין שבת הרי עשה אוהל ובכ"מ שהוא אוהל הוא. ועוד דמה בכך שהאדם הולך בו ממקום למקום הרי אף על פי כן בכל מקום מאהיל על ראשו וכשאוהל עם מה שתחתיו הולך ממקום למקום אפילו לענין טומאת המת אוהל הוא. וראיה לדבר שהרי שם באהלות באותה משנה ר' יוסי אומר הבית שבספינה אינו מביא את הטומאה. כתב הר"ש אי בכלים שבתוך הבית דבר תימה מאי טעמא דרבי יוסי שאינו מביא את הטומאה. ויש לפרש שהבית בראש ספינה ומאהיל על הכלים שבספינה ועל מת שבים בשעה שמהלכת הרי שאם המת וגם הכלים בבית זה ליכא שום הוה אמינא שלא יטמא באוהל.5 ויותר היה לו להחכם הזה להביא אוהל זרוק דקי"ל דלאו שמיה אוהל אם החכם הזה מדמה שבת לטומאה. אבל גם בזה אין שום חיזוק לדבריו. חדא דאוהל זרוק דלאו שמיה אוהל להיות חוצץ בפני הטומאה להגין על אדם שבתוכו מטומאה שחוצה לו אבל הא ודאי שאם כזית מן המת נתון בשידה תיבה ומגדל ויש כלים באותה שידה או תיבה או מגדל וכי יש שום הוה אמינא שלא נטמאו הכלים באוהל הא ודאי שנטמאו וא"כ אוהל הוא אלא דלענין חציצה לאו שמיה אוהל וא"כ מה ענין זה להלכות שבת. ועוד דלענין חציצה עצמה כשהוא ע"ג אדם או על גב בהמה מיחשב אוהל וכמ"ש התוספות בעירובין דף ל"א ע"א בד"ה ומר סבר וגם הרמב"ם ע"כ סובר כדברי התוס' דאוהל זרוק ע"ג אדם ובהמה הואיל והאדם והבהמה עצמם רחמנא קראם אוהל אף שהם כמו אוהל זרוק הה"ד לדלתות שעל גבם גם הדלתות מיחשבי אוהל שהרי הרמב"ם פסק בפי"א מטומאת המת הלכה א' דאוהל זרוק לא שמיה אוהל ופסק בפ"ב מפרה הלכה ז' שדלתות היו מניחים ע"ג השוורים. ואף שהתוס' שם בעירובין לא כתבו זה רק בשוורים אבל לא באדם היינו משום שכיון שהאדם מקבל טומאה אינו יכול לחוץ בפני הטומאה דאל"כ מאי אולמא דשוורים מאדם אדרבה מה דשוורים עצמם הם אוהל היינו מקרא דעור ובשר וגו' ועצמות וגידים תסוככני והאי קרא באדם כתיב וכמ"ש התוס' במס' סוכה דף כ"א ע"ב. ואף שכתב התוס' י"ט שם בפ"ב דפרה משנה ב' דלפמ"ש בפ"ו דאהלות לשטת הרמב"ם נסתר ראיות התוס' בזה יע"ש בתוס' י"ט אין זה ענין לסתור מה שכתבתי דמה בכך שאין ראיה דהך מתניתין דנדבך סברה דאוהל זרוק לא שמיה אוהל אבל עכ"פ הרמב"ם פסק בהדיא בפי"א מטומאת מת דלא שמיה אוהל ואפ"ה פסק בפ"ב מפרה דמביאין דלתות וכנ"ל וע"כ סובר כיון שהשוורים עצמם הם אוהל אף שהם אוהל זרוק הה"ד האוהל אחר שעל גביו. א"כ הפאארסאל /הפאראסאל/ שביד האדם ומחזיקו על ראשו כיון שהאדם עצמו נקרא אוהל ואין הזריקה מפסדת שם אוהל ממנו הה"ד האוהל שמחזיק על ראשו. ועוד וכי תמיד הוא מהלך בו והלא בשעה שמעמידו עומד הוא במקומו ותיכף עובר בשבת באיסור שבת. ולכן כל דברי החכם הזה ביסוד הזה אף שדברי חכמה הם אין להם קיום לדינא:
ועכשיו נדבר מהיתר השני שכתב החכם המתיר דלא גרע הפאראסאל שיש בו קרסים ולולאות מטלית כפולה שמותרת ע"י חוט ומשיחה שיש בה מע"ש שמותר אפילו לא כרך בה טפח מע"ש. ואומר אני להחכם הזה ערבך ערבא צריך וטלית כפולה מי התיר לך ונחזי אנן על מי נשען ועל מי יש לו לסמוך והרי הרי"ף שם בפרק תולין כתב ואם כרך עליה חוט וכו' פירוש כגון טלית כפולה שקשרה בין שני כתלים והיא משולשת ומגעת לארץ ונכנס בין שתי קצוותיה וישן תחתיה בצל ואין בגגה טפח ולא בפחות משלשה סמוך לגגה טפח לפיכך אינו אוהל קבע אלא אוהל עראי ומפני שאין בגגה ולא בפחות משלשה לגגה טפח לפיכך פטור אבל אסור ואם היה עליה חוטים מאתמול ונטה אותה היום מותר עכ"ל הרי"ף. וכמה הלכתא גבירתא אנו למדין מדברי רבינו הרי"ף הללו חדא שאינו מועיל חוט ומשיחה אלא באין בגגה ובפחות משלשה לגגה טפח הא יש בה טפח לא מהני חוט ומשיחה. ועוד אנו למדין חידוש גדול מדבריו שאם יש בגגה או בפחות משלשה לגגה טפח ה"ז אוהל קבע וחייב סקילה במזיד וחטאת בשוגג שהרי כתב שאין בגגה וכו' לפיכך אינו אוהל קבע ומכלל לאו אתה שומע הן שאם יש טפח הוא אוהל קבע וכן יותר מפורש כתב ומפני שאין בגגה וכו' לפיכך פטור אבל אסור. משמע מפורש שאם יש בה אינו פטור אלא חיוב יש בו וכן כתב הב"י בסימן שט"ו דמשמע מדברי הרי"ף הללו דאם יש בגגה טפח אוהל קבע הוא וחייב חטאת ולקמן נדבר מדברי הב"י הללו. אבל עכ"פ זה מפורש בדברי הרי"ף בטלית כפולה שאם יש בגגה טפח הוה קבע וחייב חטאת ולזה רמזת כשדרשתי כאן איסור הפעראסאל שחוששני מחיוב סקילה. ואמנם לא החלטתי לחלוטין שחייב סקילה רק חוששני, כי מי לא יחוש לדברי אבי ההוראה הרי"ף ז"ל:

ועבור זה ג"כ אני תמה על החכם המתיר שהרגיש בעצמו שדבריו חלשים ויש להשיב עליהם אך שכתב דבאיסור דרבנן כזה אין להחמיר והיה פשוט בעיניו שאין כאן חשש איסור תורה ואיך לא חשש לדברי הרי"ף שכיון שיש סמוך לשלשה מגגו טפח הוא חיוב סקילה. ואמנם גוף הדבר אם יש כאן חיוב סקילה אי לאו שאמרה רבינו הגדול הרי"ף אמינא אם לדין יש תשובה שאם אתה אומר שכשיש בגגה טפח הוא אוהל קבע וא"כ אפילו יש בו טפח מבע"י אסור להוסיף עליו דעד כאן לא שמענו היתר אלא להוסיף על אוהל עראי אבל להוסיף על אוהל קבע אסור6 וכן מפורש בעירובין ק"ב ע"א שייר בה טפח ולמחר פושטה מוסיף על אוהל עראי הוא ושפיר דמי וא"כ משמע דאוהל קבע אפי' להוסיף אסור וא"כ היא גופה קשיא שם דקאמר כרוך בודיא ושייר בה טפח למחר פשטה ומוסיף על אוהל עראי וכו'. ואיך נחשוב זה אוהל עראי והלא רוחב גגה כמה טפחים שהרי שייר בה טפח קאמר וכריכת כל הבודיא הוא יותר ויותר מהשיור. ולא עוד אלא שהרי"ף עצמו פסק הך דינא בסוף פרק כל הכלים ומביא הך סוגיא דשילהי עירובין הנ"ל ככתבה וכלשונה. וא"כ דברי הרי"ף סתרי אהדדי דבפרק תולין כתב דאם גגה רחב טפח הוא אוהל קבע ובפרק כל הכלים כתב דהוה מוסיף על אוהל עראי:
הן אמת שגם רבינו הגדול הרמב"ם בפ' כ"ב משבת הלכה כ"ט כתב כל אוהל משופע שאין בגגה ולא בפחות מג' סמוך לגגה רוחב טפח הרי זה עראי והעושה אותו לכתחלה בשבת פטור טלית כפולה שהיו עלי' חוטין שהיא תלוי' בהן מערב שבת מותר לנטותה ומותר לפרקה וכן הפרוכת. הלכה ל' כילת חתנים שאין בגגה טפח ולא בפחות מג' סמוך לגגה רוחב טפח הואיל והיא מתוקנת לכך מותר לנטותה ומותר לפרקה והוא שלא תהיה משולשלת מעל המטה טפח עכ"ל רבינו הגדול. והעתקתי כל לשונו לפי שאין בלשונו שום דבר לבטלה ורמז בקצרה לתרץ כל הקושיות ויבואר אח"כ בדברינו אבל עכ"פ ג"כ יהיב כללא דכל שאין בגגה וכו' הוא דמיחשב עראי וכדברי הרי"ף. אמנם באמת אין בדברי הרמב"ם הכרע שהרמב"ם יהיב כלל לצד אחד שאם אין בו רוחב טפח ודאי הוא עראי ולא משכחת בו קבע אבל לא הכריח ההיפך שאם יש בו טפח שודאי הוא קבע רק כך הוא היוצא מדיוקא דיליה שאם יש בו רוחב טפח אינו ודאי עראי אלא יש מקום שמיחשב קבע ויש מקום שהוא עראי. אבל דברי הרי"ף מפורשים היטב שכשיש בו טפח יש בו חיוב חטאת בטלית מכופלת עצמה וא"כ קשה מה הפרש יש בין טלית כפולה ובין הך דכרוך בודיא. ונראה דיש ג"כ לדקדק בלשונו של הרי"ף שכתב שקושרה בין שני כתלים והיא משולשלת ומגעת לארץ ומה בעי בזה שכתב שהיו שני כתלים וכן במה שכתב והיא משולשלת וכו'. ולכן נראה דאם היו שם ד' כתלים שלא היה שם גג והוא שוטח טליתו למעלה להיות גג לעשות צל נמצא שאינו עושה רק הגג למעלה בטליתו ולא דפנות או אם היו שם רק שני כתלים אלא שפירש טליתו למעלה אבל לא היתה משולשלת למטה ונמצא ג"כ שאינו עושה רק הגג הזה מיחשב רק עראי אפילו רחב טפח ויותר אבל בהך טלית כפולה היו רק ב' כתלים ופירש טליתו והיא משולשלת למטה דהיינו אם היו הכתלים מזרח ומערב והיא משולשת למטה לצפון ולדרום נמצא שטליתו זה עושה האוהל עם מחיצות בזה קאמר הרי"ף שאם הוא רחב טפח הוא קבע ובזה אפילו אינו רחב טפח בעינן חוט ומשיחה אבל הך דכרוך בודיא בשילהי עירובין דשם הוא בהנהו דכרי שהוו לרב הונא דביומא בעו טולא וכו' ובודאי היו שם ארבע מחיצות שיהיו הדכרי משומרים אלא שלא הי' גג מלמעלה והך בודיא הי' כרוך עלי' לפשטה עלי' לגג ולא עשה שום מחיצה רק גג לכן מיחשב עראי ומותר ע"י שיור טפח דהוה תוספת אוהל עראי. ונמצא דברי הרי"ף עולים כהוגן בלי סתירה ויצא לנו מזה דבאין שם מחיצות מע"ש והוא עושה בשבת אוהל משופע עם המחיצות יש בו חיוב חטאת וסקילה. ומעתה הפעראסאל /הפאראסאל/ שבעודו סגור ומדובק אין שם שום דבר לא אוהל ולא מחיצה שהכל דבוק יחדיו ולמחר שפושטו נעשים המחיצות עם הגג יש כאן חיוב סקילה לדברי הרי"ף. ואעפ"כ אין אני מחליט החיוב סקילה דאולי הרי"ף דקאמר בטלית והיא משולשלת ומגעת לארץ ג"כ בדוקא קאמר שמגעת לארץ הוא דיש בה חיוב סקילה ברוחב טפח. אלא שדוחק בעיני לחלק בין מגיע לארץ או לא שלא מצינו כיוצא בזה אפילו לענין להפסיק בסוכה לא אמרו אלא חילוק בין גבוה עשרה או לא אבל לחלק בין מגיע לארץ לא שמענו אלא לענין גדיים בוקעין בו וזה לא שייך לענין אוהל.7, 8 והחילוק הזה שביארתי כאן לחלק אם עושה האוהל והמחיצות בשבת ובין עושה רק האוהל והמחיצות כבר ישנם שם הוא מבואר בתוס' במס' ביצה דף ל"ב ע"ב בד"ה מלמטה למעלה וכו' שכתבו ותימא דאמר בשבת מחזירין קדירה ע"ג כירה ואפילו בשבת מחזירין וי"ל דכל הנך אינן אסורין אלא כשמתקן האוהל והמחיצות וכו' והתם גבי כירה המחיצות היו עשויין מתחלה יעי"ש:
באופן שלדעת הרי"ף פעראסאל הנ"ל אסור וגם קרוב הדבר שיש בו חיוב סקילה. ומאוד אני תמה על הדרישה שרצה לפרש דעת הרי"ף דמה שכתב ואין בגגה טפח קאי רק בשלא כרך עלי' חוט ומשיחה וכו' והוא תמוה דא"כ למה חזר הרי"ף וכתב ואם היו עלי' חוטין מאתמול ונטה אותה היום מותר והלא כבר כתב כן בתחילת דבריו ואם כרך עליה חוט או משיחה מותר לנטותה לכתחלה אלא ודאי דמה שחזר וכתב ואם היו עלי' חוטין וכו' אדלעיל מ"ש לפיכך קאי דלפיכך הואיל ואין בגגה טפח שפטור אבל אסור לכך אם היו עליה חוטין מותר הא אם יש בה טפח לא מהני חוטין. ודעת הרמב"ם מדהתחיל בהל' כ"ט באין בגגה טפח וע"ז תיכף אמר דין טלית כפולה דבר הלמד מעניינו הוא דמיירי באין בגגה טפח ולהכי מהני בה חוטין וכן כתב הב"י שדעת הרמב"ם כדעת הרי"ף וגם עוד מוכר כן מדברי הרמב"ם בהל' למ"ד שכתב כילת חתנים וכו' הואיל והיא מתוקנת לכך מותר לנטותה וכו'. והנה מה שכתב הרמב"ם הואיל והיא מתוקנת לכך טעם זה הוסיף רבינו מדעתו כי לא נאמר בגמ' טעם זה לא במס' שבת ולא במס' עירובין ואין דרכו של רבינו להוסיף דבר אם לא לתרץ איזה סתירה בדבריו וכבר רמזתי שאין בדבריו דבר לבטלה:

ולכן נלע"ד שדבר גדול דבר רבינו בזה כי הרא"ש שם בפרק תולין הקשה על הרי"ף שפירש טלית כפולה מיירי שאין בגגה טפח ואפ"ה אסור אם אין בה חוט או משיחה דמ"ש כילת חתנים דמותר לנטותה אם אין בגגה טפח ומ"ש טלית כפולה שהיא יותר בנין עראי מכילה ולכן סתר שם הרא"ש דעת הרי"ף ופירש דטלית כפולה מיירי שיש בגגה טפח. ורבינו הרמב"ם נשמר מקושית הרא"ש ולכן יהיב טעמא דכילת חתנים מתוקנת לכך ולכן מותר באין בגגה טפח בלי שום חוט ומשיחה משא"כ טלית כפולה אין הטלית מתוקנת ועומדת לכך לפורסה כאן תמיד אלא שעכשיו רוצה לפורסה לכך אסורה אפילו אין בגגה טפח ואולי זהו עיקר פעולת החוט ומשיחה שבזה הוא מתקנה לכך. ותדע שכן הוא שהרי התוס' בדף קל"ח ע"א בד"ה כרך עלי' חוט או משיחה כתב וכגון ששייר בה טפח כדאשכחן בפ' בתרא דעירובין כרוך בודיא ושייר בה טפח למחר פשטה ומוסיף על אהל עראי הוא אי נמי כריכת חוט או משיחה מועלת בלא שיור טפח עכ"ל. והנה לפי הדרך הראשון שכתבו דמיירי ששייר בה טפח אם כן היא גופא קשיא דכיון דשייר בה טפח למה לי חוט או משיחה ומ"ש מהך בודיא דשלהי עירובין שמותרת ע"י שיור טפח לחוד א"ו הוא הדבר אשר דברתי שהטלית הזו אינה מתוקנת לכך תמיד לכך לא מהני שיור טפח לחוד בלי חוט ומשיחה משא"כ בשילהי עירובין בדברי רב הונא דבכל יומא הוו בעי טולא וא"כ בכל יום הי' כך בודיא פרוס עליה ובלילה היה כורכה והיא מתוקנת לכך. ועלה בידינו שגם דעת הרמב"ם כדעת הרי"ף שניהם שווים דלא מהני חוט ומשיחה ביש בגגה טפח:
ודעת התוס' הדבר מבואר שאין בדבריהם הכרע שלסברא הראשונה שכתבו דמיירי ששייר טפח א"כ חוט ומשיחה לחוד לא מהני ולסברא שניה מהני ואפילו לסברא השניה אין כאן ראי' שחולקים לדינא על הרי"ף שהרי"ף מוקי הך דטלית כפולה שעשה בה גם המחיצות משני צדדים ואולי בזה מודים התוס' שאסור אלא דהתוס' מוקי לה לסברא שני' שאינה משולשלת למטה כלל רק למעלה:
ומדברי רש"י אין הכרע שרש"י לא הזכיר בדבריו גבי טלית כלל אי מיירי ברחב טפח ואף שרש"י פירש שהיא פרוסה על ארבע יתידות מכל מקום בהיתר חוט או משיחה כתב שנתנה על הנס שעל הקינוף וא"כ הנס הוא קצר וגבוה עד שאפשר שאין רוחב טפח בפחות משלשה טפחים סמוך לנס. והב"י כתב שדעת רש"י כדעת הרא"ש שהוא חולק על הרי"ף דאהא דתני אביי כילה לא יעשה ואם עשה פטור אבל אסור פירש שיש בגגה טפח ולפי דברי הרי"ף בטלית כפולה נראה דדוקא שאין בגגה טפח הוא דפטור אבל אסור אבל יש בגגה טפח אוהל קבע הוא וחייב חטאת עכ"ל הבית יוסף. ואני אומר אם קבלה היא נקבל ואם לדין יש תשובה ושתי תשובות בדבר. חדא דלו יהיבנא להרב ב"י דרש"י חולק בזה על הרי"ף במה שפוסק דברחב טפח חייב חטאת וסובר רש"י דגם ברחב טפח פטור אבל אסור אבל אכתי מנ"ל להב"י שרש"י סובר כהרא"ש להתיר ע"י חוט ברחב טפח ודלמא רש"י שכתב בתני אביי רחב טפח היינו דגם ברחב טפח אינו חייב אבל גם בפחות מרוחב טפח אינו מותר לכתחלה ובעי חוט ומשיחה וברחב טפח אף שג"כ אין בו חיוב חטאת אפ"ה לא מהני חוט ובעי שיור טפח מבע"י. ואל תתמה הלא גם להרא"ש יש חילוק באוהל עראי עצמו דהרי בבודיא שילהי עירובין גם להרא"ש בעי שיור טפח מבע"י כמבואר בדבריו בפרק כל הכלים ובטלית כפולה סגי במשיחה אף ששניהם הם עראי. ועוד היא גופא מנ"ל להב"י אפילו בחיוב חטאת שחולק רש"י על הרי"ף ואולי מיירי כילה שיריעה הפרוסה סביב המטה לדפנות כבר היא פרוסה מאתמול והיום עושה הכילה למעלה והרי כתבתי לעיל דגם להרי"ף ליכא חיוב חטאת באוהל בלא דפנות ועיין מ"ש רש"י בעירובין דף ק"ב ע"ב בד"ה בשיפועה:
ולא נשאר לנו חולק על הרי"ף להדיא אלא הרא"ש וגם להרא"ש לדעתי אין שום היתר לפעראסאל. וזה לשון הרא"ש שם בפרק תולין אחר שהביא דברי הרי"ף כתב ואין דבריו נראין בזה כלל אלא מיירי שיש בגגה טפח א"נ לאחר שכלה השיפוע יורד ממנו בשוה וכו' ברוחב טפח וכו' והא דאמרינן כרך חוט או משיחה מותר אפילו לא היתה פרוסה טפח אלא כולה כרוכה דכריכת חוט או משיחה חשוב כאלו היתה פרוסה טפח עכ"ל. ומדכתב הרא"ש שלא היתה פרוסה טפח אלא כולה כרוכה ולא כתב רבותא יותר שאפילו לא היתה שם כלל אלא שבשבת פורסה שם מכלל דזה להרא"ש אסור דעכ"פ צריך שתהיה שם במקום ההוא מע"ש. וכן מפורש ברש"י ד"ה חוט או משיחה ונתנה על הנס שעל הקינוף וכו' הרי מפורש שעכ"פ צריך שתהא נתונה על הנס מאתמול הא לאו הכי לא מהני חוט או משיחה וכל זה לא שייך בפעראסאל שכל מעשה האוהל נעשה בשבת עצמו משא"כ פריסת הטלית כבר הוקבע במקומה אתמול:
וגם עוד יש לדון בפעראסאל שיודה גם הרא"ש באיסורו שכל עיקר ההיתר של הרא"ש הוא דטלית כפולה הוא יותר עראי מכילת חתנים. ואומר אני כי היכי דבאוהל זרוק דלא שמי' אוהל חילקו התוס' שאם הוא נתון ע"ג בהמה מקרי אוהל כיון שהבהמה שתחתיו חשובה אוהל דכתיב עצמות וגידים תסוככני גם הדלת שנתנה עליו מיחשב אוהל אפילו לקולא להיות חוצץ בפני הטומאה וכבר כתבתי דפשיטא שיש לומר סברא זו באדם שהרי עיקר קרא דעצמות וגידים תסוככני באדם כתיב א"כ הכי נמי אוהל עראי דלא שמי' אוהל מן התורה אם הוא נתון להאהיל על האדם כיון שאדם שתחתיו הוא אוהל גם זה האוהל שעליו מקרי אוהל קבוע וא"כ פעראסאל שמאהיל על האדם והאדם נושאו מקרי אוהל מן התורה ה"ז אוהל קבוע:
אך אמינא שאי אפשר לומר כן שהרי הוכחתי לעיל שהרמב"ם ג"כ ע"כ סובר סברת התוס' באוהל זרוק לחלק בין הוא בפני עצמו ובין הוא נתון ע"ג בהמה והרי הרמב"ם בהלכות שבת שם בפ' כ"ב הלכה ל"א כתב בכובע שעל הראש שאם היתה השפה שהוציאה קשה ביותר כמו גג אסור מפני שהוא עושה אוהל עראי עכ"ל. הרי אף שהאדם נושא ומאהיל על האדם אפ"ה אינו אלא אוהל עראי. ונ"ל דלא דמי לאוהל זרוק דבשלמא אוהל זרוק החסרון שלו הגורם שלא יוחשב אוהל הוא משום שהוא אוהל זרוק והרי חסרון זה ישנו בבהמה עצמה ובאדם שגם הם אוהל זרוק ואפ"ה קרואים אוהל דרחמנא קרינהו אוהל א"כ אם דלתות שעליהם לא יזיק להם חסרון זה שהרי ע"י זה נחשבים הדלתות זרוק ע"י הבהמה הנושאת אותם והרי להבהמה עצמה אינו מזיק מה שהיא זרוק משא"כ אוהל עראי שגרעון שלו הוא שאין קבוע אין חילוק אם הוא על הבעל חי או לא בכל מקום שהוא עראי הוא:
והנה יש לדון עוד לצד היתר בפאראסאל הנ"ל ולדמותו לכסא טרסקל ואסלא שאמרו שם /שבת/ דף קל"ח ע"א שמותר לנטותם לכתחלה ופירש"י כסא טרסקל עליונו של עור ומקפלין אותו וכשמסלקין אותו סומכין אותו לכותל וכשרוצה לישב עליו נוטהו ויושב על ד' רגלים ואסלא עשוי כעין כסא טרסקל וכו' מותר לנטותו לכתחלה דהא עביד וקאי עכ"ל רש"י. ולכאורה כוונת רש"י בזה דלא תימא דאסור משום שנוטה אוהל ולכן כתב דהא עביד וקאי שהעור למעלה כבר הוא על הרגלים ואינו אלא מרחיב הרגלים זו מזו ולכן אינו מיחשב שעושה עתה אוהל. ואם כן גם הפעראסאל הוא כזה שאינו אלא מרחיב צדדיו זה מזה וממילא נשאר האוהל ולאו מידי עביד דהא עביד וקאי. אבל זה באמת אין כוונת רש"י דהרי לפי זה קשה גם בטלית כפולה הוא באופן זה שהטלית פרוסה באמצעותיה על הנס ושני צדדיו תלוים למטה זה מצד זה של הנס וזה מצד זה סמוכים להדדי ולמחר מושך צד אחד למזרח וצד שני שכנגדו למערב ונשאר החלל ביניהם ממילא ולמה בעינן שם חוט או משיחה הא ג"כ עביד וקאי. ואף שיש לדחות דטלית אינו מיוחד לזה כמ"ש לעיל לכך בעינן חוט או משיחה משא"כ כסא טרסקל שמיוחד לזה מ"מ אי מטעם עביד וקאי הוא ונמצא שאינו עושה עכשיו כלום א"כ מה לי מיוחד לזה ומה לי אינו מיוחד:
ועוד קשה דהרי רש"י שם בדבור הקדום ד"ה אבל מטה כתב אם היתה זקופה או מוטה על צידה מותר לנטותה לישבה על רגלים אף על גב דהשתא עביד אוהל שרי דלא מידי עביד אלא ליתובא בעלמא עכ"ל רש"י. ובוודאי כוונת רש"י במה דכתב דלאו מידי עביד אף שכתב דהשתא עביד אוהל מ"מ לאו מידי עביד דאין אוהל אלא במה שצריך לאויר שתחתיו וזה אינו עשוי לאויר שתחתיו אלא ליתובא בעלמא וזה פשוט בכוונתו וא"כ למה הוצרך בכסא טרסקל ואסלא ליתן טעם דהא עביד וקאי. א"ו דהאי עביד וקאי לא על אוהל קאי דהאוהל באמת לאו עביד וקאי שעיקר האוהל הוא האויר שבין המחיצות וזה לא עביד וקאי כי בהתכפלו נתקרבו הצדדים ולא נשאר אוהל ועכשיו בהפרידו את הרגלים ומרחיקם זו מזו הוא עושה אוהל אבל אין בזה איסור אוהל שהרי ליתובא עביד. אבל כוונת רש"י דרש"י לשיטתו דאיהו מפרש הני חומרי מתניתא דמינקט אביי שם לאו בדיני אוהל לחוד מיירי שהרי בכסא גלין פירש"י הטעם שמא יתקע ועיין בתוס' ד"ה כסא גלין שבאמת נאדו מפירוש רש"י לפי שהם מפרשים כל הנך מתניתא בדיני אוהל ועכ"פ רש"י לשיטתו והי' קשה לו בכסא טרסקל אף דמשום אוהל ליכא דליתובא עביד מ"מ ליתסר משום האי טעמא גופיה שעושה כסא לישיבה ע"ז יהיב רש"י טעמא שמותר דהא עביד וקאי שרגלים והעור הכל עביד וקאי אלא שמרחיק הרגלים ואין כאן דבר חדש. זה פשוט בעיני בכוונת רש"י. ובמג"א בסק"ח באמת כתב דלאו מידי עביד אלא ליתובא אהך כסא העשוי פרקים. ואמנם מה שהתיר המג"א שם להעמיד החופה לכאורה יש לדחות דהחופה צריך לאויר שתחתיה ועביד אוהל. ולכן נראה דסבר המג"א כיון שאין החופה נעשית להגן מפני שמש או גשם רק לכבוד חתן וכלה ג"כ לא נקרא אוהל:
עוד יש לדון אם יש למצוא היתר לפעראסאל מצד דנימא דהנך קרסים ולולאות הקבועים בו שעל ידם נפתח ונסגר והיה דינם כמו ציר ולדמות למה שכתב רמ"א בסוף סימן תרכ"ו בהגה"ה בגגות העשויין לפתוח ולסגור שקורין שלעק שאפילו בי"ט שרי לפתחן ולסגרן אם יש להם צירים שפותח וסוגר בהם ואין בזה משום סתירה ובנין אוהל ביום טוב וכו' ע"ש. ובאמת מהרי"ל אוסר אלא שרמ"א משיג עליו ומתיר ע"י הצירים דחשיב כמו דלת. ואמנם אין הנדון דומה דשם אמרינן שזה כמו דלת כי עיקר הבית או הבור ודות עומד וזה דלת שלו ובטל אליו אבל כאן עושה את כולו. ועוד דשם אותו שעל הגגים וכן דלת בור ודות שמביא שם בד"מ הוא אוהל לחוד ואינו עושה המחיצות אבל כאן עושה האוהל וגם המחיצות. וכאשר הבאתי בשם התוס' שיש הפרש בין אם המחיצות כבר עשויים והוא עושה רק האוהל למעלה ובין עושה המחיצות וגם האוהל. דרך כלל חפשנו על כל צדדי הפעראסאל ולא מצאנו צד היתר:
ועד כאן דברנו מאיסור תיקונו בשבת אבל אם העמידו מע"ש אם רשאי בשבת לישא אותו ולהאהיל בו על ראשו להגן מפני החמה או מפני הגשם והא ודאי שמצד מראית העין שיחשדוהו שתיקנו היום ראוי לאסור. לא מיבעי לשטת הרי"ף אליבא דב"י שיש בו חיוב חטאת פשיטא שצריך למנוע ולמחות אפילו הוקם מע"ש מפני מראית עין אלא אפילו אם נימא שודאי לית בו איסור תורה אפילו יקימו בשבת אלא איסור דרבנן ג"כ שייך בו איסור מראית עין. ועד כאן לא נחלקו הפוסקים אלא אם החשד הוא איסור דרבנן אם אמרינן בו כל שאסרו מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור שדעת התוס' דבאיסור דרבנן לא אמרינן אפילו בחדרי חדרים אסור.9 ועי' בסי' ש"א במג"א ס"ק נ"ו, אבל בפרהסיא ודאי אסור שהרי איסור הבהמה לצאת בזוג הוא משום חשדא דאזיל לחינגא שהוא איסור דרבנן ועיין בסימן ש"ה סעיף י"א:
אבל אם אסור מצד הדין אף בלא חשדא יש לדון שכיון שכבר הוא מאתמול ובכל מקום שהוא עומד אוהל הוא א"כ מה לי שהוא עומד במקומו או שנושאו על ראשו אלא שיש סברא ג"כ לאיסור שזה מאהיל עתה על ראשו מיחשב עשיית אוהל וראי' לדבר סיאנא לדעת ר"ח והרמב"ם שאסור משום אוהל ואטו עושה שום דבר בו הלא אינו נוטהו ולא מפשיטו אלא שלובשו על ראשו ואפ"ה אסור משום אוהל. ואמנם לשון הרמב"ם בפ' כ"ב הל' ל"א כובע שעושין על הראש ויש לו שפה מקפת שהיא עושה צל כמו אוהל על לבושו מותר ללבשו ואם הוציא מן הבגד סביב לראשו או נגד פניו כמו אוהל והי' מהודק על ראשו והית' השפה שהוציאה קשה ביותר כמו גג אסור מפני שהוא עושה אוהל עראי עכ"ל הרמב"ם. ויש לדקדק למה כתב הרמב"ם ואם הוציא וכן לסוף השפה שהוציאה וכו' ולמה לא כתב בקיצור ואם השפה שהוציאה קשה ביותר כמו גג ומקפת סביב ראשו או כנגד פניו כמו אוהל אסור וכו'. א"ו שהרמב"ם בעי שהוא יוציא מן הבגד ויעשהו כמו אוהל כגון שכופפו מעט למטה שיאהיל אבל אם כבר הבגד הוא כן אינו עושה שום דבר ואין בו איסור שכבר הוא אוהל קודם שיסיימו /שישימו/ על ראשו הא למה זה דומה שהולך בשבת ועומד תחת האוהל וכי יש בו צד איסור. ואפילו אם נימא שלשון הרמב"ם לאו דוקא ויש בו איסור מצד שמשימו על ראשו וכמו שפלפלו האחרונים על הברעטליך /הכובעים/ ג"כ אין ראי' שהברעטל הוא דבר פשוט וכשמונח או תלוי בכותל אינו אוהל כלל ולא נעשה אוהל כי אם כשמשימו בראשו ולכן מיחשב מה שמשימו על ראשו עשיית אוהל בשבת אבל הפארעסאל כשהוא מוערך כבר הוא אוהל בכל מקום שהוא ולכן כשמניחו על ראשו אינו עושה אוהל חדש. דרך כלל כשהוא מוערך מערב שבת יש בו לדון לאיסור ולהיתר אבל עכ"פ מפני מראית עין יש לאסרו כי מי יודע אם ערכו מאתמול ובפרט בדור יתום הזה שנפישי אינן בני תורה יותר מבני בשכר. והנלע"ד כתבתי.10, 11
שו"ת חתם סופר חלק א (אורח חיים) סימן עב
יען ראיתי בנב"י מהדורא בתרא סי' למ"ד מ"ש אודות הפא"ראסאל /מטריה/ שחושש להם מחיוב חטאת לשיטת הרי"ף דס"ל בשבת קל"ח בטלית כפולה דאם יש בגגה טפח או בג' טפחים סמוך לגגה טפח חייב חטאת, א"כ ה"ה הכא נמי דיש בשלשה טפחים סמוך לגגה טפח ומשפע ויורד להיות למגן ולצל להנושא והוי ליה שיפועי אהלים ומיחשב כדפנות וה"ל אהל עם דפנות והעושה בשבת חייב חטאת. והנה האמת דהשתא הכא רובא דהמונים נושאים אותו בשבת אלא שנפתחים ע"י גוי, אך ומה בכך אמירה לנכרי שבות, [שם ק"נ ע"א], ואפילו יהי' רק איסור דרבנן פתיחת הפאראסאל מ"מ ה"ל אמירה לנכרי שבות דשבות ולא במקום מצוה ומי התיר להם:

הנהגות ופסקים (הגרי"ח זוננפלד) איסורי שבת
ז. אין להשתמש במטריה אף אם נפתחה בע"ש ג, ואמנם באופן זה אין צריך למחות במי שמשתמש בה ד.
ואולם בשיורי ברכה שם הביא משו"ת גבעת יוסף שהתיר אף כשהיא פתוחה רק במקצת בע"ש, וכ"כ בארוכה התפא"י בכלכלת שבת מלאכת בונה, וכן מבואר בפמ"ג במ"ז סו"ס ש"א ובמאמר מרדכי סי' שט"ו סק"ה.

שו"ת שלמת חיים אורח חיים סימן רעח R. Joseph Chaim haLevi Zohnenfeld
מטריה הפתוחה מערב שבת אי שרי להשתמש בה בשבת
בביאור הלכה (סימן שט"ו סעיף ח' ד"ה טפח) כתב: "והנה על דבר נשיאת אמברילו [מטריה] רבו האחרונים בזה בספריהם, ובדרך כלל יש הרבה שמחמירים ואוסרים שלא לפרסן בשבת מטעם אוהל [הלא המה בספר מכתם לדוד ובספר מאמר מרדכי ובחיי אדם, ובראשם הגאון בעל הנודע ביהודה וכו'412] וכמו שכתבו הפוסקים, דכל היכא דמתכוון לשם אוהל, דהיינו להגן מפני החמה והגשמים, אפילו בשביל הגג לבד בלא מחיצות ג"כ יש איסור, ובזה נמי הלא מתכוין להגין מפני החמה והגשמים, ואינו דומה לכסא טרסקל המבואר בסעיף ה' להיתר, דהתם אינו עושה שום מעשה בשבת רק שמרחיב ופושט הקמטין שהיו בו מאתמול, משא"כ בזה שצריך לקשור אותו ברצועות אחר פריסתו או להעמידו ולהדקו אח"כ מתחתיו בחוט של ברזל כמנהגנו" וכו', ע"ש שהאריך בזה. מהו אם מעמידו מערב שבת ולא יפתחנו ולא יסגרנו בשבת כלל, אם מותר לשאת בשבת במקום שיש עירוב, ולענין למחות בזה.
תשובה: עכ"פ יש בזה מראית עין413. ואם יידע שנעשה באופן זה עכ"פ אינו מחוייב למחות414.
ואחר העיון הדק היטב אומר אני, בודאי לישא פאראסאל בשבת לאו משנת חסידים היא ושומר נפשו ירחק ממנו, אבל מ"מ לפע"ד איננו כמו שחשב הגאון זצ"ל, דכל מלאכה דלא אשכחן דכוותה במשכן לא מחייב עליה בשבת. וזה לשון הירושלמי ס"פ כלל גדול, מה בנין היה במשכן שהיו נותנים קרשים על גבי אדנים, ופריך ולאו לשעה היה, א"ר יוסי מתוך שהיו נוסעים וחונים עפ"י הדבור כמי שהיו חונים לעולם, אר"י ב"ר בון מכיון שהבטיחן הקדוש ברוך הוא להכניסן לארץ כמו שהוא לשעה, הדא אמרה בנין לשעה בנין הדא אמרה מן הצד בנין, הדא אמרה אפילו נתון על דבר אחר, הדא אמרה בנין על גבי כלים, ודחי בנין אדנים כקרקע דמי, ופסק כן הרמב"ם פ"י משבת [הי"ב] דבנין ע"ג כלים לאו בנין הוא, ומפרש ליה ה"ה דלא דמי למשכן דאדנים כקרקע דמי ומייתי ליה מג"א סס"י שט"ו, והירושלמי הזה מייתי ליה הרשב"א בחידושי שבת פרק (כלל גדול) [הבונה ק"ב ע"ב סוד"ה האי]:

ולמדתי מהירושלמי הזה ג' טעמים שלא יהיה בפראסאל שום נדנוד איסור מן התורה עכ"פ. חדא, דהוי ליה בנין לשעה, ופי' בנין לשעה שהוא עשוי מתחלה לבנותו ולסותרו לשעתו ולחזור ולבנותו ולסותרו כל שעה כמו שהיה המשכן עשוי, ופליגי אמוראי למ"ד מתוך שהיו חונים עפ"י הדבור הוי ליה כבנין עולם א"כ הדרינן לכללן דבנין לשעה לאו בנין הוא, וכיון דאשכחן סתמא דתלמודא דידן בפ' במה מדליקין ל"א ע"ב גבי מפני שהוא עושה פחם דאמר גבי סותר על מנת לבנות במקומו דכיון דכתיב על פי ה' יחנו כמקומו דמי ולא דחי לי', ש"מ הכי קיי"ל, וכן משמע בתוס' /שבת/ צ"ד ע"א ד"ה ר"ש פוטר, וכיון שכן הלכה דבנין העשוי לשעתו אינו בנין א"כ האי פאראסאל עשוי לשעה כמובן, ועיין מ"ק ט' ע"א דדחיק אמאי דאיגי ולא משני משום דאיכא למימר בנין בהמ"ק יוכיח דלא דחי אפילו י"ט ובימי מילואים דחי אפילו שבת שהקימו ופרקו בכל יום, אע"כ התם בנין לשעה הוה כמו פאראסאל להעמידו ולפרקו לשעתו ביומו, ולא דמי להעמדת המשכן במקום תחנותם על פי ה' יחנו:
ב. דלא מצינו כיוצא בזה במקדש שיהיה האוהל עובר ממקום למקום ע"י אדם הנושאו בעצמו, וכל מה שהאריך בנודע ביהודה בענין אהל זרוק אינו ענין לשבת, דהתם לענין טומאה, אבל לענין שבת לא הוה מלאכה כי אם מה דהוה במשכן, ועמ"ש תוס' בשבת ה' ע"ב ד"ה אגוז ע"ג מים וכו' דאע"ג דלענין קנין קיי"ל ספינה מינח נייחא ומיא ממטיא ליה מ"מ לענין שבת לא הוה הנחה משום שבמשכן לא הצניעו חפצים בענין זה ע"ש, והכא נמי דכוותיה. וראיה ברורה לזה משבת מ"ג ע"ב מת המוטל בחמה באים ב' בני אדם ויושבים בצידו, חם להם מלמטה זה מביא מטה ויושב עליה וזה מביא מטה ויושב עליה, חם להם מלמעלה מביאים מחצלת ופורסין עליהן זה זוקף מטתו ונשמט והולך וזה זוקף מטתו ונשמט והולך לו ונמצאת מחיצה עשויה מאליה ע"ש, ולכאורה צ"ע הרי עושים אהל ממש במחיצת עצמם והאהל נטוי על ראשם והם בעצמם המה דפנות, ועוד שאינם מתטלטלים כלל אלא קבועים במקומם, וע"כ משום דלא מצינו במשכן אהל כי האי גוונא שיהי' אדם מאהיל על עצמו ומכ"ש כשהוא נע ונד הולך ואהלו עמו וק"ו מאהל ע"ג כלים מכ"ש אדם הנושאו:
ועוד בה שלישית שאין אהל דאורייתא אלא כשמחיצות מגיעות לארץ כמו שהיה במשכן, וכמו שדקדק רש"י וגם הרי"ף בלשונם גבי טלית כפולה וכמ"ש תוס' שם קל"ח ע"א [ד"ה כסא] ע"ש, ובנב"י שם כתב דבמחיצה טפח סגי לשבת, ואומר אני אין הכי נמי אבל ובלבד שתגיע לארץ אפילו לא יהיה רק גבוה טפח, אבל מחיצה תלוי' באויר שאינה עשויה להוסיף עליה כלל ואי אפשר להוסיף ולהמשיכה עד לארץ זה ודאי איננו אהל דאורייתא כלל, וכן משמע הסכמת פרי מגדים ס' שט"ו באשל אברהם סק"ח:
וכיון שזכינו לדין שאיננו דאורייתא, א"כ ממילא אפילו אסורא דרבנן ליכא, דהרי טלית כפולה אי אית ביה חוטין שרי' אפילו לכתחלה והכא נמי קרסים ולולאות הוה כחוטין כמ"ש נב"י בעצמו, ועוד הכא עדיף טפי שעשוי ומתוקן מעיקרא לכך והוה כמו כילת חתנים דמקיל ביה הרי"ף ורמב"ם [פכ"ב ה"ל] משום שעשוי מעיקרא לכך וע"כ קרוב לומר שאפילו מדרבנן שרי, וא"כ לכל הפחות מותר לפותחם ע"י גוי ואין להרעיש העולם בשביל זה.
הנלע"ד כתבתי פה פ"ב יום ב' תענית אסתר תקע"ג לפ"ק: משה"ק סופר

שו"ת משפטי עוזיאל כרך ג - אורח חיים סימן מא
ב. טלטול מטריה בשבת: גם בזה דנתי בסה"ק "משפטי עזיאל" ח"א סי' י"ב, שם העליתי להלכה לסמוך על המתירים, במקום שיש בו עירוב. אבל ברשות הרבים ממש אסור לכל הדעות, מדין הוצאה או מוליך ד' אמות בר"ה. ובכל איסור דאורייתא אין להורות היתר לכתחילה, אפילו בדאיכא באיסורו הפסד ממון או צערא דגופא.

שו"ת משפטי עוזיאל כרך א - אורח חיים סימן יב (לאו"ח סי' שט"ו)
פתיחת השמשיה או המטריה בשבת או ביום טוב:
נשאלתי אם מותר לפתוח ולסגור השמשיה בשבת ויום טוב.
תשובה: שאלה זו נפתחה בגדולי הפוסקים האחרונים ז"ל הללו אוסרים והללו מתירים, ואם אמנם מכיר אני את ערכי שאין אני כדאי להכניס את ראשי בין הרים גדולים ולהכריע ביניהם, אחרי שנשאלתי לחות דעתי מצאתי חובה לעצמי לברר וללבן הלכה זו בעזרת ה' החונן לאדם דעת ובה' אשים מבטחי כי ינחני בדרך אמת, לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא.
גרסינן במסכת שבת (קלח א): טלית כפולה לא יעשה בשבת ואם עשה פטור אבל אסור: ואם כרך עליה חוט או משיחה מותר לנטותה לכתחילה, ע"כ.
בפירוש הלכה זו נחלקו הראשונים ז"ל, הרי"ף סובר: שלא התירו לנטותה לכתחילה אם כרוך עליה חוט או משיחה אלא כשאין בגגה ולא בפחות משלשה סמוך לגגה טפח, אבל אם יש בגגה טפח אפילו אם כרוך עליה חוט או משיחה אסור לנטותה, והרמב"ם ומרן ז"ל פסקו כמותו (או"ח סי' שט"ו סעיף י"ג מג"א שם ס"ק י"ב) והרא"ש ז"ל פוסק דאפילו אם יש בגגה טפח ואפילו היתה כרוכה כולה, מותר לנטותה ביום השבת, כשהיה עליה חוט או משיחה מערב שבת, דכריכת חוט או משיחה לפותחה על ידם עושה אותה כאלו היתה פתוחה מערב שבת הלכך מותר לנטותה בשבת. ועוד גרסינן בעירובין (קב א) הנהו דכרי דהוו ליה לרב הונא, דביממא בעו טולא ובלילה בעו אוירא, אתא לקמיה דרב אמ"ל זיל כרוך בודיא ושייר בה טפח, למחר פשטה ומוסיף על אהל עראי הוא ושפיר דמי ע"כ.
והנוב"י (מהדו"ת או"ח סי' ל) הקשה דברי הרי"ף דהוו סתראי, דבפרק תולין פסק: אם גגה רוחב טפח הוא אהל קבוע, ובפרק כל הכלים הביא הך דינא דבודיא ככתבה וכלשונה שמותר לפותחה למחר משום דהוי כאהל אעפ"י שרחבה כמה טפחים, ולתרץ זאת יצא לחלק שבדין טלית כפולה שבפתיחת הטלית גגה ומחיצותיה נעשים כאחת אם יש בגגה רוחב טפח נקרא אהל קבוע ואסור, ואם אין בו רוחב טפח פטור אבל אסור ובזה מהני כריכת חוט או משיחה להתירו, אבל בדין פרישת בודיא שהמחיצות קבועות ועומדות, ופרישת הבודיא אינו עושה אלא אוהל שעל גבי מחיצות ולכן מותר לנטותו בשבת כל שהיה פתוח טפח אפילו אם יש בגגו יותר מטפח. ומזה יצא לדיק בדין השמשיה שהואיל ובפתיחתו עושה אותה אהל גמור בגגה ומחיצותיה וכיון דיש בגגה רוחב טפח אסור מדאוריתא, עכת"ד, ואין דבריו מחוורים לע"ד: שהרי יסוד חדושו זה הוא מסתירת דברי הרי"ף אהדדי, ומתוך הנחה זו שלא התירו להוסיף אהל ארעי לאהל קבוע, אבל לע"ד אין זה מוכרח, ואדרבה מצינו שגם לאהל קבוע מותר להוסיף אהל ארעי, וראיה לזה ממ"ש (עירובין שם): הני כיפי דארבא בזמן שיש בהם טפח אי נמי אין טפח ואין בין זה לזה שלשה טפחים למחר מביא עליהם מחצלת ופורש עליהם, מאי טעמא מוסיף על אהל עראי הוא ושרי, ע"כ. ודין זה פסקו להלכה מרן ז"ל (שם סי' שט"ו סעיף ב') וכתב: עצים שתוקעים בראשם וכו' מותר לפרוס בשבת מחצלת עליהם דהוה ליה תוספות אהל ארעי ושרי, ע"כ. הא למדת דמותר להוסיף אהל עראי אפילו לאהל קבוע, שהרי כיפי שיש טפח ברחבם ודאי שדינם כאהל קבוע, ואעפי"כ מותר להוסיף עליהם אהל עראי, ומעתה מתורצת הסתירה בין פסקי הרי"ף, שבדין טלית שהיתה כולה כרוכה ובא לנטותה בשבת אם יש בגגה טפח אעפ"י שהיה כרוך עליה חוט או משיחה אסור לנטותה, דהטייתה היא עשיית אוהל, אבל בדין בודיא וכיפי דארבא, הואיל והיה בהם רוחב טפח, האוהל ישנו במציאות מערב שבת ובפרישתה אינו עושה אלא תוספת אוהל ארעי, ולכן מותר לפורשה בשבת. ולפי"ז יוצא בשמשיה שיש חוט או מכשיר עשוי לכך לפתוח ולסגור, לדעת הרא"ש ודעימיה, אפילו אם היתה סגורה כולה, ואפילו יהיה בגגה טפח בפתיחתה מותר לפתחה בשבת, ואפילו לדעת הרי"ף והרמב"ם ומרן מותר לפותחה, הואיל והיא תמיד פתוחה ברוחב יותר מטפח בראשה, ודמי לדין בודיא וכיפי דארבא.
אולם אחרי ההתבוננות נראה שאין הנדון דומה לראיה, דלא התירו בבודיא וכיפי דארבא או בטלית כפולה שכרוך עליה משיחה לדעת הרא"ש אלא כשהיתה מוטה מערב שבת למעלה ובשבת באים לפרוש או לנטות אותה, ולכן מהני כריכת חוט או משיחה להרא"ש, או פתיחת טפח גם להרי"ף ודעימיה, אבל בשמשיה שהיא עומדת בארץ וראשה למעלה ובשעה שמרים אותה ופותחה על ראשו הוא עושה אותה אהל בזה אסור לכל הדעות, וראיה גדולה לדבר מדין סיאנא שאם יש ברחבו טפח אסור אע"פי שהוא פתוח טפח (שבת קלח ב), וכן פסק מרן ז"ל: כובע שהוא מתפשט להלן מראשו טפח אסור להניח בראשו אפילו בבית משום אהל (או"ח סי' שא סעיף מ') והוא הדין לשמשיה אף על גב שהיא פתוחה טפח מע"ש כיון שלא היתה משמשת לאהל עד שהרימה ונתנה על ראשו דמי לסיאנא ואסור מדרבנן משום עושה אהל עראי בתחלה.
סעיף ב. היתר איסור דרבנן משום צערא או הפסד:
בתפארת ישראל (בכלכלת שבת) פלפל בחכמה בשאלה זו, ובכלל דבריו דברינו, ולבסוף העלה להתיר פתיחת השמשיה בשבת ויום טוב, משום דכיון דעשית אהל עראי בשבת אסור רק מדרבנן שומעים להקל, מטעם דבמקום צערא לא גזרו רבנן, וכמ"ש (בס' שא' סעי' יג') בדין מוך שהתקינה לנדתה, ע"כ.
ואין דבריו נראים לע"ד, דמה שהתירו לאשה לצאת במוך שהתקינה לנדתה, הוא: משום דכיון שמצטערת בהם והוא נדבק בגופה נעשה מוך זה כמלבושה הצריך לגופה, (עיין שבת דף ס"ד ותוד"ה ובמוך) תדע שהרי הוצאה היא איסור מדאורייתא, ולא היו מתירים איסור דאורייתא משום צערא.
ואפשר היה להביא ראיה לדברי התפארת ישראל מדין גונח שהתירו לו לינוק חלב בשבת, משום שהוא מפרק כלאחר יד ובמקום צערא לא גזרו רבנן (עיין כתובות ס א) אולם גם מזה אין ראיה להתיר, שהרי בדין גונח עצמו כתב מרן דיש אומרים שאם אין לו אלא צער של רעב אסור לינוק מן הבהמה (או"ח סי' שכ"ח סעיף לג'), וצער של גשמים או של חמה ודאי שאינו גדול יותר מצער של רעב.
והתפארת ישראל כתב עוד נמוקים להתיר באסור זה שהוא דרבנן משום פסידא דמלבושים ומשום כבוד הבריות לילך בבגדים מלוכלכים, ואם תמצי לומר שלא ילך אין לך צער גדול מזה, וכמש"כ התוס' (שבת נ: ד"ה בשביל).
ולע"ד איני מוצא סיפוק בנמוקים אלה להתיר, לפי שבאמת אין כל המלבושים נפסדים מסבת הגשמים ואין האדם מתבזה כשבגדיו רטובים בימי הגשמים, אמנם יש שהגשמים שוטפים במדה מרובה ומפסידים את המלבושים וחודרים עד הבשר אבל בזמן כזה כל בני אדם נמנעים מלכת ברחובות אפילו בחול, ואין כל סברא להתיר אפילו איסור דרבנן מפני כך.
אולם אעפ"י שלדעתי אין מקום להורות היתר בדין פתיחת השמשיה ופריקתה בשבת ויום טוב, הואיל והתפארת ישראל מתירו אין אנו יכולים למחות בידיהם של הנוהגים היתר במקום המעורב, אבל ברשות הרבים גמור אסור לכל הדיעות מדין הוצאה שהוא אסורא דאורייתא ובכל איסור דאורייתא אין להורות היתר לכתחלה אפילו בדאיכא באיסורו צערא ופסידא וכבוד הבריות.

שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן ט
 וגם מסתבר דכמו שחיגר מותר לילך בשבת עם מקל מפני שזה כרגלו כך גם המכשיר הזה הוא כאזנו. אך א"כ יהא מותר מעיקר הדין לצאת בשבת עם מטריה לרה"ר כשהיא פתוחה מערב שבת מפני שזה כקמיע להגן על גופו מפני הגשמים או השמש, שהרי ההיתר של קמיע אינו דוקא כשלובשו תמיד ואינו מסירו ממנו כמבואר בכמה מקומות, וגם מותר לצאת בשבת אפי' בקמיע שרק אוחזין ביד ואינו לובשו על גופו (עיין בנהר שלום סי' ש"א סק"ו ובשפ"א דף ס"א ע"ב אהא דאמרו שם דנקיט לי' בידי' ובמשנ"ב סי' ש"א בשעה"צ ס"ק ע"א), וכמו כן צ"ע שיהא מותר לצאת ברה"ר עם מקל או רובה ביד במקום שיש פחד מפני שבזה הוא מטיל אימה גם בלי שום מעשה והו"ל כקמיע מומחה כיון שרואים בחוש שזה מציל ומועיל. אך אפשר דדוקא תכשיט או קמיע משוינן למלבוש הואיל וצריך רק ללבוש אין צריך לעשות בהם שום מעשה ודומה שפיר למלבוש, משא"כ מקל ורובה כיון שעיקר התועלת מהם הוא מפני שאפשר לעשות בהם מעשה לא דמי למלבוש, וכן המכשיר הנ"ל אף שהאדם אינו צריך לעשות בו מעשה מ"מ הואיל ובגוף המכשיר נעשין בו שינויים חשמליים לכן אפשר דחלוק הוא ממשקפיים שדומה יותר למלבוש.

שו"ת אור לציון חלק ב - הערות פרק כח - דיני עשיית אוהל בשבת R. Ben-Zion Abba Shaul
ואף שהרמ"א בהלכות סוכה בסימן תרכ"ו סעיף ג' כתב, וכן מותר לעשות הסוכה תחת גגות העשויות לפתוח ולסגור ומותר לסוגרן מפני הגשמים ולפותחן, ואפילו ביום טוב שרי לסוגרן ולפותחן אם יש להם צירים שסוגר ופותח בהן, ואין בזה לא משום סתירה ובנין אוהל ביום טוב ולא משום תעשה ולא מן העשוי, עכ"ל. הרי שהתיר הרמ"א לפתוח אוהל כשיש צירים, מ"מ נראה דיש לחלק בזה, לפי מש"כ במג"א שם דטעמו של הרמ"א הוא משום דהוי כפתח, והיינו דאף לאחר פתיחתו אינו מבטל ממנו שם בנין, ומשום אוהל אין שם, כיון שאין שם חלל טפח, כמבואר שם. משא"כ במטריה ושמשיה, כשסוגרן בטל מהם שם אוהל לגמרי, ולא הוי כפתח, והוי ככובע שרחב טפח, שאסור להניחו בראשו משום אוהל, וכמבואר בשו"ע בסימן ש"א סעיף מ', כיון דבשעה שמסירו בטל ממנו שם אוהל לגמרי, ומשום הכי אף שיש צירים למטריה אין להתיר לפותחה, כיון שבשעה שסוגרה בטל ממנה שם אוהל, ואינו דומה לפתח.

שו"ת יחוה דעת חלק ב סימן מג
שאלה: האם מותר לפתוח מטריה בשבת, ולנושאה עליו להגן מפני הגשמים, ואם לפחות אפשר להתיר לנושאה עליו בשבת אם היתה המטריה פתוחה מערב שבת?
תשובה: במסכת שבת (דף קלז ע"ב) מבואר, שאסור לעשות אהל עראי בשבת. ולפי דעת הרי"ף בהלכות שם, נראה שאיסור זה הוא מן התורה. אבל הרמב"ם (בפרק כ"ב מהלכות שבת הלכה כז) כתב, שאיסור זה הוא מדרבנן. ומכאן למד הגאון רבי דוד פארדו בשו"ת מכתם לדוד (חלק אורח חיים סימן א), לאסור פתיחת מטריה בשבת ולנושאה מעליו כדי להגן מפני הגשמים, שהרי זה כעושה אהל עראי בשבת. ומכל שכן שיש לאסור דבר זה ביתר שאת לפי דעת הרי"ף שסובר שהעושה אהל עראי בשבת חייב מן התורה. והוסיף להוכיח כן ממה שפסק הרמב"ם (בפרק כב מהלכות שבת הלכה לא), שאסור ללבוש בשבת כובע ששוליו קשים ורחבים טפח או יותר, שהרי הוא כעושה אהל עראי בשבת. וכן נפסק בשלחן ערוך (/או"ח/ סימן שא סעיף מ). והוא הדין למטריה שאסור לפותחה ולנושאה עליו בשבת. ולא עוד אלא שאפילו אם היתה פתוחה מערב שבת, כיון שהוא נושאה עליו בשבת נמצא שהוא מאהיל והרי הוא בכלל עושה אהל עראי בשבת שאסור. עד כאן. והגאון בעל נודע ביהודה במהדורא תנינא (חלק או"ח סימן ל) פסק גם כן לאסור פתיחת המטריה בשבת, שהרי הוא כעושה אהל עראי בשבת. וכתב, שאם היתה פתוחה מערב שבת, לכאורה יש מקום לומר שאף על פי שהוא נושאה בשבת, אינו נחשב כעושה אהל בשבת, אולם ישנה סברא לומר שכל שנושאה על ראשו בשבת להגן עליו מפני הגשמים הרי הוא כעושה אהל בשבת שאסור, ועל כל פנים יש איסור בדבר משום מראית העין, כי הרואה אותו נושא מטריה בשבת יבוא לחושדו שפתח אותה בעצם יום השבת. ואפילו באיסור דרבנן יש לחוש למראית העין, כמבואר בתוספות כתובות (דף ס ע"א), ובשפתי כהן יורה דעה (סימן פז אות ו). ולכן יש לאסור בכל אופן. וסיים הנודע ביהודה: וכאשר הובאה מטריה זו למדינתינו, התחילו אנשים רבים לנהוג להקל לעצמם לנושאה בשבת, ותיכף ומיד מחיתי על זה בכל תוקף, ודרשתי ברבים בבית הכנסת, והודעתי להם חומר האיסור שבדבר, עד שאני חושש לאיסור סקילה, לפי דעת הרי"ף הנ"ל, ומאז התחילו רוב העם להזהר בדבר. עד כאן. ואף על פי שמצינו בשלחן ערוך (/או"ח/ סימן שטו סעיף ה) שמותר לפתוח כסא של פרקים בשבת, מכל מקום אין לדמות מטריה לכסא של פרקים, כי שם אינו צריך כלל לאויר שתחתיו, אבל מטריה הרי היא עשויה להגן על אדם הנושאה עליו, ועיקר תשמישה לצורך אויר שתחתיה, ודומה ממש לעשיית אהל, שצריכים לאויר שתחתיו.
ואמנם בשו"ת חתם סופר (חלק או"ח סימן עב) כתב לחלוק על הנודע ביהודה הנ"ל, וכתב, שרוב העולם במדינתו נוהגים להקל לשאת המטריה בשבת, והטעם משום שאין זה אלא בנין לשעה, ואף שהירושלמי (פרק כלל גדול הלכה ב) סובר שבנין לשעה הוי בנין, מכל מקום התלמוד שלנו (בשבת לא:) שאומר כיון דכתיב על פי ה' יחנו, כסותר על מנת לבנות במקומו דמי, נראה שהוא חולק על הירושלמי, וסובר שבנין לשעה לא הוי בנין, והלכה כהתלמוד שלנו נגד הירושלמי (וכמו שכתב כיוצא בזה הרי"ף בסוף עירובין). ע"ש. אולם האור שמח (בפרק י' מהלכות שבת הלכה יב), הביא דברי הירושלמי להלכה. וכתב שגם התלמוד שלנו יסבור כן, ואין כל סתירה לזה מהגמרא (שבת לא:). ע"ש. (וע"ע בישועות יעקב סימן שטו סק"א). וכן האריך בספר תהלה לדוד (סימן שטו ס"ק טז) לדחות דברי החתם סופר הנ"ל, וכתב, שכבר פשט איסור נשיאת המטריה במדינתינו, וכל העושה כן נחשב לפורץ גדר, ולכן חלילה להקל בזה למעשה. ע"כ. גם הגאון רבי יוסף שאול נתנזון בשו"ת שואל ומשיב תליתאה (חלק ב' סימן מב) פסק לאסור, והאריך להשיג על דברי החתם סופר הנ"ל. וכן העלה להחמיר בשו"ת מחנה חיים חלק ג' (חלק או"ח סימן כג). ע"ש. ועיין עוד בשו"ת לשד השמן (חלק יו"ד סימן כה, דף מד סע"א), שהאריך להשיג על דברי החתם סופר הנ"ל. ע"ש. גם הגאון רבי יוסף צבי הלוי, אב"ד דתל אביב - יפו, בשו"ת אמירה נעימה (מאמר ח' דף לט ע"א), האריך לדחות דברי החתם סופר, והעלה לאסור נשיאת המטריה בשבת. ע"ש. ומרן החיד"א בברכי יוסף (שיורי ברכה סימן שטו) כתב, שמצא בשו"ת גבעת פנחס כתיבת יד, להגאון רבי פנחס עניו, שהאריך על דברי המכתם לדוד הנ"ל, והעלה, שאסור לפתוח המטריה בין בשבת בין ביום טוב, אבל אם היתה פתוחה מערב שבת, ורוצה להגביה אותה ולנושאה עליו, בשבת שיש איסור הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים, יש לגזור שלא לנושאה כלל, אבל ביום טוב מותר, מאחר שהיתה פתוחה מערב יום טוב. ע"כ. ולדבריו במקום שיש עירוב לרשות הרבים, יש להקל גם בשבת, כשהמטריה פתוחה מערב שבת, (למי שנוהג להקל לסמוך על העירוב). וראה עוד בתפארת ישראל (כלכלת שבת מלאכת הבונה). ע"ש. אבל הגאון רבי מרדכי כרמי בספר מאמר מרדכי (סימן שטו סק"ה), כתב לחלוק על דברי הגבעת פנחס בזה, והעלה לאסור לנושאה בין בשבת בין ביום טוב. ע"ש. וכן פסק להחמיר הגאון רבי יוסף חיים בספר בן איש חי שנה ב' (פרשת שמות אות ח), וכן כתב המשנה ברורה בביאור הלכה (סימן שטו סעיף ח), ד"ה טפח, והביא שכן דעת החיי אדם לאסור. ע"ש. וכן העלה הפתח הדביר (סימן שטו). וראה עוד בזה בשו"ת אהל אברהם (חלק או"ח סימן ו), ובחזון איש (סימן נב אות ו), ובשו"ת קרית חנה דוד חלק ב' (חלק או"ח סימן סג), ובשו"ת שבט הלוי חלק א' (סימן קיט). ויש מקום להאריך עוד בזה. ואכמ"ל. ועוד חזון למועד.
בסיכום: אסור לפתוח מטריה ולנושאה עליו בשבת להגן מפני הגשמים. ואפילו היתה פתוחה מערב שבת יש לאסור לנושאה עליו בשבת. ומכל שכן במקום שאין עירוב ברשות הרבים כדת, שבודאי שיש לאסור בהחלט נשיאת המטריה בשבת, לכל הדעות. והמזהיר והנזהר, ירבה שלומם כנהר.

שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ד סימן קה (ג)
...ובדבר למתוח האהל הקבוע בעגלות תינוקות שהחזון איש התיר ויש לפקפק בדבריו במה שחולק על הנו"ב ואין עתותי לפי שעה לעיין בזה הרבה, לכן יש להחמיר שיניח מערב שבת שיהיה פרוס מעט שיעור טפח וכשיצטרך בשבת ימתחם לגמרי דיהיה רק הוספת אהל עראי שמותר וכמדומני שכן נוהגין.
ילקוט יוסף קצוש"ע אורח חיים סימן שא - דיני הוצאה בשבת
כד. מותר לצאת בשבת עם מעיל ניילון העשוי להגן עליו מפני הגשמים, שכל דבר שהוא דרך לבוש, אפילו אם אינו לובשו אלא כדי להגן עליו מפני הטינוף, מותר לצאת בו בשבת. [אך אין להקל ליקח מטריה ולנושאה עליו בשבת כדי להגן מפני הגשמים, אף אם המטריה היתה פתוחה מערב שבת]. והיוצא לרשות הרבים במעיל ארוך, מותר לו לתפוס בידיו ולהגביה מעט את שולי המעיל, כדי שלא יטנף בהליכתו. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד ל].

ילקוט יוסף שבת ב סימן שטו - דברים האסורים משום אוהל
י. גגון המחובר לעגלת ילדים, יש אומרים שמותר לפותחו בשבת כדי להגן על הילד מפני החמה או הגשמים, גם אם הגגון היה מקופל ולא היה בקיפול שיעור טפח. וכן מותר לסוגרו ולקפלו. והוא הדין בשימשיה [מטריה קטנה] המחוברת לעגלת ילדים, שמותר לפותחה בשבת, ואין לחוש בזה משום אוהל. ויש חולקים. וטוב ונכון להחמיר לפתוח את הגגון מערב - שבת בשיעור טפח. ובשעה שחוזר ומקפל את הגגון נכון להחמיר שלא לקפלו לגמרי, אלא ישאיר שיעור טפח [כולל הקיפול].יא)
יא) מה שכתבנו לענין פתיחת גגון שעל גבי העגלה, הנה הגאון החזו"א (או"ח סי' נב אות ו') כתב, דמן האמור נלמד דעגלות של תינוקות שיש עליהם סוכה הנמתחת ונקפלת מותר למותחה ומותר לקפלה בשבת, אף על גב דכשמותחה עושה גג במחיצות, וגם כוונתו לצל ויש בגגה טפח, מ"מ כיון שהסוכה קבועה בעגלה, ועשויה לנטותה ולקפלה, חשיב כדלת הסובבת על ציריה, וככסא טרסקל. ע"ש. [וראה מ"ש בזה בספר אז נדברו ח"ג סי' כד]. וכ"פ בשו"ת באר משה ח"ו (סי' צז). וכ"כ ביסודי ישורון ח"א (עמו' 213) וח"ד (עמו' 105). וכ"ה בשמירת שבת כהלכתה ח"א (פכ"ד סעיף י"ג). וע"ש בהערה מו שכתב בשם הגרש"ז אויערבאך שליט"א דאפשר שמותר לפתוח את הגגון אפי' על דעת להוסיף אח"כ עוד כיסוי, וכדין מוסיף על אהל עראי, ויתחיל לפורסה מצד הגגון. ע"ש. ואמנם יש המחמירים בזה, וס"ל שאינו דומה לדלת הסובבת על ציריה ולכסא טרסקל, דהתם עיקר ההיתר משום שאינו מכוין לעשיית אהל. אבל כאן שכוונתו להאהיל ולהגן על התינוק אסור. ורק אם היה פרוס טפח מער"ש מותר לפותחה. וכן מבואר בבדי השלחן (סי' קכ סק"ח). כיעו"ש. וכ"כ בשו"ת אגרות משה (ח"ד מאו"ח סי' קה אות ג'), שיש לפקפק בדברי החזו"א במה שחולק על הנודע ביהודה, ויש להחמיר שיניח מער"ש שיהיה פרוס מעט שיעור טפח, וכשיצטרך בשבת ימתחם לגמרי, שיהיה רק הוספת אהל עראי שמותר. ע"ש. גם בשו"ת שבט הלוי ח"ג (סי' נד) כתב, שנראה הדברים לאיסור, דאי אפשר להתיר עשייה לשם צל גם בלי דפנות, כמבואר ברא"ש (פ"ד דביצה) ובמג"א (סי' שטו סק"ז), וגם אם איכא כפתורים שהוא קבוע מן הצד, אין למתחו עי"ז בשבת, דאינו דומה לחוטי טלית כפולה, שהרי יש לו גג. ואם יש בגג של העגלה בלא"ה והוא כבר פתוח טפח מער"ש, מותר להוסיף על הגג. ואם אין גג טפח לעשות הטפח בשבת, אפי' דרך היתר ולהוסיף אח"כ בשבת מכח הדין שמותר להוסיף בערובין קב. נראה דאסור, שלא התירו רק בהיה טפח מער"ש. וע"ש שציין לדברי החזו"א בסי' נב הערה ח', שגם הוא העלה לאסור. וצריך לעיין דבהערה ח' קמיירי החזו"א בדין להניח מפה כרוכה על הגג אף ע"מ שלא לפרוס וכו', ובדין העגלה כבר ביאר החזו"א בהדיא בהערה ו' דשרי, וכנזכר. גם בשו"ת מנחת יצחק ח"י (סי' כו) מסתפק בזה ומצדד להקל באופן שע"י פריסת הגגון עושה גם מחיצות, דאפשר שגם לסברת האוסרים בזה יהיה מותר. וע"ש. שו"ר מה שהאריך בזה בשו"ת תפלה למשה (סי' כו), והעלה שם, דאסור לפתוח שמשיה ולקובעה בעגלה, ואפי' אם היא כבר פתוחה מבעו"י אסור לקובעה בעגלה. אבל מותר לפותחה אם היא כבר קבועה בעגלה קודם השבת. ע"ש. ועיין עוד בנ"ד בשו"ת חלק לוי (סי' קב), ובשו"ת שרגא המאיר ח"ג (סי' לז), ובשו"ת רבבות אפרים ח"ד (סי' צז אות צז), ובשו"ת אבני ישפה (סי' עט אות ג'). ע"ש.
ולענין הלכה שאלתי למרן אאמו"ר שליט"א והשיב לי שאף שהעיקר לדינא כמו שנתבאר, מכל מקום טוב להחמיר בזה לפתוח הגגון מערב שבת שיעור טפח, ואז יוכל בשבת למשוך את הגגון להלן יותר.

חשוקי חמד שבת דף נד עמוד ב
ומסופר שהגאון ר' אלעזר משה הורביץ ראה בתו יוצאת עם מטריה בשבת [נגד דעת הנודע ביהודה] עלה לבימה של בית הכנסת והכריז רבותי בתי השתגעה ולכן אל ילמד אדם ממנה [כך סיפר החזו"א זצ"ל], וכך יש על הרבנים להוכיח את הסוכן, ובס"ד דבריהם יעשו פרי.

חשוקי חמד פסחים דף פט עמוד א
וכעין זה כתב החזון איש (או"ח סימן נב סק"ו) בענין פתיחת מטריה בשבת, וז"ל: ומה שיש לדון באיסור פתיחת המטריה הוא משום תקון מנא... וגם אוושא מילתא טפי, וניכר בו עובדא דחול, וגורם פרצה, והרי אסרו כילה, מפני שאינן בני תורה והרי הדבר מסור לחכמים לגדור גדר במקום הפרצה. וזה יותר חמור מאיסור פרטי ליחיד כי זה גדר לעם כולו ולדורות, עכ"ל.



שמירת שבת כהלכתה (א) / פרק כד: דיני עשיית אוהל והעמדת מחיצה בשבת וביו"ט / אוהל עראי / ט
לפיכך, אסור לפרוס רשת(ל) או כילה על-גבי עגלת-ילדים, על-גבי מיטה או על-גבי לול לתינוק, כדי להגן מפני השמש או מפני זבובים. אבל אם פרס את הכילה מבעוד יום לרוחב של טפח אחד (מלבד הגליל, וכדלעיל)(לא), מותר לפורסה לגמרי; ובשעה שיסירנה, אין להסיר(לב) את הטפח שהיה פרוס מבעוד יום(לג).
 (ל) ואין בו משום "דלא אמרינן לבוד להחמיר", להלן הערה לז, דשאני הכא כיון דבס"ה של חוטי הרשת יש בו טפח, עיין סי' תרלב במ"ב ס"ק כ ובשעה"צ ס"ק טז.
(לא) ויל"ע אי מהני מה שפורס מבעו"י רשת וכדו' ברוחב טפח אחד מעל למיטת-התינוק או הלול בצד המיטה שאין התינוק רגיל להיות בו, שהרי באותו המקום אינו בא להגן על התינוק בפני השמש. ושמעתי מהגרש"ז אויערבך זצ"ל, דגם אם נאמר דבכה"ג לא מהני טפח מבעו"י, מ"מ מסתבר שגם במקום זה יש צורך מפני שמגין בפני הזבובים.
(לב) שו"ע הרב סי' שטו סוסע' טז, וע"ש בשעה"צ ס"ק מו בשם המא"מ. וטעמו של דבר, שמעתי מהגרש"ז אויערבך זצ"ל, משום דבאמת היינו צריכים לאסור את הסתירה, ורק מפני שיהא נראה כחוכא אם נאסור לסתור את אשר התרנו לבנות, ומ"מ נראה דלאחר זמן שפיר מותר לסתור גם את הטפח, עכ"ד. וע"ע חזו"א סי' נב ס"ק ז ד"ה שם תוד"ה, דאם עשה האוהל בשבת על סמך טפח שהיה בו מע"ש, מותר לפרקו בשבת, ומשמע מדבריו, דאין צורך להניח בו טפח (וע"ש שאולי כוונתו על החלק הנוסף לבד מהטפח, וצ"ע).
(לג) ועיין קצוה"ש סי' קכ בבדה"ש ס"ק יז בשם האב"נ, דאף אם כולו היה פרוס מבעו"י - מותר לסותרו בשבת עד שיעור טפח, וע"ש בקצוה"ש שמסתפק בדבר, ועיין בחזו"א הנ"ל, שהוא מביא, שאם היה עשוי מבעו"י, דאסור לפרקו אף אם יניח בו טפח (ולכאורה כן משמע בסי' תרסו, דאינו יכול לפחות מן הסוכה, כיון שהוא יו"ט). ולדברי החזו"א יוצא לכאו' שתינוק ששמוהו מע"ש בכילה, ונשאר שם בשבת יהא אסור להוציאו משם, וצ"ל שמכיון שניתן שם ע"מ שיוציאוהו לא מסתבר שבכהאי גוונא אסר החזו"א לפרק את הכילה, עכ"פ כדי להוציא את התינוק (וראה

שמירת שבת כהלכתה (א) / פרק כד: דיני עשיית אוהל והעמדת מחיצה בשבת וביו"ט / אוהל עראי / יג
סוכך מחובר כגון על עגלה.  
סוכך שמחובר אל מחיצות באמצעות צירים(מב), או שמחובר להן דרך קבע באופן אחר(מג), מותר לפורסו בשבת, כדי לגונן בפני השמש וכדו'(מד). ולכן מותר לפתוח בשבת גגון של עגלת-ילדים, אם אמנם היה מחובר לעגלה מבעוד-יום(מה) (אבל אם חיבר את הגגון אל העגלה בשבת, אפילו בדרך המותרת, כגון שהוא מחובר על-ידי צירים או וויות(מו), לא יפתחנו בשבת)(מז). ומכיון שכבר קיים אוהל, אף מותר לפרוס רשת או כילה על-גבי העגלה כולה(מח), ויתחיל לפורסה מצד הגגון(מט).
וכן מותר לפתוח שמשיה (הבאה במקום הגגון) כשהיא מחוברת לעגלת- ילדים מבעוד יום(נ).
גג של סוכה שמחובר לדופן על-ידי צירים, מותר לפתוח ולסגור אותו בשבת וביו"ט(נא), וראה לעיל סעיף יב.
(מב) סי' תרכו סע' ג ברמ"א.
(מג) עיין חזו"א סי' נב ס"ק ו.
(מד) שם ושם. ושמעתי מהגרש"ז אויערבך זצ"ל, דאף דיש להחמיר בהא דסוף הערה לז דלעיל, היינו משום שהמחשבה מצטרפת, ורואין אותו כעושה את כל האוהל בתחילה בשבת, מ"מ בכה"ג שמותר לפרוס אפי' לצל מפני שהוא מחובר לצירים, נראה דשפיר שרי לפרוס אפי' ע"ד להוסיף אח"כ, כי מחמת הצירים לעולם רואין אותו רק כמוסיף על אוהל עראי, עכ"ד.
(מה) חזו"א סי' נב ס"ק ו, וע"ע קצוה"ש סי' קכ בבדה"ש ס"ק ח.
(מו) דאי ע"י הברגה בלא"ה אסור, סי' שיג במ"ב ס"ק מה ובשעה"צ ס"ק לב.
(מז) מהא דלעיל הערה לז בשם הקצוה"ש, ע"ש.
(מח) עיין סי' שטו במ"ב ס"ק כז, דהא עביד וקאי מבעו"י אלא שפושטו, וא"כ הויא דומיא דהא דסי' שטו סע' ב. ועיין לעיל הערה לז בשם החזו"א, דאפשר שאין היתר להוסיף אלא על אוהל (ממש) הקיים מע"ש, ולא על אוהל שנעשה בשבת, אף שנעשה בהיתר, וא"כ י"ל דהה"נ בני"ד, וצ"ע. ואולי י"ל דשאני התם שאין זה כלל אוהל אלא רק ההלכה עושהו לאוהל, ולכן מסתפק החזו"א, משא"כ בני"ד.
(מט) מהא דלעיל הערה כד.
(נ) דהוה ממש כמו גגון, לעיל הערה מה.
(נא) סי' תרכו סע' ג ברמ"א ובמ"ב ס"ק כ.

שמירת שבת כהלכתה (א) / פרק כד: דיני עשיית אוהל והעמדת מחיצה בשבת וביו"ט / אוהל עראי / טו
גדר גדרו גדולי הדורות ז"ל ואמרו שאין לפתוח מטריה או שמשיה בשבת וביו"ט(נה), וגם אם הן פתוחות מבעוד יום - אין להשתמש בהן, גם במקום שיש בו עירוב(נו). אבל שמשית-גינה שתקועה בקרקע מבעוד יום או סככה (מרקיזה) שמעל מרפסת או מעל חלון-ראוה וכדו', מותר לפותחן ולקפלן(נז).
(נה) עיין שו"ת נו"ב תנינא או"ח סי' ל, דאם פותחה בשבת חוששני לו מאיסור סקילה, ואם פותחה מע"ש אסור משום מה"ע, ועיין שו"ת ח"ס או"ח סי' עב, דאין כאן איסור תורה, ואפי' איסורא דרבנן ליכא, דהא הוה דומיא דטלית כפולה, שאם יש בה חוטין, מותר אפי' לכתחילה, ועוד דעשוי ומתוקן מעיקרא לכך, והיה מותר לפותחה לכה"פ ע"י נכרי, ועיין כלכלת שבת מלאכת בונה. ועיין סי' שטו סע' ח בביה"ל ד"ה טפח, דאסור הואיל ומתהדק בברזל (ושמעתי מהגרש"ז אויערבך זצ"ל, דיש לתמוה, וכי אסור לסגור את הגגות של הסוכה, סי' תרכו סע' ג ברמ"א, אם הם מתהדקים יפה ככל דלת שנסגרת וגם מתהדקת תוך הברזל, והרי גם ההידוק שבסוף ג"כ נעשה ע"י הצירים), וע"ש בתהל"ד ס"ק טז, דכבר פשיט איסורא, וכל הפותחה בשבת נחשב לפורץ גדר. ועיין חזו"א סי' נב ס"ק ו, דאסור משום עובדין דחול וגורם פירצה לחילול שבת, וזה חמור מאיסור פרטי ליחיד.
(נו) עיין בהערה הקודמת, ועיין ברכ"י סי' שטו סע' ב ובשיורי ברכה שם, ח"א כלל מב סי' ו, וכן יש לדייק מדברי החזו"א הנ"ל, וע"ע בכלכלת שבת הנ"ל ושו"ת שאלת משה או"ח סי' ב. ועיין מנחת שבת סי' פח ס"ק כז לענין טלטול המטריה כשהיא מקופלת, ומשום איסור מוקצה, ע"ש שמסיק דראוי לכל בע"נ להחמיר ולא לטלטלה אלא לצורך גו"מ, ואולי גם במקום שיש חשש של הפ"מ, ועיין לעיל פט"ז הערה ח ופ"כ הערה יב ופרק כג הערה ג.
(נז) עיין חזו"א סי' נב ס"ק ו ד"ה דברי. ושמעתי מהגרש"ז אויערבך זצ"ל, דאף שהחזו"א מתיר לעשות כן וסובר נמי דבכה"ג ליכא אוושא מילתא ועובדין דחול, ולכאורה צ"ע אם גם במחובר לקרקע מותר לעשות לגמרי את כל האוהל מתחילה ועד סוף בגלל ההיכר של צירים, וחושבני שאם יהיה בית כזה אשר הגג והמחיצות כולם מתקפלים ונפתחים ע"י צירים, שאסור לפתוח ולעשות אוהל כזה בשבת, אף אם אין לחוש לשמא יתקע, וגם כאן הרי נהפך כולו ממקל לאוהל, ולא דומה לגגות של סוכה שכבר יש מחיצות קבועות מאתמול. ומה שכתב החזו"א לחלק מפתיחת מטריה דאסור מפני שראויה להשתמש בה בכל מקום, ולכן חשיב תיקון מנא טפי מאם קבעו עמוד בארץ וסביביו מחיצות תלויות על צירים לפותחן ולנועלן כדי לשבת תחתן לצל, לענ"ד צ"ע, ומעתה מכיון שהחזו"א אינו אוסר משום אוהל, למה אסור (במטריה) משום תיקון מנא, הרי עשוי לפרק ולהחזיר, וחושבני דאם זה בנוי ומחובר לקרקע הר"ז חמור יותר ממטריה רגילה. אך אפשר דאין כוונתו ממש לתיקון מנא, רק נתכוין דבעשיית אוהל כזה אשר רגילים לנושאו ולהשתמש בו כאוהל בכל מקום, חמור יותר, וכמו כובע שמתפשט טפח, שמובא סי' שא סע' מ

Rabbi (later Lord) Immanuel Jakobovits, when he was rabbi of the Fifth Avenue Synagogue in the 1950s, mattired umbrellas, specifically under the conditions that applied to his Upper East Side congregants.
1) the Manhattan eruv allowed one to carry the umbrella;
2) many/most apartment buildings have awnings outside the front door, which are themselves effectively ohalim;
3) apparently, he believed that erecting a tent inside a tent is so meaningless as to be a non-act. Therefore:
one may put up the umbrella under the awning of one’s apartment building, and take it down under the awning of the synagogue. Reverse upon returning home.
I imagine he was relying on the Chasam Sofer, as well, to say that there is a basis for using kulot in this case.

http://www.torahmusings.com/2012/08/umbrellas-on-shabbos/

 Umbrellas on Shabbos

Rabbi Gil Student

Umbrellas and Precedents
The status of new technologies are often determined by the first major authorities to rule. Practices harden quickly and institutional positions, once set, change only with difficulty. This conservative tendency preserves socio-religious boundaries but also favors early movers. The use of umbrellas on Shabbos, universally forbidden in the Orthodox Jewish community, is an excellent example of an early authority dominating the discussion and setting communal standards.
Umbrellas and parasols only became widely popular in Europe during the second half of the eighteenth century (link). Apparently, Jews in large cities eventually adopted the portable protection, some even on Shabbos. In 1783, R. Yechezkel Landau sent a powerful responsum on the subject that set the standard for years to come (Noda Bi-Yehudah, vol. 2 Orach Chaim no. 30 – link). In prior years he had seen people in Prague, where he was the city rabbi, carrying umbrellas on Shabbos and he had expressly forbidden the practice. In his analysis, opening an umbrella on Shabbos is rabbinically prohibited, according to one opinion biblically. Therefore, you may not open or close an umbrella on Shabbos or carry one opened before Shabbos.
R. Landau was not alone in his conclusion. Birkei Yosef (Orach Chaim315:2; Shiyurei Berakhah ad loc. – link [1776]) quotes R. David Pardo as completely forbidding use of umbrellas. However, he also cites R. Pinchas Anav as permitting the opening of umbrellas after already used once, since after the first use it remains somewhat open compared to its tight binding on purchase. R. Avraham Danzig (Chayei Adam, Hilkhos Shabbos 42:6 – link [first published in 1809]), also forbids use of umbrellas.
R. Landau’s decision caused two leading nineteenth century authorities to forbid opening umbrellas even though they believed it was permissible. R. Yisrael Lipschitz (Tiferes Yisrael, Kalkeles Shabbos,Ohel [first published in 1830]) initially argues that umbrellas should be forbidden but then suggests the item is comparable to a permissible exception. However, because R. Landau forbade umbrellas, R. Lipschitz would only permit asking a gentile to open an umbrella.
R. Moshe Sofer (Chasam Sofer, Orach Chaim 72 [responsum dated 1813]) also argued that umbrellas are entirely permissible. However, citing R. Landau’s responsum, R. Sofer only allowed having a gentile open and carry an umbrella for a Jew. Neither R. Lipschitz nor R. Sofer felt comfortable ruling contrary to R. Landau’s precedent.
II. Folded Tallis
The reason to forbid opening an umbrella is fairly straightforward. As R. Lipschitz explains, based on the consensus of opinions, you are biblically forbidden to erect a tent that has a roof (at least a tefachwide) and will be used for an extended period (eight or more days). A tent fulfilling only one of these two conditions is classified as a temporary tent. Erecting a temporary tent that is used for protection is rabbinically forbidden. Since an umbrella has a roof and is used for protection, it qualifies as a temporary tent that is rabbinically forbidden (according to the Rif, as R. Landau understands him, biblically forbidden).
Even carrying a pre-opened umbrella should be forbidden due to maris ayin concerns–it looks as though you opened it on Shabbos. And asking a gentile to open an umbrella is as forbidden as asking him to perform any forbidden labor for you.
However, a central argument revolves around the “folded tallis,” a rolled-up tallis connected to one end of a frame which, when unrolled, covers the entire frame as a roof. The Gemara (Shabbos 138a) forbids unrolling the tallis unless it is connected to a string before Shabbos. Tosafos (ad loc., sv. karakh) offer two reasons why you may unroll a folded tallis that has a string: 1) the tallis is already covering at least atefach and you are merely extending the pre-existing roof, 2) even without already covering a tefach, the tallis is permitted, presumably because the string makes the tallis into a convertible roof with moving pieces.
An umbrella is comparable to the folded tallis with a string. Therefore, according to this second view in Tosafos, you may open an umbrella on Shabbos. This is R. Lipschitz’s main lenient argument, and that of many others. However, R. Landau points out that others, particularly the Rif and possibly the Rambam, disagree with this second view of Tosafos.
This is, of course, a simplification. There are many other related issues and the views of the Rambam and Rif are hotly debated. R. Sofer offers three other arguments for leniency.
III. Continuing Stringency
Subsequent authorities continued to debate this, taking both sides very seriously. Interestingly, R. Chaim Sofer (Machaneh Chaim 3:23 – link), an unrelated student of R. Moshe Sofer, was faced with the following question: should a doctor called to a patient on Shabbos drive a horse-drawn wagon in the rain (rabbinically prohibited) or open an umbrella and walk? This required deciding between his mentor, R. M. Sofer and the great R. Landau. If opening an umbrella is potentially biblically forbidden, then the doctor should drive a wagon. If it is all but permitted, he should walk with an umbrella. R. C. Sofer responds to each of R. M. Sofer’s three arguments, clearly siding with R. Landau, but refuses to rule against his mentor and instead advises the doctor to have a gentile drive him. (Presumably, during a downpour even a raincoat and hat would be insufficient protection for the long walk. Otherwise there would be nothing to discuss.)
Significantly, R. Avraham Yeshayahu Karelitz (Chazon Ish, Mo’ed 52:6 – link) explicitly dismisses R. Landau’s position that opening an umbrella constitutes building a temporary tent. He believes that since an umbrella normally functions in this way, like a collapsible chair, opening and closing it does not constitute building a tent. On the other hand, R. Avraham Chaim Na’eh (Ketzos HaShulchan 120:13 – link) accepts that opening an umbrella constitutes building a temporary tent. R. Yisrael Meir Kagan (Mishnah Berurah, Bi’ur Halakhah 315 sv. tefach link) also differentiates between a collapsible chair and an umbrella, prohibiting the latter because you must tie an umbrella’s strings after opening it (the Peri Megadim, Eshel Avraham 315:8 [1786] expresses the same concern).
However, even those who entirely reject R. Landau’s view, such as R. Karelitz, do not permit opening an umbrella on Shabbos. R. Karelitz invokes technical and general, perhaps public policy, concerns. He states that opening an umbrella constitutes fixing the item (tikun mana), a prohibited even if often hard-to-define action. Additionally, he points out that since opening an umbrella is universally viewed as forbidden, doing so violates a socio-religious boundary in a very public way.
Similarly, R. Yehoshua Neuwirth (Shemiras Shabbos Ke-Hilkhasah24:15) writes that the great authorities of the generations set this as a boundary (geder gaderu gedolei ha-doros)–they said not to open or use a pre-opened umbrella. In footnote 53, among the other sources he quotes, R. Neuwirth cites the Tehillah Le-David as saying that the prohibition on umbrellas has spread widely and anyone who opens an umbrella is breeching a boundary (poretz geder).
IV. Public Policy
I noted above the dates of rulings issued in the same time period as R. Landau’s. He was not the first to rule on the subject nor the only strict voice. However, his ruling permanently impacted the halakhic literature on the subject and led to a universal prohibition on the use of umbrellas on Shabbos. His view is debatable but defensible, as R. Chaim Sofer showed.
However, the unanimous refraining from umbrella use leads to an important but curious socio-religious phenomenon. Permitting use of an umbrella, by those who take the lenient view, would inevitably confuse a large segment of the observant public and probably lead to additional lenient behavior in areas unquestionably forbidden.
On the one hand, a frustrating element of arbitrariness surrounds umbrella use on Shabbos. Why do we act strictly on this issue, which is hotly debated among authorities, while acting leniently on other disputed issues? God’s will, as defined by halakhah, should not be subject to historical accident. On the other hand, like an individual, a community is defined in part by its past. We cannot change how we got to where we are, our communal evolution through history. As halakhahevolves–within boundaries, of course–we cannot turn back the clock without destabilizing the system.
In this particular issue, the reluctance of even lenient authorities to actually permit umbrella use on Shabbos turns the subject into less a matter of debate than many other halakhic issues. We’ll just have to make do with raincoats and the occasional wetness during a downpour.
OPINIONS: The Gemara discusses the conditions under which one may wear a "Siyana" on Shabbos. What is a Siyana, and under what conditions may one wear it on Shabbos?
(a) RASHI explains that a Siyana is a wide-brimmed hat. If it is not worn tightly (Mehudak) on the head, there is a concern that the wind might blow it off and one will pick it up and carry it in Reshus ha'Rabim. (According to Rashi, "Mehudak" means "tight" and is the condition that permits a wide-brimmed hat to be worn on Shabbos.)
(b) TOSFOS cites RABEINU CHANANEL who says that a Siyana is a hat or head covering. If the brim is made from a hard material that does not bend, the hat may not be worn on Shabbos, because it is considered an Ohel. When the brim is soft and pliable, the hat may be worn on Shabbos. (According to Rabeinu Chananel, "Mehudak" means that it "does not bend" and is the condition that prohibits a hat to be worn on Shabbos.)
(c) The RAMBAM writes that a Siyana refers to any Talis or overgarment which a person drapes over his head and which protrudes in front of him or to the sides. If it is tightly bound to his head and it is stiff and does not bend, it is like an Ohel and may not be worn. (Apparently, according to the Rambam, "Mehudak" means both that it is "tight" and that it "does not bend," and it is the condition that prohibits a hat to be worn. See TESHUVOS RADVAZ in Leshonos ha'Rambam.)
HALACHAH: Is one permitted to go outside with a hat with a wide, stiff brim on Shabbos? According to Rabeinu Chananel, to wear such a hat should be prohibited, because it is like an Ohel. According to Rashi, it should be prohibited only if it is not worn tightly on one's head.
The MISHNAH BERURAH (OC 301:152) lists a number of reasons to permit one to wear a hat on Shabbos:
First, the MAGEN AVRAHAM rules that if the brim of a hat is sloped downward, it is not considered an Ohel and may be worn.
Second, one may rely on Rashi's opinion that it is prohibited only when it is worn loosely.
Third, the hats commonly worn today are not worn in order to provide shade, and thus they do not serve the purpose of an Ohel.
Finally, if the brim is not stiff, the hat certainly is permitted.


דף על הדף שבת דף לא עמוד א
בשו"ת חתם סופר (חאו"ח סי' ע"ב) משיג על הנודע ביהודה בענין פתיחת הפאראסאל (- מטריה) בשבת. ודן שם אי בנין לשעה הוי בנין, ומוכיח מסוגיין דבמשכן היה בנין לעולם כדקאמר כאן דכיון דעפ"י ד' חנו הוי כסותר ע"מ לבנות במקומו דמי. אולם באור שמח (פי' מהל' שבת הי"ב) השיג עליו דאף דלענין מקומו הוי כסותר ע"מ לבנות במקומו, אבל לענין הזמן, י"ל דהיה במשכן רק בנין לשעה, וכדאיתא בירושלמי שכיון שהיו עומדין להיכנס לארץ, הי' המשכן רק לשעה, וא"כ גם בנין לשעה הוי בנין, ועיין בתהלה לדוד (סי' שט"ו ס"ק ט"ז).

דף על הדף שבת דף קלח עמוד א
והנה בחזו"א (בסימן נ"ב ס"ק ו') כתב, שהאיסור לפתוח מטריה בשבת הוא משום עובדין דחול, ולכן התיר לפתוח שמשיה של עגלת ילדים, ע"ש. אך דעת הרבה מהאחרונים (ראה בשו"ת נודע ביהודה מהדורא תנינא סימן ל', ושו"ע הגר"ז סימן שט"ו סעיף ג', ותהלה לדוד סימן שט"ו סעיף ח') שמטריה אינה אסורה מדין עובדין דחול בלבד. אלא מדין איסור אוהל, והוא כמו שפירשנו. ולפ"ז אפילו בעגלת ילדים וכדומה יש לאסור, כיון שעכ"פ עושה אוהל.
ואף שהרמ"א בהלכות סוכה בסימן תרכ"ו סעיף ג' כתב, וכן מותר לעשות הסוכה תחת גגות העשויות לפתוח ולסגור ומותר לסוגרן מפני הגשמים ולפותחן, ואפילו ביום טוב שרי לסוגרן ולפותחן אם יש להם צירים שסוגר ופותח בהן, ואין בזה לא משום סתירה ובנין אוהל ביום טוב ולא משום תעשה ולא מן העשוי, עכ"ל. הרי שהתיר הרמ"א לפתוח אוהל כשיש צירים.
מ"מ נראה דיש לחלק בזה, לפי מש"כ במג"א שם דטעמו של הרמ"א הוא משום דהוי כפתח, והיינו דאף לאחר פתיחתו אינו מבטל ממנו שם בנין, ומשום אוהל אין שם, כיון שאין שם חלל טפח, כמבואר שם. משא"כ במטריה ושמשיה, כשסוגרן בטל מהם שם אוהל לגמרי, ולא הוי כפתח, והוי ככובע שרחב טפח, שאסור להניחו בראשו משום אוהל, וכמבואר בשו"ע בסימן ש"א סעיף מ', כיון דבשעה שמסירו בטל ממנו שם אוהל לגמרי, ומשום הכי אף שיש צירים למטריה אין להתיר לפותחה, כיון שבשעה שסוגרה בטל ממנה שם אוהל, ואינו דומה לפתח. ע"כ.
א"כ מבואר לנו להלכה, דאכן אסור לפתוח שמשיה של עגלת ילדים וכדו' או מטריה מהטעמים הנ"ל. משא"כ חופה דשרי וכנ"ל, ודו"ק היטב.

חשוקי חמד סוכה דף ב עמוד ב

מקורב למלכות הגיע לבית כנסת בשבת עם מטריה האם למחות בו
שאלה. מעשה באדם שהגיע בשבת לבית הכנסת עם מטריה בידו, אדם זה מקורב לראשי השלטון, ואם ימחו בידו הוא עלול להלשין על הציבור, ולגרום נזקים, האם חייבים למחות בידו, ולכל הפחות בדרך רמז?
תשובה. בעצם נשיאת המטריה בשבת, כבר כתב הביאור הלכה (סימן שטו ס"ח ד"ה טפח) שיש הרבה אחרונים שמחמירים ואוסרים שלא לפורסן בשבת מטעם אהל, [הלא המה בספר מכתם לדוד ובספר מאמר מרדכי ובח"א, ובראשם הגאון בעל נודע ביהודה] דכל היכא דמתכוין לשם אהל דהיינו להגן מפני החמה והגשמים אפילו בשביל הגג לבד בלא מחיצות ג"כ יש איסור. ואף דיש חולקים וסוברים שלית בהו חיובא, מ"מ מידי איסורא לא נפקא להרבה פוסקים בין בשבת בין ביום טוב, וע"כ השומר נפשו ירחק מזה מאד. וכ"ז הוא מפני חשש אהל דאיסורו הוא בכל מקום שנושאו, ולפעמים יש בזה עוד איסור הוצאה והכנסה לכו"ע והוא כשנושאו במקום שאין עירוב, יעו"ש. ויעוין בחזו"א (או"ח סימן נה סק"ו) שכתב וז"ל: "ומה שיש לדון הוא משום תיקון מנא... וגם אוושא מילתא טפי וניכר בו עובדא דחול וגורם פירצה.... והרי הדבר מסור לחכמים לגדור גדר במקום הפרצה, וזה יותר חמור מאיסור פרטי ליחיד, כי זה גדר לעם כולו ולדורות, עכ"ל.
אמנם מצד מצות תוכחה במקום שיגרום לנזק, באנו לדברי הרמ"א (יו"ד סימן שלד סעיף מח) שכתב שאעפ"י שחייב אדם למחות בעוברי עבירה, וכל מי שאינו מוחה ובידו למחות נתפס באותו עון מכל מקום אין אדם חייב להוציא ממונו על זה, ולכן נהגו להקל מלמחות בעוברי עבירה שיש לחוש שיהיו עומדים על נפשנו ומאודינו. וכך מבואר בפתחי תשובה (שם סימן קנז סק"ה), עיין שם. וכתב הביאור הלכה (סימן תרח ס"ד ד"ה חייב) 'אבל אם היה איש, שאם יוכיחנו ישנא וינקום ממנו, אין להוכיחו', [וכעין זה אמר החזון איש שמטרת התוכחה היא למען יחדל החוטא מעונו, אבל אם על ידי התוכחה נגרום לו חטא נוסף של שנאת חנם ונקימה ונטירה הרי לא רק שלא הועלנו במעשינו, אלא אף הוספנו לו עון על עונו, (עיין בחזו"א שביעית סימן יב סק"ט)]. וא"כ לכאורה א"צ להוכיח את העבריין שמא ינזקו הציבור מהלשנתו.
והנה נאמר במסכת סוכה דף ב ע"ב מעשה בהילני המלכה בלוד שהיתה סוכתה גבוהה מעשרים אמה, והיו זקנים נכנסים ויוצאים לשם ולא אמרו לה דבר. ומשם הביא רבי יהודה ראיה שסוכה הגבוהה למעלה מעשרים אמה כשרה. והקשה ה'שערים המצוינים בהלכה' מהנאמר במסכת יומא (דף עג ע"א) יתיב רבי אבהו וקאמר להא שמעתתא משמיה דרבי יוחנן, אהדרינהו רבי אמי ורבי אסי לאפייהו... משום יקרא דבי קיסר. כלומר, רבי אבהו היה חשוב בבית המלך, וכשאמר הלכה משום רבי יוחנן, החזירו רבי אמי ורבי אסי את פניהם ממנו, לרמוז לו שלא אמרה רבי יוחנן, ולא רצו לומר לו בפירוש שרבי יוחנן לא אמר הלכה זו, משום כבוד הקיסר. וא"כ כל שכן הכא במלכה עצמה, אולי בגלל כבודה נמנעו מלומר לה שהסוכה פסולה. ועוד שנאמר בירושלמי (כלאים פ"ח ה"ב) דאין למדין מבית המלכות, ואם כן איך למדים מהילני? והשיב, שההוכחה שהסכימו לה חכמים, נבעה מכך משום שידעו שהילני המלכה כל מעשיה על פי חכמים, והיא מעוניינת לקבל ביקורת מחכמי ישראל.
אלא שנראה שיש לעשות מעשה שיבין שאינו מרוצה, שהרי במסכת יומא רבי אמי ורבי אסי הוכיחו את רבי אבהו בזה דאהדרינהו לאפייהו, רק לא הוכיחו בפה, אבל לשתוק ולא למחות הרי זו חנופה ואסורה, כמבואר בסוטה (דף מא ע"א) במעשה דינאי המלך שאמרו לו אחינו אתה. וכך גם בעניננו יש להוכיחו ולכל הפחות בדרך רמז רק יתכן שיש להוכיחו בדרך נוחה ולא להרגיזו כדי שלא ילשין.
וכמדומה ששמעתי ממו"ח מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א שיש למחות ביד מחללי השבת בפרהסיא, אף על פי שאין ידינו תקיפה, ובלאו הכי לא ישמעו לדברינו, שאמנם אנו פטורים מלהוכיח מדין 'ערבות' כמבואר בביאור הלכה (סימן תרח ד"ה אבל), כי אין מטרת התוכחה להפרישם מהחטא, אלא כדי שחומר שמירת השבת והמצוות לא יפגמו בלבנו, וא"כ יש מקום לומר שיצטרכו להוכיח אותו על הפירצה בעצם העזתו להכנס עם מטריה לבית הכנסת, ולפגום בקדושת השבת. ואם יהיה חשש סכנה, לפחות יעשו מחאה שקטה.