Monday, May 13, 2019

ספק פיקוח נפש



ספק פיקוח נפש

1.    תלמוד בבלי מסכת יומא דף פג עמוד א -משנה מסכת יומא פרק ח
)ו) מִי שֶׁאֲחָזוֹ בֻלְמוֹס, מַאֲכִילִין אוֹתוֹ אֲפִלּוּ דְבָרִים טְמֵאִים עַד שֶׁיֵּאוֹרוּ עֵינָיו. מִי שֶׁנְשָׁכוֹ כֶלֶב שׁוֹטֶה, אֵין מַאֲכִילִין אוֹתוֹ מֵחֲצַר כָּבֵד שֶׁלוֹ, וְרַבִּי מַתְיָא בֶן חָרָשׁ מַתִּיר. וְעוֹד אָמַר רַבִּי מַתְיָא בֶן חָרָשׁ, הַחוֹשֵׁשׁ בִּגְרוֹנוֹ, מִטִּילִין לוֹ סַם בְּתוֹךְ פִּיו בַּשַּׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא סְפֵק נְפָשׁוֹת, וְכָל סְפֵק נְפָשׁוֹת דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת:
(ז) מִי שֶׁנָּפְלָה עָלָיו מַפֹּלֶת, סָפֵק הוּא שָׁם סָפֵק אֵינוֹ שָׁם, סָפֵק חַי סָפֵק מֵת, סָפֵק נָכְרִי סָפֵק יִשְׂרָאֵל, מְפַקְחִין עָלָיו אֶת הַגָּל. מְצָאוּהוּ חַי, מְפַקְּחִין עָלָיו. וְאִם מֵת, יַנִּיחוּהוּ:
2.    תלמוד בבלי מסכת יומא דף פד עמוד ב
מפני שספק נפשות הוא וכו'. למה לי תו למימר וכל ספק נפשות דוחה את השבת? אמר רב יהודה אמר רב: לא ספק שבת זו בלבד אמרו, אלא אפילו ספק שבת אחרת. היכי דמי? כגון דאמדוה לתמניא יומי, ויומא קמא שבתא. מהו דתימא: ליעכב עד לאורתא כי היכי דלא ניחול עליה תרי שבתא, קא משמע לן. תניא נמי הכי: מחמין חמין לחולה בשבת בין להשקותו בין להברותו. ולא שבת זו בלבד אמרו אלא לשבת אחרת. ואין אומרים: נמתין לו שמא יבריא, אלא מחמין לו מיד, מפני שספק נפשות דוחה את השבת ולא ספק שבת זו אלא אפילו ספק שבת אחרת. ואין עושין דברים הללו לא על ידי נכרים ולא על ידי כותיים, אלא על ידי גדולי ישראל. ואין אומרין יעשו דברים הללו לא על פי נשים ולא על פי כותיים, אבל מצטרפין לדעת אחרת.
3.    רש"י מסכת יומא דף פד עמוד ב
לא ספק שבת זו בלבד - לא שיהא ספק הנפשות לשבת זו, אלא אפילו אין הספק לשבת זו, דפשיטא לן דהיום לא ימות, אלא ספק שאם לא יעשו לו היום - שמא ימות לשבת הבאה.
4.    תלמוד בבלי מסכת יומא דף פה עמוד א
מי שנפל עליו מפולת וכו'. מאי קאמר? - לא מיבעיא קאמר: לא מיבעיא ספק הוא שם ספק אינו שם, דאי איתיה חי הוא - דמפקחין, אלא אפילו ספק חי ספק מת - מפקחין, ולא מיבעיא ספק חי ספק מת דישראל, אלא אפילו ספק נכרי ספק ישראל - מפקחין. מצאוהו חי מפקחין. מצאוהו חי פשיטא! - לא צריכא, דאפילו לחיי שעה. תנו רבנן: עד היכן הוא בודק? עד חוטמו, ויש אומרים: עד לבו. וכבר היה רבי ישמעאל ורבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה מהלכין בדרך, ולוי הסדר ורבי ישמעאל בנו של רבי אלעזר בן עזריה מהלכין אחריהן. נשאלה שאלה זו בפניהם: מניין לפקוח נפש שדוחה את השבת? נענה רבי ישמעאל ואמר: אם במחתרת ימצא הגנב. ומה זה, שספק על ממון בא ספק על נפשות בא, ושפיכות דמים מטמא את הארץ וגורם לשכינה שתסתלק מישראל - ניתן להצילו בנפשו, קל וחומר לפקוח נפש שדוחה את השבת. נענה רבי עקיבא ואמר: וכי יזד איש על רעהו וגו' מעם מזבחי תקחנו למות. מעם מזבחי - ולא מעל מזבחי. ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא להמית, תלמוד בבלי מסכת יומא דף פה עמוד ב אבל להחיות - אפילו מעל מזבחי. ומה זה, שספק יש ממש בדבריו ספק אין ממש בדבריו, ועבודה דוחה שבת - קל וחומר לפקוח נפש שדוחה את השבת. נענה רבי אלעזר ואמר: ומה מילה, שהיא אחד ממאתים וארבעים ושמונה איברים שבאדם - דוחה את השבת, קל וחומר לכל גופו - שדוחה את השבת. רבי יוסי ברבי יהודה אומר: את שבתתי תשמרו יכול לכל - תלמוד לומר אך - חלק. רבי יונתן בן יוסף אומר: כי קדש היא לכם - היא מסורה בידכם, ולא אתם מסורים בידה. רבי שמעון בן מנסיא אומר: ושמרו בני ישראל את השבת, אמרה תורה: חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה. אמר רב יהודה אמר שמואל: אי הואי התם הוה אמינא: דידי עדיפא מדידהו, וחי בהם - ולא שימות בהם. אמר רבא: לכולהו אית להו פירכא, בר מדשמואל דלית ליה פרכא. דרבי ישמעאל - דילמא כדרבא, דאמר רבא: מאי טעמא דמחתרת - חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו, והאי מידע ידע דקאי לאפיה, ואמר: אי קאי לאפאי - קטילנא ליה והתורה אמרה: בא להרגך - השכם להרגו. ואשכחן ודאי, ספק מנלן? דרבי עקיבא נמי, דילמא כדאביי. דאמר אביי: מסרינן ליה זוגא דרבנן, לידע אם ממש בדבריו. ואשכחן ודאי, ספק מנא לן? וכולהו אשכחן ודאי, ספק מנא לן? ודשמואל ודאי לית ליה פירכא. אמר רבינא ואיתימא רב נחמן בר יצחק: טבא חדא פלפלתא חריפא ממלא צנא דקרי.
5.    שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שכט
(ג) מִי שֶׁנָּפְלָה עָלָיו מַפֹּלֶת, סָפֵק חַי סָפֵק מֵת, סָפֵק הוּא שָׁם סָפֵק אֵינוֹ שָׁם, אֲפִלּוּ אִם תִּמְצָא לוֹמַר שֶהוּא שָׁם, סָפֵק עַכּוּ"ם סָפֵק יִשְׂרָאֵל, מְפַקְּחִין עָלָיו אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כַּמָּה סְפֵקוֹת:
(ד) אֲפִלּוּ מְצָאוּהוּ מְרֻצָּץ, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִחְיוֹת אֶלָּא לְפִי שָׁעָה, מְפַקְּחִין וּבוֹדְקִים עַד חוֹטְמוֹ; אִם לֹא הִרְגִּישׁוּ בְּחוֹטְמוֹ חַיּוּת, אָז וַדַּאי מֵת לָא שְׁנָא פָּגְעוּ בְּרֹאשׁוֹ תְּחִלָּה, לָא שְׁנָא פָּגְעוּ בְּרַגְלָיו תְּחִלָּה.
6.    ביאור הלכה סימן שכט סעיף ד ד"ה * אלא לפי
* אלא לפי שעה - ואף על גב דלא שייך הכא הטעם חלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה משום דלאו דוקא שבת ה"ה שאר מצות כמו שכתב המאירי ביומא וז"ל ואעפ"י שנתברר שאי אפשר לו לחיות אפילו שעה אחת שבאותה שעה ישוב בלבו ויתודה עכ"ל אמנם באמת נראה דכל זה הוא לטעמא בעלמא אבל לדינא לא תלוי כלל במצות דאין הטעם דדחינן מצוה אחת בשביל הרבה מצות אלא דחינן כל המצות בשביל חיים של ישראל וכדיליף לה שמואל מוחי בהם כדכתב הרמב"ם פ"ב מהלכות שבת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם וכמו כן לכל הני תנאי דילפי לה ממזבח וממילה וממחתרת מוכרח דאחיים של אדם קפיד רחמנא (בר מההיא דחלל שבת אחת וכו') וכן מוכרח לשמואל דאמר גבי תינוק מושלך ברוב א"י דמפקחין אף על פי דעל פי דין יהיה א"י גמור ולא יקיים שום מצוה אעפ"כ כיון דבפקוח נפש אין הולכין אחר הרוב חיישינן שמא מישראל הוא. ולפ"ז ברור דאפילו קטן מרוצץ נמי מחללין אעפ"י דלא ישמור שבתות גם לא יתודה ולא יבוא לכלל גדול אעפ"כ מחללין וכמו כן ה"ה חרש ושוטה אף על גב דאינן בני מצות מ"מ מחללין עליהם דהא דלא מקיימי מצוה הוא משום אונסייהו ולא נפיק מכלל זה אלא ישראל מומר להכעיס דעובר במזיד אבל חרש ושוטה התורה פטרינהו מחמת אונסייהו ומלבד זה גבי חרש ושוטה פשיטא דמחללין עליהם שבת דהא אפילו נהרגין עליהם דגם הם בכלל איש כי יכה כל נפש כל דהוא נפש כמו קטן וגם הם בכלל לא תעמוד על דם רעך כשאר ישראל ובפירוש אמרה תורה לא תקלל חרש ומלקין עליהן (אף על פי דישראל רשע מותר לקלל שאני התם דכתיב ונשיא בעמך בעושה מעשה עמך) ומלקות נמי ממיני מיתה הם כמבואר בסנהדרין דף י'. ולא ידעתי מה היה לו לבעל הלכות קטנות שנסתפק בזה אם מחללין ואם הורגין עליו ודבריו תמוהים מאד עי"ש היטב. ודע עוד דה"ה גוסס נמי מחללין עליו בפקוח הגל או אם רופא אומר שסממנים אלו יועילו לו להאריך רגעי חייו דהא מרוצץ נמי גוסס הוא וגרע מגוסס דליכא בזה אפילו מיעוטי דמיעוט אעפ"כ משום חיי שעה מחללין עליו וכמו כן גוסס וכ"כ האו"ה בשם סמ"ג וסמ"ק וז"ל מצאוהו חי אף על פי שנתרוצץ מוחו ואינו יכול לחיות כ"א מעט מפקחין עליו ומוציאין אותו לחיי שעה כדאמר במס' שמחות המעצים עיניו של מת הרי הוא שופך דמים עכ"ל וכ"כ תוס' בנדה דף מ"ד אלא דהם באו מטעם דמיעוט גוססים לחיים ואין הולכין בפיקוח נפש אחר רוב ולכאורה תמוה דהא אפילו בודאי מת מ"מ חיי שעה יש ע"י פיקוח הגל ובשביל חיי שעה מפקחין ואפשר דהתוס' כללו בזה היכי דהרופא נותן לו סימנים ואומר שיתרפא לגמרי עי"ז דמותר לסמוך עליו ולחלל שבת בבישולם וכדומה דמיעוט גוססין לחיים וסומכין עליו בעניני פק"נ אבל אם היו אמרינן דאפילו מיעוט ליכא א"כ בודאי משקר. ודע עוד שראיתי בפמ"ג שכתב דמי שהיה חייב מיתת ב"ד [בימים הקדמונים] ונפל עליו הגל דמפקחין עליו דהלא אין ממיתין אותו בשבת וחיי שעה יש עכ"פ ולענ"ד לא נהירא כלל דהתורה חסה על חיי שעה היינו למי שחסה על חיים שלו לאפוקי בזה דגברא קטילא הוא מחמת רשעתו ולא עדיף מרועי בהמה דקה דקי"ל ביו"ד קנ"ח דאין מעלין אותו מן הבור:

Parashat Acharai Mot Healing the Holy

Parashat Kedoshim Divinely Interpersonal

Thursday, May 9, 2019

משכן אתרוג



Check out
Mishkan Etrog
Place of Worship
http://ge0.me/8yeMiBORbe/Mishkan_Etrog
ge0://8yeMiBORbe/Mishkan_Etrog

31°51′44.81″N 35°10′15.48″E

Wednesday, May 8, 2019

דירה בארץ ישראל – מכח המצוות התלויות בארץ – או מכח קדושתה

דירה בארץ ישראל  – מכח המצוות התלויות בארץ – או מכח קדושתה
הרב ארי דוד קאהן

1.   תלמוד בבלי מסכת כתובות דף קי עמוד ב
מתני'. הַכֹּל מַעֲלִין לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין. הַכֹּל מַעֲלִין לִירוּשָׁלַיִם, וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין. אֶחָד הָאֲנָשִׁים וְאֶחָד הַנָּשִׁים. 
2.   רמב"ם הלכות אישות פרק יג 
(יז) אִישׁ שֶׁהָיָה מֵאֶרֶץ מִן הָאֲרָצוֹת וְנָשָׂא אִשָּׁה בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת כּוֹפִין אוֹתָהּ וְיוֹצְאָה עִמּוֹ לְאַרְצוֹ אוֹ תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה שֶׁעַל מְנָת כֵּן נִשְּׂאָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ. אֲבָל הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה בְּאַחַת מִן הָאֲרָצוֹת וְהִיא מֵאַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָאָרֶץ אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאָהּ לְאֶרֶץ אַחֶרֶת. אֲבָל מוֹצִיאָהּ מִמְּדִינָה לִמְדִינָה וּמִכְּפָר לִכְפָר בְּאוֹתָהּ הָאָרֶץ. וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאָהּ מִמְּדִינָה לִכְפָר וְלֹא מִכְּפָר לִמְדִינָה שֶׁיֵּשׁ דְּבָרִים שֶׁיְּשִׁיבַת הַמְּדִינָה טוֹבָה לָהֶם וְיֵשׁ דְּבָרִים שֶׁיְּשִׁיבַת הַכְּפָרִים טוֹבָה לָהֶם:
(יח) וּכְשֶׁמּוֹצִיאָהּ מִמְּדִינָה לִמְדִינָה וּמִכְּפָר לִכְפָר בְּאוֹתָהּ הָאָרֶץ אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאָהּ מִנָּוֶה הַיָּפֶה לַנָּוֶה הָרַע וְלֹא מֵרַע לְיָפֶה. מִפְּנֵי שֶׁהִיא צְרִיכָה לְהִטָּפֵל וְלִבְדֹּק עַצְמָהּ בַּנָּוֶה הַיָּפֶה כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה בּוֹ קַלָּה וּכְעוּרָה. וְכֵן לֹא יוֹצִיאָהּ מִמָּקוֹם שֶׁרֻבּוֹ יִשְׂרָאֵל לְמָקוֹם שֶׁרֻבּוֹ עַכּוּ"ם. וּבְכָל מָקוֹם מוֹצִיאִין מִמָּקוֹם שֶׁרֻבּוֹ עַכּוּ"ם לְמָקוֹם שֶׁרֻבּוֹ יִשְׂרָאֵל:
(יט) בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים מִחוּצָה לָאָרֶץ לְחוּצָה לָאָרֶץ אוֹ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֲבָל מִחוּצָה לָאָרֶץ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כּוֹפִין אוֹתָהּ לַעֲלוֹת אֲפִלּוּ מִנָּוֶה הַיָּפֶה לַנָּוֶה הָרַע וַאֲפִלּוּ מִמָּקוֹם שֶׁרֻבּוֹ יִשְׂרָאֵל לְמָקוֹם שֶׁרֻבּוֹ עַכּוּ"ם מַעֲלִין. וְאֵין מוֹצִיאִין מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְחוּצָה לָאָרֶץ וַאֲפִלּוּ מִנָּוֶה הָרַע לַנָּוֶה הַיָּפֶה [וַאֲפִלּוּ מִמָּקוֹם] שֶׁרֻבּוֹ עַכּוּ"ם לְמָקוֹם שֶׁרֻבּוֹ יִשְׂרָאֵל:
(כ) אָמַר הָאִישׁ לַעֲלוֹת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהִיא אֵינָהּ רוֹצָה תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה. אָמְרָה הִיא לַעֲלוֹת וְהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. וְהוּא הַדִּין לְכָל מָקוֹם מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עִם יְרוּשָׁלַיִם. שֶׁהַכּל מַעֲלִין לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְאֵין הַכּל מוֹצִיאִין מִשָּׁם. הַכּל מַעֲלִין לִירוּשָׁלַיִם וְאֵין הַכּל מוֹצִיאִין מִשָּׁם:
3.   רמב"ם הלכות עבדיםפרקח'
(ו) הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְחוּצָה לָאָרֶץ יָצָא בֶּן חוֹרִין וְכוֹפִין אֶת רַבּוֹ הַשֵּׁנִי לִכְתֹּב לוֹ גֵּט שִׁחְרוּר וְאָבְדוּ הַדָּמִים. וּמִפְּנֵי מָה קָנְסוּ כָּאן הַלּוֹקֵחַ לְבַדּוֹ שֶׁאִלּוּ לֹא לָקַח זֶה לֹא יָצָא הָעֶבֶד לְחוּצָה לָאָרֶץ. הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְסוּרְיָא וַאֲפִלּוּ לְעַכּוֹ כְּמוֹכֵר לְחוּצָה לָאָרֶץ:
(ט) עֶבֶד שֶׁאָמַר לַעֲלוֹת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ לַעֲלוֹת עִמּוֹ אוֹ יִמְכֹּר אוֹתוֹ לְמִי שֶׁיַּעֲלוּהוּ לְשָׁם. רָצָה הָאָדוֹן לָצֵאת לְחוּצָה לָאָרֶץ אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא אֶת עַבְדּוֹ עַד שֶׁיִּרְצֶה. וְדִין זֶה בְּכָל זְמַן אֲפִלּוּ בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁהָאָרֶץ בְּיַד עַכּוּ"ם:
4.   כסף משנה הלכות עבדיםפרקח'
עבד שאמר לעלות לא"י כופין וכו' – בסוף כתובות (ק"י:) הכל מעלין לא"י ואין הכל מוציאין ובגמרא הכל לאיתויי עבדים ואע"פ שרש"י פירשה בע"ע רבינו מפרש בעבד כנעני וכ"כ בשם הראב"ד:
5.   רמב"ם הלכות מלכים פרק ה 
(ט) אָסוּר לָצֵאת מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְחוּצָה לָאָרֶץ לְעוֹלָם. אֶלָּא לִלְמֹד תּוֹרָה אוֹ לִשָּׂא אִשָּׁה אוֹ לְהַצִּיל מִן הָעַכּוּ״ם. וְיַחְזֹר לָאָרֶץ. וְכֵן יוֹצֵא הוּא לִסְחוֹרָה. אֲבָל לִשְׁכֹּן בְּחוּצָה לָאָרֶץ אָסוּר אֶלָּא אִם כֵּן חָזַק שָׁם הָרָעָב עַד שֶׁנַּעֲשָׂה שְׁוֵה דִּינָר חִטִּין בִּשְׁנֵי דִּינָרִין. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיוּ הַמָּעוֹת מְצוּיוֹת וְהַפֵּרוֹת בְּיֹקֶר. אֲבָל אִם הַפֵּרוֹת בְּזוֹל וְלֹא יִמְצָא מָעוֹת וְלֹא בְּמָה יִשְׂתַּכֵּר וְאָבְדָה פְּרוּטָה מִן הַכִּיס. יֵצֵא לְכָל מָקוֹם שֶׁיִּמְצָא בּוֹ רֶוַח. וְאַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לָצֵאת אֵינָהּ מִדַּת חֲסִידוּת שֶׁהֲרֵי מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן שְׁנֵי גְּדוֹלֵי הַדּוֹר הָיוּ וּמִפְּנֵי צָרָה גְּדוֹלָה יָצְאוּ וְנִתְחַיְּבוּ כְּלָיָה לַמָּקוֹם:
(י) גְּדוֹלֵי הַחֲכָמִים הָיוּ מְנַשְּׁקִין עַל תְּחוּמֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּמְנַשְּׁקִין אֲבָנֶיהָ וּמִתְגַּלְגְּלִין עַל עֲפָרָהּ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהילים ק״ב:ט״ו) כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ:
(יא) אָמְרוּ חֲכָמִים כָּל הַשּׁוֹכֵן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עֲוֹנוֹתָיו מְחוּלִין. שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ל״ג:כ״ד) וּבַל יֹאמַר שָׁכֵן חָלִיתִי הָעָם הַיּשֵׁב בָּהּ נְשֻׂא עָוֹן. אֲפִלּוּ הָלַךְ בָּהּ אַרְבַּע אַמּוֹת זוֹכֶה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. וְכֵן הַקָּבוּר בָּהּ נִתְכַּפֵּר לוֹ. וּכְאִלּוּ הַמָּקוֹם שֶׁהוּא בּוֹ מִזְבַּח כַּפָּרָה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל״ב:מ״ג) וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ. וּבַפֻּרְעָנוּת הוּא אוֹמֵר (עמוס ז׳:י״ז) עַל אֲדָמָה טְמֵאָה תָּמוּת. וְאֵינוֹ דּוֹמֶה קוֹלַטְתּוֹ מֵחַיִּים לְקוֹלַטְתּוֹ אַחַר מוֹתוֹ. וְאַף עַל פִּי כֵן גְּדוֹלֵי הַחֲכָמִים הָיוּ מוֹלִיכִים מֵתֵיהֶם לְשָׁם. צֵא וּלְמַד מִיַּעֲקֹב אָבִינוּ וְיוֹסֵף הַצַּדִּיק:
(יב) לְעוֹלָם יָדוּר אָדָם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵלאֲפִלּוּ בְּעִיר שֶׁרֻבָּהּ עַכּוּ״ם וְאַל יָדוּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ וַאֲפִלּוּ בְּעִיר שֶׁרֻבָּהּ יִשְׂרָאֵל. שֶׁכָּל הַיּוֹצֵא לְחוּצָה לָאָרֶץ כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א כ״ו:י״ט) כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה׳ לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים. וּבַפֻּרְעָנֻיּוֹת הוּא אוֹמֵר (יחזקאל י״ג:ט׳) וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבֹאוּ. כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לָצֵאת מֵהָאָרֶץ לְחוּצָה לָאָרֶץ כָּךְ אָסוּר לָצֵאת מִבָּבֶל לִשְׁאָר הָאֲרָצוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה כ״ז:כ״ב) בָּבֶלָה יוּבָאוּ וְשָׁמָּה יִהְיוּ:
6.   שולחן ערוך אבן העזר הלכות כתובות סימן עה
ב) כְּשֶׁמּוֹצִיאָהּ מִמְּדִינָה לִמְדִינָה וּמִכְּפָר לִכְפָר בְּאוֹתָהּ הָאֶרֶץ, אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאָהּ, מִנָּוֶה יָפֶה לְנָוֶה הָרָע, וְלֹא מֵרָע לְיָפֶה; וְכֵן לֹא יוֹצִיאֶנָּה מִמָּקוֹם שֶׁרֻבָּן יִשְׂרָאֵל לְמָקוֹם שֶׁרֻבּוֹ עכו״ם. וּבְכָל מָקוֹם מוֹצִיאִין מִמָּקוֹם שֶׁרֻבּוֹ כּוּתִים לְמָקוֹם שֶׁרֻבּוֹ יִשְׂרָאֵל. {הַגָּה: וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאָהּ מִמָּקוֹם שֶׁהַמּוֹשֵׁל טוֹב לְמָקוֹם שֶׁהַמּוֹשֵׁל רָע (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק י״ג דְּאִשּׁוּת). כָּל מָקוֹם שֶׁיָּכוֹל לְהוֹצִיאָהּ מִמְּקוֹמָהּ, הַיְנוּ לְאַחַר שֶׁכְּנָסָהּ וּנְשָׂאָהּ; אֲבָל קֹדֶם נִשּׂוּאִין לֹא יָכוֹל לְהוֹצִיאָהּ וְצָרִיךְ לְכָנְסָהּ בִּמְקוֹמָהּ, אִם לֹא הִתְנָה בְּפֵרוּשׁ עִם הָאִשָּׁה; אֲבָל אִם הִתְנָה עִם אִמָּהּ, לָאו כְּלוּם הוּא (רִיבָ״שׁ סִימָן קע״ז). מִיהוּ, אִם יֵשׁ אֲמַתְלָאוֹת וּטְעָמִים לִדְבָרָיו, הָאִשָּׁה צְרִיכָה לֵילֵךְ אַחֲרָיו (תְּשׁוּבַת מַיְמוֹנִי לְנָשִׁים סִימָן כ״ח).}(ג) בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, מִחוּצָה לָאָרֶץ לְחוּצָה לָאָרֶץ, אוֹ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל; אֲבָל מִחוּצָה לָאָרֶץ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כּוֹפִין אוֹתָהּ לַעֲלוֹת אֲפִלּוּ מִנָּוֶה יָפֶה לְנָוֶה הָרָע, וַאֲפִלּוּ מִמָּקוֹם שֶׁרֻבּוֹ יִשְׂרָאֵל לְמָקוֹם שֶׁרֻבּוֹ כּוּתִים. וְאֵין מוֹצִיאִין מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְחוּצָה לָאָרֶץ, וַאֲפִלּוּ מִנָּוֶה הָרָע לְנָוֶה הַטּוֹב, וַאֲפִלּוּ מִמָּקוֹם שֶׁרֻבּוֹ כּוּתִים לְמָקוֹם שֶׁרֻבּוֹ יִשְׂרָאֵל.(ד) אָמַר הָאִישׁ לַעֲלוֹת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְהִיא אֵינָהּ רוֹצָה, תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה. {הַגָּה: אֲבָל נִכְסֵי מְלוֹג שֶׁלָּהּ, וְנִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל הַקַּיָּמִים, נוֹטֶלֶת; וְאִם אֵינָם קַיָּמִים, אִם הוּא הִפְסִידָן, נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל אֵין צָרִיךְ לְשַׁלֵּם, וְנִכְסֵי מְלוֹג צָרִיךְ לְשַׁלֵּם. וְאִם נִגְנְבוּ אוֹ נֶאֶבְדוּ, נִכְסֵי מְלוֹג לֵית לָהּ, וְנִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל צָרִיךְ לְשַׁלֵּם (בַּמָּרְדְּכַי סוֹף כְּתֻבּוֹת בְּשֵׁם מוהר״ם). וְהָא דִּכְתֻבָּה אֵין לָהּ, דַּוְקָא שֶׁנִּשְׁאָר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֲבָל אִם הוּא חוֹזֵר לְסוֹף כַּמָּה שָׁנִים לְהִתְיַשֵּׁב בְּחוּצָה לָאָרֶץ, צָרִיךְ לְשַׁלֵּם לָהּ אוֹ לְיוֹרְשֶׁיהָ אַף הַכְּתֻבָּה (גַּם זֶה שָׁם).} אָמְרָה הִיא לַעֲלוֹת, וְהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה, יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. וְהוּא הַדִּין לְכָל מָקוֹם מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לִירוּשָׁלַיִם. שֶׁהַכֹּל מַעֲלִין לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין מִשָּׁם; הַכֹּל מַעֲלִין לִירוּשָׁלַיִם, וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין מִשָּׁם.(ה) יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּהָא דְּכוֹפִין לַעֲלוֹת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הַיְינוּ בִּדְאֶפְשָׁר בְּלֹא סַכָּנָה. הִלְכָּךְ, מִסוֹף הַמַּעֲרָב עַד נוֹא אָמוֹן אֵין כּוֹפִין לַעֲלוֹת, וּמִנּוֹא אָמוֹן וּלְמַעְלָה כּוֹפִין לַעֲלוֹת דֶּרֶךְ יַבָּשָׁה, וְגַם דֶּרֶךְ יָם בִּימוֹת הַחַמָּה, אִם אֵין שָׁם לִסְטִים.
7.   ביאור הגר"א אבן העזר ע"ה

(יז) יש מי כו'. (ליקוט) הלא"ה אפילו בזה"ז כופין בין איש בין אשה. טור והר"מ כ' דבזה"ז אין נופין אלא את האשה וכמ"ש בתוספתא הוא רוצה לעלות לא"י והיא אינה רוצה לעלות כופין אותה לעלות היא רוצה לעלות והוא אינו רוצה אין כופין אותו לעלות היא רוצה לעלות לירושלים והוא אינו רוצה לעלות לירושלים אין כופין אותו הוא רוצה והיא אינה רוצה כופין אותה לעלות ובמתני' וגמ' אמרינן דכופין לשניהם ממ"ש הר"מ דתוספתא איירי בזה"זוהביאו הרא"ש ומרדכי והג"מ והג"א ומזה הוכיח דכח האיש יפה מכחה והטעם נ"ל דאין מצוה על האשה עתה לדור בא"י דמשום מצות הנהוגות שם דוקא האיש מצוה עליו לטרוח לקיים משא"כ בזמן בה"מ: עתו"ס שם ד"ה הוא כו' אבל הרא"ש והג"א יהג"מ ומרדכי חולקין וכ' דבזה"ז כופ' אותה אבל לא אותו ע"פ הירושלמי שם אבל הרמב"ם ס"ל דאף בזה"ז כופין שניהםוכמ"ש בי"ד בסימן רס"ז ספ"ד אבל בס' הראשונה דתוספת הנ"ל אין חולק דאין לך דבר כו' והכל לפי הענין: