Thursday, October 19, 2017

פיקוח נפש-אינו יהודי

פיקוח נפש-אינו יהודי
audio:


הרב ארי דוד קאהן                                        מת"ן כ'ז שבט התש"ע
Adk1010@gmail.com
http://Rabbiarikahn.com

1.    תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף כו עמוד א
סבר רב יוסף למימר: אולודי עובדת כוכבים בשבתא בשכר שרי משום איבה; א"ל אביי, יכלה למימר לה: דידן דמינטרי שבתא מחללינן עלייהו, דידכו דלא מינטרי שבתא לא מחללינן. סבר רב יוסף למימר: אנוקי בשכר שרי משום איבה;
R. Joseph had a mind to say that even on the Sabbath it is permitted to act as midwife to a heathen for payment, so as to avoid ill feeling; he was, however, told by Abaye that the Jewish woman could offer the excuse, Only for our own, who keep the Sabbath, may we waive it, but we must not waive the Sabbath for you who do not keep it.’

2.    בית הבחירה למאירי מסכת יומא דף פד עמוד ב
פיקוח נפש אין הולכין בו אחר הרוב כיצד חצר שהיו בו ישראלים ועובדי האלילים עמהם שאין אנו מצווים לחלל שבת עליהם אחר שאין להם שום דת

3.    בית הבחירה למאירי מסכת עבודה זרה דף כו עמוד א
הרבה ראינו שמתפלאים על שבזמנים אלו אין אדם נזהר מדברים אלו כלל ואנו כבר ביארנו עיקר כונת הספר על איזו אומה היא סובבת כמו שיעידו ימי אידיהן שהזכרנו שהם כלם לאמות הקדומות שלא היו גדורות בדרכי הדתות והן אדוקות ומתמידות בעבודת האלילים והכוכבים והטליזמאש שכל אלו וכיוצא בהן הם עיקרי ע"ז כמו שהתבאר ומ"מ לענין חשש איסור שבת וחשש איסור מאכלות ומשתאות כיין נסך וסתם יינם ושאר איסורין הדומים לאלו הן שנאסרו בהנאה הן שנאסרו באכילה הן מאותם שגזרו עליהם מחשש חתנות כל האומות שוות בו חוץ מאיסור הנאה בסתם יינם לדעת רוב מפרשים כמו שיתבאר במקומו במסכת זו ומעתה יהו דברים אלו מיושרים על לבך ולא נצטרך להשיבם בכל דבר ודבר אלא שתהא אתה בוחן באיזו אתה מפרשם על האמות הקדומות ובאיזו אתה מפרש על כלל הכל ובין ותדע:
I have seen many people puzzled by the fact that nowadays nobody is careful to observe these laws. But I have already explained which Gentile nations are meant in this tractate; and the names of their holidays will also testify to it: for, as I mentioned above, they all are feasts of ancient nations, not restricted by the ways of religions, but practicing fervently and persistently worship of idols, stars and talismans, which -- and all things like them -- are essentials of idolatry, as has been already explained. But in any event, with regard to [avoiding] the possibility of violation of the prohibitions concerning Sabbath and the prohibitions concerning food and drinks [of non-Jews] -- e. g. [the ban] on wine of libation, and on their wine per se, and all those type of bans, whether it is only consuming something [of theirs] in food which was banned, or getting any advantage of it, or if the bans were made in order to prevent intermarriages -- all the [non-Jewish] nations come under these prohibitions... From now on, let these things be settled on your mind, so that it will not be necessary to clarify them specifically on each and every occasion, but you should be able to analyze on your own whether in any particular case the ancient nations are meant or the non-Jews in general; examine things, and you will know them. (Beit ha-Bechirah on Avodah Zarah 26a

4.    בית הבחירה למאירי מסכת בבא קמא דף לז עמוד ב
שור של ישראל שנגח שור של נכרי פטור מדין רעהו ושל נכרי שנגח של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם מתוך שאין חסים על ממון זולתם קונסין אותם שלא ירגילו עצמם להזיק ולפי מה שנאמר בגמרא דוקא בעממים שאינם גדורים בדרכי דתות ונימוסים כמו שאמר עליהם בגמרא ראה שבע מצות שקבלו עליהם בני נח שלא קיימום עמד והתיר ממונם כל שעה שהדין מחייבם בכך הא כל ששבע מצות בידם דינם אצלנו כדיננו אצלם ואין נושאין פנים בדין לעצמנו ומעתה אין צריך לומר שכן באומות הגדורות בדרכי דתות ונימוסים:
According to what is said in the Gemara, this law applies only to the nations which are not restricted by ways of religions and customs, as the Gemara said of them, "[God] saw that the Sons of Noah [non-Jews] were not fulfilling the Seven Commandments  they accepted upon themselves, so He permitted their property to the Jews," as long as they are obliged by these commandments -- therefore, those [non-Jews] who fulfill the Seven Commandments should be treated by us as we are treated by them, and we should not favor ourselves in judgment; now it is unnecessary to specify that this is also the case concerning the nations restricted by ways of religions and customs. (Beit ha-Bechirah on Bava Kama 37b

5.    השגות הרמב"ן לספר המצוות שכחת העשין
מצוה יו שנצטוינו להחיות גר תושב להציל לו מרעתו שאם היה טובע בנהר או נפל עליו הגל שבכל כחנו נטרח בהצלתו ואם היה חולה נתעסק ברפואתו וכל שכן מאחינו ישראל או גר צדק שאנו מחוייבים לו בכל אלה והוא בהם פקוח נפש שדוחה שבת והוא אמרו ית' (פ' בהר) וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך. ומאמרם בתלמוד (פסחי' כא ב, ע"ז כ א, חולין קיד ב) גר אתה מצווה עליו להחיותו גוי אין אתה מצווה עליו להחיותו. והמצוה הזו מנאה בעל ההלכות (אות מט) החיאת האח. והרב כלל אותה עם הצדקה במצות קצ"ה מפסוק פתוח תפתח את ידך (פ' ראה טו). והם שתים מצות באמת:

6.    שו"ת חתם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן קלא
והנה בפ"ב משבת שכ' רמב"ם דאסור להוליד בשבת אפי' ליכא חלול שבת והוא מוכח מש"ס ע"ז כ"ו ע"א כמ"ש תוספ' שם כ' עליו הכ"מ מפני שיכולה להשמט ולומר שיש בזה חלול עכ"ל מבואר מלשונו זה דלאו מטעם חלול שבת אסור דהא אין בו חילול שבת אלא מטעם מגדל בן לע"ז דכיון דמצי לאשתמוטי ולהטעות העכ"ום ולומר שיש בו חילול שבת ולמאן דלא מינטר שבת לא מחללינין ממילא אסור משום מגדל בן לע"ז א"כ היכי דלא שייך גידול בן לע"ז כמ"ש לעיל דיש בלא"ה הרבה בקיאות שיולידו אותה מותר גם בשבת במקום דליכא חלול שבת והיינו טעמא דמייתי ליה ש"ע בהל' ע"ז כיון דכל עיקר טעמא משום ע"ז ולא משום שבת ואית ביה נפקותא לדינא כנ"ל והיינו דתמה כ"מ על הרמב"ם דלא מייתי ליה נמי בהלכות ע"ז כנ"ל ואפשר דרמב"ם ס"ל כרבי' יונה דלא כרמב"ן אלא אפילו איכא רופאים אחרים נמי אסור לישראל לסייע לזה וא"כ ליכא שום היתר לילד בשבת משו"ה לא מייתי ליה בהל' ע"ז דלא נפקא מיניה מידי מ"מ להלכתא נ"ל דיש לסמוך אהרמב"ן דעביד עובדא בנפשיה הלכה למעשה וא"כ מותר אפילו בשבת במאי דלית ביה חילול שבת דהיינו ביושבת על המשבר שכבר עקרו הולד וכמ"ש מג"א סי' ש"ל סק"ו ואמנם לחתוך הטבור שהוא מלאכה דאורייתא תצו' לנכרי' הבריאה העומדת על צדה לחתוך ואם יש באיבה זו חשש סכנת נפשות יש להתיר אפילו מלאכה דאורייתא אף ע"ג דמלשון מג"א סס"י של"ד משמע דוקא כיבוי דהוה משאצ"ל =מלאכה שאינה צריכה לגופה= הותר ולא מלאכה גמורה מיהו עיין עירובין מ"ד ע"ב במתניתין ומ"ש עליו שלטי גבורים שם יראה להדיא אפילו מלאכה דאורייתא הותר אם א"א בלעדה והנלע"ד כתבתי. יערגן יום ד' כ' מנחם תקצ"טל. משה"ק סופר מפפ"דמ.

7.    שו"ת חתם סופר חלק ה - השמטות סימן קצד
אמנם כנ"ל דכל הדברי' לא נאמרו היכא דליכא אלא איבה בעלמא יכול להתנצל ולומר כנ"ל אבל היכא דאיכא למיחש לסכנתא שאנחנו דרים ביניהם ויוסיפו שנאה ותחרות ויאמרו כי דמו של עובד ככבים קל בעינינו ולא יקבלו תי' דמנטר' שבתא ועוד ברוב המקומות הרופאי' הם גוים ויותר בעיניהם דמן של ישראל ואולי בש"ס נמי לא אמרו אלא בימיהם שלא הי' שכיחי תערובות ישראל וגוי' וכמו שכ' תוס' חלוק זה בע"ז ט"ו ע"א ד"ה אימור וכו' לחלק בין ימיהם לימינו וכן כ' הרא"ש שם פ"ק דע"ז סי' א' לענין לשאת ולתת עמהם דנשתנה הענין עתה ובהגה' מיימוני פ"ו משבת פסקו בש"ע סי' שכ"ה סעי' ב' דבגוי אלם מותר או משום דרכי השלום ועיי' בט"ז שם סק"א וגדולה מזה התירו בכיבוי דליקה אפי' יוצאת מבית גוי שאין סכנה לישראל מחמת יציאת האש מ"מ אם לא יסייע לכבות יבוא לידי סכנה וע"ש בד"מ ובתה"ד בפנים אע"ג דלכאורה גם שם יכול להתנצל ולומר אתון דלא מנטרי שבתא לא מחללי שבת על הדליקה שבבתיכם מ"מ כיון דליכא אלא אי' דרבנן ולא סמכינן אפירוקא לסכנתא כי נשתנו העתים ובאמת יש לתמו' קצת על שלא הגיה ברמ"א בש"ע י"ד סי' קנ"ד הנ"ל ביולדות דהיכא דאיכא למיחש לסכנתא שרי:
והנה שכרו נ"ל שיתנהו לצדקה כיון שהוא שכר שבת לא יהנו ממנו נהי דאין לומר שירפאו בחנם ולא יקבל שכר כלל ז"א דהא רב יוסף אולידי בשכר בשבת שרי שהרי קמן דשרי ליקח שכרו ומצוה איכא משום לא תחנם אבל עכ"פ אינו ראוי' ליהנות ממנו ומחלקים לעניים דבלאה"נ ראוי' לקבל עלי' דבר מה שיהי' לו כפרה עיי' ש"ע א"ח סס"י של"ד ולכל הפחות למחות בכח איכא סכנתא להמוחה ואין בידינו להעמיד הדת על תילה בדורות הללו בעו"ה:

וכל דברינו נאמרים לענין גוים עובדי כוכבים אבל לא האומות אשר אנחנו חוסים בצילם כאשר יבין מעלתו והחכם עיניו בראשו א"נ. פ"ב כאור בקר יזרח שמש עש"ק כ"א כסליו קע"ל. משהק"ס מפפד"מ:

8.    משנה ברורה סימן של ס"ק ח
(ח) כותית אין מילדין - ואפילו בשכר דבחול מילדין משום איבה כמבואר ביו"ד סימן קנ"ד הכא אסור משום דיכולה להשתמט ולומר דאין מחללין שבת כ"א לההוא דמנטר שבתא וכתב המג"א ובמקום דאיכא למיחש לאיבה גם בכה"ג שרי אם אין בה חלול. ודע דהרופאים בזמנינו אפי' היותר כשרים אינם נזהרים בזה כלל דמעשים בכל שבת שנוסעים כמה פרסאות לרפאות עובדי כוכבים וכותבין ושוחקין סממנים בעצמן ואין להם על מה שיסמוכו דאפילו אם נימא דמותר לחלל שבת באיסור דרבנן משום איבה בין העו"ג [אף דג"ז אינו ברור עיין בפמ"ג] איסור דאורייתא בודאי אסור לכו"ע ומחללי שבת גמורים הם במזיד השם ישמרנו:

9.    שו"ת דברי חיים אורח חיים חלק ב סימן כה
בנידון שאלתו אם מותר לרופא ישראל לחלל שבת לאינו יהודיע:
הנה זה פשוט באחרונים דבדבר שבות מותר כן כתב בכנסת הגדולה [סי' ש"ל בהגה"ט אות א'] ובתוספת שבת [סי' ש"ל ס"ק ה'] והפרי מגדים [שם בא"א ס"ק ה'] הניח בצ"ע אבל וודאי פשטא דסוגיא נראה דבדרבנן עושין משום איבה:
אך בדאורייתא לא מצינו שמחללין רק משום פיקוח נפש ברי לישראל אבל משום חשש שנאת האינו יהודי לא מחללינן שבת באיסור דאורייתא ולהקיז דם הוי דאורייתא ואפילו להניח מה שקורין זאלב להוציא דם לכמה שיטות אסור דאורייתא כמבואר במג"א סי' שכ"ח [ס"ק נ"ג] (וש"ל) [ושל"ב ס"ק ג'] אבל להקיז דם לרפואה לכל השיטות אב מלאכה הוא ורק על פי פלפול של הבל יוכלו לומר שאינו אב מלאכה אבל לא לאמת ויעוין במג"א [הנ"ל] ובחו"מ [סי' תכ"ד סעיף ב'] גבי חובל בשבת וגם העמדת עלוקות לרוב שיטות דאורייתא כמבואר במג"א ז"ל סי' (ש"ל) [שכ"ח הנ"ל] ולכן בודאי יש להחמיר אך המנהג ברופאים שמקילין ושמעתי שהוא מתקנות ארצות להתיר להם אבל לא ראיתי זה בספר:

10.שו"ת יביע אומר חלק ח - אורח חיים סימן לח
נשאלתי מרופאים יראי ה' שעובדים בבתי חולים ציבוריים גם בשבת, האם מותר להם לטפל בחולים נכרים שיש בהם סכנה, המאושפזים בבתי החולים, גם במלאכות דאורייתא.
והיכי שרינן איסורא דאורייתא משום איבה,ולכל הדעות אין להתיר מלאכה דאורייתא אפי' לפקוח נפש של נכרים. ורק באיסור דרבנן ולא מצי לאשתמוטי דאיכא איבה אפשר לסמוך להקל על התוס' וסיעתם. +והנה במשנה שבת (קכח ב) שנינו: אין מילדין את הבהמה ביום טוב (פירש רש"י משום טירחא יתירה), אבל מסעדין, ומילדין את האשה בשבת, וקורין לה חכמה ממקום למקום, ומחללין עליה את השבת. ובגמרא שם, מכדי תנא ליה ומילדין את האשה וקורין לה חכמה ממקום למקום, ומחללין עליה את השבת לאתויי מאי, לאתויי הא דת"ר אם היתה צריכה לנר מדליקין לה את הנר, ומוקי לה ביולדת שהיא סומא, וקמ"ל דאע"ג דלא חזיא איתובי מיתבא דעתה, סברא אי איכא מידי חזיא חברתי ועבדא לי. . והעיר ע"ז בתוס' רעק"א (שם אות קנה) שלפי מ"ש הרשב"א דהא דמילדין את האשה בשבת, היינו אפי' איסור דאורייתא, שפיר פריך ומחללין לאתויי מאי, דהא שמעינן מרישא שמחללין שבת אף בדאו', ולעולם תחומין די"ב מיל מדרבנן. ע"כ. וכדברים האלה כתב בספר טל אורות (הל' עירובין דף קא ע"ג), והוסיף, וכי תימא הא לד' הרשב"א והריטב"א הו"ל זו וא"צ לומר זו, י"ל דקריאת חכמה הוא קודם שתשב על המשבר משעה שמרגישה צירים, ואפילו בספק, שאפשר שלא תלד באותו יום ואעפ"כ מותר וכו'. ע"ש.
אבל המנהג אצל הרופאים שמקילים גם באיסור תורה. ושמעתי שהוא מתקנת ארבע ארצות להתיר להם, אבל לא ראיתי דבר זה בספר. ע"כ. (וע' להלן בהסבר התקנה של ארבע ארצות בזה). והמשנה ברורה (סי' של סק"ח) אחר שהביא דברי המג"א שם, דהיכא דאיכא למיחש משום איבה מותר ליילד נכרית, אם אין בה חילול שבת, סיים על זה, ודע שהרופאים בימינו אפי' היותר כשרים שבהם אינם נזהרים בדין זה כללעכ"ד. ואנן מה נענה בתרייהו, שהרי גם כיום עינינו הרואות לרופאים דתיים שמחללים שבת לצורך חולים נכרים, ונעשה הדבר כהיתר, ואין פוצה פה ומצפצף.

ג) אולם מצאנו ראינו בשו"ת חתם סופר (חיו"ד סי' קלא), שהביא מ"ש מרן הב"י בבדק הבית יו"ד (סי' קנד), שהרמב"ן היה מתעסק ברפואות נשים נכריות כדי שיכנסו להריון, וכן התיר הרשב"א בתשובה (ח"א סי' קכ) והעיד שכן נהג הרמב"ן, וסיים מרן, ואני מצאתי כתוב, שכתב לו רבינו יונה על מעשה זה, תבא עליך ברכה שאתה מרבה זרעו של עמלק. וכ' החת"ס, ונראה שלא היה שייך שם איבה, שאל"כ לא היה רבינו יונה מערער עליו, וצ"ל שטעמו של הרמב"ן לפי שבלא"ה היו שם רופאים הרבה שיכולים לעשות הרפואה ההיא, וא"כ למה יפסיד הרמב"ן שכרו אשר קיבל מהן. ולהלכה נ"ל שיש לסמוך על הרמב"ן דעביד עובדא בנפשיה הלכה למעשה, ולפ"ז אף בשבת יש להתיר ברפואה שאין בה משום חילול שבת, כגון שיושבת על המשבר שכבר נעקר הולד, אף שיש בזה איסור דרבנן, ומ"מ לחתוך הטבור שהיא מלאכה דאורייתא אין להתיר, אלא ע"י אמירה לגויה העומדת על צדה. ואם יש באיבה זו חשש משום סכנת נפשות יש להתיר אפילו מלאכה דאורייתא, וכמ"ש כיו"ב הרמ"א בהגה (סוף סי' שלד), שכל הדינים של כיבוי דלקה בשבת שהוזכרו בסימן זה, הני מילי בימיהם, אבל בזמן הזה שאנו שרויים בין אומות העולם, כתבו הראשונים והאחרונים שמותר לכבות דליקה בשבת, משום שיש בזה משום סכנת נפשות, ואפי' בחשש סכנה מספק מותר לכבות, ואפי' הדליקה בביתו של הנכרי. וכן נוהגים. ע"ש. ואף שמלשון המג"א שם משמע דדוקא כיבוי דהוי מלאכה שא"צ לגופה הותרה, אבל לא מלאכה גמורה, מ"מ בשלטי הגבורים עירובין מוכח להדיא שאפילו מלאכה דאורייתא הותרה, היכא דלא סגי בלא"ה. ע"כ. והניף ידו שנית בשו"ת חת"ס (חלק חו"מ סי' קצד) בד"ה אמנם, שכל הדברים הללו (שנאמרו בע"ז כו א) לא נאמרו אלא היכא דאיכא איבה בעלמא, אבל היכא דאיכא למיחש לסכנתא, כגון בזמנינו שאנו דרים ביניהם, וע"י מניעת רופאי ישראל לטפל בחולי עכו"ם בשבת, יוסיפו שנאה ותחרות, ויאמרו כי דמו של עכו"ם קל בעיניהם, ולא יקבלו התירוץ דאנן מינטרן שבתא, מותר גם במלאכה דאורייתא. ועוד שברוב המקומות הרופאים עכו"ם, ויותר בעיניהם דמם של ישראל, ולא יטפלו בחולי ישראל אפי' יש בהם סכנה. ואולי י"ל שלא אמרו כן בש"ס אלא בימיהם שלא היה מצוי תערובת של ישראל וגוים במקום אחד, וכמ"ש חילוק זה התוס' ע"ז (טו א) ד"ה אימור, שיש לחלק בזה בין ימיהם לימינו. וכ"כ כיו"ב הרא"ש (פ"ק דע"ז סי' א) לענין לשאת ולתת עמהם, שנשתנה הענין עתה וכו'. עכת"ד. גם בתפארת ישראל (במשנה פ"ב דע"ז אות ו) כתב, אמנם בזמנינו שהמלכות מענישה מאד לרופא או למילדת שיסרבו ללכת כשיקראום לטפל בחולי עכו"ם, או ביולדת עכו"ם, וכן מענישה לרופא נכרי כשלא ילך אצל חולה ישראל לטפל בו, אפשר שיש להקל וכו'. ע"ש. וכן בספר שבילי דוד יו"ד (סי' קנד סק"א) כתב, שעכשיו נוהגים הרופאים בשבת להקל גם במלאכה דאורייתא, מפני שיש פקודה מן המלכות על כך, ויש לסמוך ע"ד החת"ס (סי' קלא) דהיכא שיש חשש סכנה אפי' בדאורייתא שרי. ע"ש. וגם הלום ראיתי לאחד מגאוני דורו של הנודע ביהודה, הוא הגאון רבי ניסן שידלוב בשו"ת מהרנ"ש (חאו"ח סי' י) שכתב, שהואיל ובזמנינו התירוץ שבש"ס לדידכו דלא מנטרי שבתא לא מחללינן, לא יתקבל כלל, ובפרט מן העת שהעניק הקיסר שיווי זכויות לכל אזרחי המדינה, והרשות בידי היהודים להיות רופאים, כמו הרופאים הנכרים, ומיד בקבלת תעודת רופא, הם נשבעים שלא להפלות בין נפש לנפש מכל האומות, אם המילדת תמנע עצמה מללכת אצל יולדת נכרית בשבת, ויש חשש שהילד ימות או היולדת עצמה, תובא למשפט, וצפויה היא לעונש מיתה או ליסורין קשים הקרובים למיתה, הא ודאי שיש להתיר לה ללכת לכתחלה ולטפל בה כראוי, וכבר היה מעשה באשת השר שכרעה ללדת בשבת, ושלחה אחר המילדת היהודיה, שהיא המילדת שלה זה כמה פעמים, והתרנו לה אני והגאון בעל אור חדש ללכת לשם ולטפל בה ככל הצורך, כי המושל הוא שר וגדול בחצר המלך, ואם לא תלך המילדת אליה, תוכל לבא עלילה על כל היהודים ע"י כך ח"ו. ואפילו בנכרית בעלמא יש להתיר, וכדקי"ל גבי דליקה בשבת שמותר לישראל לכבות מפני חשש סכנת נפשות, וכמ"ש הרמ"א בהגה (ס"ס שלד), ולא רק כיבוי דליקה מותר, דהוי מלאכה שא"צ לגופה, אלא אפילו איסור דאורייתא יש להתיר במילדת דשכיח היזקא ויראת סכנת נפשות, וחשש עלילות ברשע על כל היהודים. והוא הדין לרופא במקום שאינו יכול להשתמט בשום ענין, שמותר לעשות כל מה שצריך לרפואת חולים נכרים וכו'. ע"כ. וכן הסכים לזה גם הגאון מהר"ל פישל (שם בדף יד ע"ב), שאף במלאכה דאורייתא יש להתיר לרופאים יהודים. ע"ש. וכ"כ שם (בסי' יא) הגאון מהרי"א ז"ל. ע"ש. וע"ע להגאון מהר"א קלצקין בשו"ת מילואי אבן (סי' כב) ע"ש. (וע' להגאון מהר"ש קלוגר בחכמת שלמה (סי' של סעיף ג) שכתב להקל לגבי יולדת, ויובאו דבריו להלן אות ד). נמצינו למדים שבזמנינו שיש חשש ליותר מאיבה בעלמא, ואם ימנעו רופאי ישראל מלטפל בחולים נכרים בשבת, ויניחום למות בחוליים, יש בזה אף פקוח נפש של ישראל, כי בהודע הדבר לרופאים גוים, יחדלו אף הם מלטפל בחולים יהודים, ותרבה השנאה והקנאה בישראל, עד כדי סכנת נפשות, ובודאי שהתירוץ שאמרו בגמרא לדידן דמינטרן שבתא מחללינן, בזמנינו לא יתקבל על דעתם כלל. ונמצא שעיקר כוונת הרופא בעת שמחלל שבת במלאכה דאורייתא בטיפולו בחולה נכרי, היא בשביל פקוח נפש של ישראל שנמצא בטיפולם של רופאים נכרים. כי בזמנינו כלי התקשורת משוכללים ביותר, וברגע אחד בכל הארץ יצא קום ובקצה תבל מליהם. ונראה עוד שזהו טעמם של רבני ארבע ארצות שתיקנו שהרופאים היהודים רשאים לרפאות חולים נכרים בשבת ואפי' במלאכות דאורייתא, וכמ"ש הדברי חיים הנ"ל מפי השמועה, משום שראו שיש בזה משום פקוח נפש לחולים יהודים ע"פ האמור, וכמ"ש הראשונים לגבי כיבוי דליקה בשבת. ושו"ר כן בשו"ת חלקת יעקב ח"ב (סי' נד). ע"ש. וע"ע להלן בסמוך.
. וע"ע בשו"ת חות יאיר (סי' קפג) שכ', שאם הטיל השר עליו לחפור בשבת עם בעלי מלאכה לחיזוק העיר, הו"ל מלאכה שא"צ לגופה וכו'. ע"ש. וכ"כ הפמ"ג בספרו ראש יוסף שבת (עב ב) בד"ה תשובה, שמי שאונסים אותו לחלל שבת, הוי מלאכה שא"צ לגופה ופטור. ע"ש.
ה) אולם סברת המהר"י קולון הנ"ל אינה מוסכמת להלכה, ומבואר שהעושה מיראת יסורין חשיב שפיר מלאכה הצריכה לגופה וחייב.   

ו) וחזיתיה להגאון רבי שמעון גרינפלד בשו"ת מהרש"ג ח"ב (סי' כג) שכ' לדון מדעתו לגבי עבודת אנשי צבא בשבת, דחשיבא כמלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי הוא אינו צריך למלאכה זו, ורק מוכרח הוא לקיים פקודת המפקד שלו,ושם הביא הראיה משבת (קג א) בשם אחיו הרב ר' שלמה גרינפלד, וכ' שאין ראיה גם מהתם, שהרי אינו עושה בשביל שחבירו צריך לאותה מלאכה, אבל כאן שהעכו"ם הכופה אותו צריך לאותה מלאכה י"ל דחשיבא מלאכה הצריכה לגופה. ע"ש. אולם הגאון מהרש"ם בדעת תורה (סי' רעח) כתב, שע"פ דברי הפני יהושע (שבת עב ב) שמחלל שבת מיראה הוי מלאכה שאצל"ג, מצינו זכות על אנשי צבא יהודים שנאלצים להוציא מרשות לרשות ולהבעיר וכו', שכל זה נחשב מלאכה שאצל"ג, כיון שאנוסים הם לעשות ע"פ פקודת המפקדים שלהם, והוי רק איסור דרבנן וכו'. ע"ש.
ז) איברא דחזי הוית להגר"מ פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (חאו"ח סי' קכא) שהביא דברי המהר"י קולון, וכתב, ולכאורה תמוה, שהרי בין לשיטת רש"י ובין לשיטת התוס' (שבת צד א) לא שייך לומר בנ"ד דהוי מלאכה שא"צ לגופה, שכל שהמלאכה נעשית כראוי לצורך, אין שום נפקא מינה מאיזה טעם נעשית, שהרי מלאכה הנעשית בשבת לצורך חולה מסוכן נחשבת צריכה לגופה, אף שברצונו לא היה רוצה בה כלל, אלא שהואיל ועתה חולה הוא וזקוק לרפואה זו נחשבת צריכה לגופה, וה"נ בישול וקצירה הנעשים מצד פחד העכו"ם שמאיים להרגו, כיון שעכ"פ עצם המלאכה ראויה היא לצורך מי שנעשית בשבילו חשיבא צריכה לגופה...
נמצא שדברי המהר"י קולון בזה אינם מוסכמים, וכמה מן האחרונים כתבו לפקפק בהם. אע"פ שרבים וגדולים תמימי דעים עם סברתו. ומכל מקום עדיין יש לנו הטעם הראשון להתיר טיפול רופא ישראל בחולים נכרים בשבת, ע"פ הוראת החתם סופר וסיעתו משום שיש לחוש לפקוח נפש של חולים יהודים הנמצאים בטיפולם של רופאים נכרים. ובפרט בזמן הזה שעל ידי כלי התקשורת החדישים ברגע אחד יכולים לדעת כל המתרחש בעולם קטן זה. כי בכל הארץ יצא קום ובקצה תבל מליהם. ודלא כהגאון החסיד בעל משנה ברורה שדן את הרופאים שלנו כמחללי שבת במזיד ח"ו. ונעלם מעיני קדשו דברי הגאון החתם סופר וסיעתו שפסקו להיתר מטעם פיקוח נפש של ישראל. והרה"ג ר' עובדיה הדאיה בשו"ת ישכיל עבדי חלק ו' (בהשמטות בדף רצז ע"ב, סי' ט) נשאל ג"כ בזה, ופסק לאסור ע"פ דברי המשנה ברורה שדין הרופאים המקילים בזה הרי הם כמחללי שבת גמורים במזיד, וסיים, ואף שבאמת למעשה גם הרופאים היותר חרדים מקילים בזה משום איבה, ואין מה לעשות, כי אין הדור דומה יפה, ואינו נשמע לקול מוריו. ע"כ. והנה גם ממנו נעלם מ"ש החתם סופר וסיעתו להקל מטעם פקוח נפש של ישראל, ומה גם אם נצרף לסניף גם שיטת המהר"י קולון וסיעתו דכל כה"ג חשיב מלאכה שא"צ לגופה. ושו"ר הלום בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק כח סעיף נד, עמוד רסא) שהביא בשם ידידנו הגרש"ז אוירבך נר"ו שדעתו להתיר ע"פ דברי החת"ס, ובפרט בזמנינו שאפשר להודיע ע"י כלי התקשורת ברגע אחד מקצה העולם ועד קצהו, ואם לא יטפלו בחולה הנכרי נשקפת סכנה גדולה בדבר, שגם הרופאים הנכרים לא יטפלו בחולים יהודים. וכו'. ע"ש. ולכן הנח להם לישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם. וכן העלה רב אחאי גאון הגרא"י ולדינברג בשו"ת ציץ אליעזר חלק ח' (סימן טו פרק ו). עש"ב. וכ"כ בשו"ת אמרי צבי (סי' מג). ע"ש.

ח) מסקנא דדינא, מעיקר הדין מותר לרופא ישראל לטפל בחולים נכרים אפי' במלאכות דאורייתא, כל שעושה לכוונת הצלתו מעונש השלטונות, והצלת נפשות חולי ישראל המטופלים בבתי חולים נכרים בחו"ל. וכל מה שאפשר לו להשתמט, באופן שיוכל להתנצל שהוא עסוק בחולה יהודי אחר, חייב לעשות כן

11.שו"ת ציץ אליעזר חלק ח סימן טו - קונ' משיבת נפש פרק ו
כל האמור בפרק זה הוא כשא"א לסדר שאת המלאכות דאורייתא יעשו ע"י אינם בר חיובא, אבל כשיש אפשרות כזאת בודאי שחיוב מוטל לסדר בכזאת.
+א' מעצם דין הגמ' והשו"ע נראה דאין לחלל שבת במלאכות דאורייתא, וגם לא במלאכות דרבנן, עבור הצלת עכו"ם או בכדי ליילדם.
ב' משום איבה יש להתיר לעבור עבורם איסורי מלאכות דרבנן. באופן שמותר לרופא בזמנינו לחלל שבת באיסורים דרבנן עבור חולה עכו"ם.
ג' בספר דברי חיים מצאנז כותב שמנהג הרופאים להקל לחלל שבת עבור עכו"ם גם במלאכות דאורייתא, וכותב ששמע שהוא מתקנות ארצות להתיר להם.
ד' גם בתשובות חתם סופר מצינו שמצדד להתיר בזמנינו לחלל עבורם גם במלאכות דאורייתא בהיות דאם לא יגישו להם הטיפול הדרוש האיבה של זמנינו שתבוא כתוצאה מזה יכולה להביא להביא לידי סכנת הכלל, אע"ג דהסכנה אינה מוחשית [וחששא זאת ישנה בזמנינו גם כשרופא דתי לא יחלל עבור מומר להכעיס].
ה' ישנה עצה מחוכמת מבוססת על דברי גדולי הפוסקים שעל פיה יצא שגם כשיחללו שבת עבור עכו"ם במלאכה דאורייתא [וכן עבור מומרים לחלל שבת בפרהסיא] בכל זאת לא יחשב לו כעובר על חיוב דאורייתא, והיא שמדי הגישם הטיפול הרפואי לחולי עכו"ם שיב"ס =שיש בהם סכנה= יחשבו שכל כוונתם בזה היא לא עצם רפואת העכו"ם כי אם בכדי להציל את עצמו שלא יענש חמורות על כך וגם להציל כלל ישראל שלא יגיע להם עי"כ סכנה כללית. באופן שיוצא דהו"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה. ועל איסור דרבנן הרי מותר לעבור עבורם אליבא דרוב הפוסקים [ויעוין עוד אריכות דברים בכעין האמור בהגדרת משאצל"ג =מלאכה שאינה צריכה לגופה= בכפות תמרים סוכה ד' ל"ג ובספר שו"ת בית שערים חאו"ח סי' ש"י עיי"ש]
ו' כל האמור בפרק זה הוא כשאין שום אפשרות לסדר שאת המלאכות דאורייתא יעשו ע"י אינם בני ברית, אבל כל שישנה איזה אפשרות כזאת בודאי שחיוב מוטל לסדר סידור שכזה.+







R. Immanuel Jakobovits, “A Modern Blood Libel – L’Affaire Shahak,” Tradition, vol. 8 no. 2 (Summer 1966), pp. 58-65.

Monday, September 18, 2017

שבת שובה התשע"ח תשובה מאהבה

שבת שובה התשע"ח
תשובה מאהבה
הרב ארי דוד קאהן

1.    תלמוד בבלי מסכת יומא דף לו עמוד ב
תָּנוּ רַבָּנָן, כֵּיצַד מִתְוַדֶּה? עָוִיתִי, פָּשַׁעְתִּי, חָטָאתִי. .... וְכֵן בְּמֹשֶׁה הוּא אוֹמֵר, (שמות לד) "נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה" (ונקה). דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, "עֲוֹנוֹת" אֵלּוּ הַזְּדוֹנוֹת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר, (במדבר טו) "הַכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִיא עֲוֹנָה בָהּ". "פְּשָׁעִים" אֵלּוּ הַמְּרָדִים, ... "לְכָל חַטֹּאתָם" אֵלּוּ הַשְּׁגָגוֹת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר, (ויקרא ד) "נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה". וּמֵאַחַר שֶׁהִתְוַדָּה עַל הַזְּדוֹנוֹת וְעַל הַמְּרָדִים, חוֹזֵר וּמִתְוַדֶּה עַל הַשְּׁגָגוֹת? אֶלָּא כָּךְ הָיָה מִתְוַדֶּה, חָטָאתִי, עָוִיתִי, .... אֶלָּא מַהוּ שֶׁאָמַר מֹשֶׁה, (שמות לד) "נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה"? אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי לפני הקדוש ברוך הוא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בְּשָׁעָה יִשְׂרָאֵל שֶׁחוֹטְאִין, וְעוֹשִׂין תְּשׁוּבָה, עֲשֵׂה לָהֶם זְדוֹנוֹת כִּשְׁגָגוֹת.
2.    תלמוד בבלי מסכת יומא דף פו עמוד ב
אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, גְּדוֹלָה תְשׁוּבָה - שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוֹת לוֹ כִשְׁגָגוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר, (הושע יד) "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ, כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ". הָא ,עָוֹן', מֵזִיד הוּא, וְקָרֵי לֵיהּ ,מִכְשׁוֹל'. אֵינִי?! וְהָא אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, גְּדוֹלָה תְשׁוּבָה - שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוֹת לוֹ כִזְכֻיּוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר, (יחזקאל לג) "וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ וְגוֹ', עֲלֵיהֶם הוּא יִחְיָה". לָא קַשְׁיָא - כָּאן מֵאַהֲבָה, כָּאן מִיִּרְאָה.
3.    תלמוד בבלי מסכת קידושין דף מ עמוד ב
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר, אֲפִלּוּ צַדִּיק גָּמוּר כָּל יָמָיו, וּמָרַד בָּאַחֲרוֹנָה - אִבֵּד אֶת הָרִאשׁוֹנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר, (יחזקאל לג) "צִדְקַת הַצַּדִּיק לֹא תַצִּילֶנּוּ בְּיוֹם פִּשְׁעוֹ… אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, בְּתוֹהֶא עַל הָרִאשׁוֹנוֹת:
4.    תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת פאה פרק א
תַּנִי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, הֲרֵי שֶׁהָיָה אָדָם צַדִּיק גָּמוּר כֹּל יָמָיו וּבָאַחֲרוֹנָה מָרַד אִיבֵּד זֶה כֹּל מַה שֶׁעָשָׂה כֹּל יָמָיו. מַה טַעַם? (יחזקאל לג:יח) וּבְּשׁוּב צַדִּיק וְעָשָׂה עָוֶל. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר בְתוֹהֵא עַל הָרִאשׁוֹנוֹת. הֲרֵי שֶׁהָיָה אָדָם רָשָׁע גָּמוּר כֹּל יָמָיו וּבַסּוֹף עָשָׂה תְּשׁוּבָה, הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַבְּלוֹ. מַה טַעַם? וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן וְלֹא עוֹד אֶלָּא כֹּל הַעָבֵירוֹת שֶׁעָשָׂה הֵן נֵחְשָׁבִין לוֹ כִּזְכֻיּוֹת.
5.    יחזקאל פרק לג, יח-יט
(יח) בְּשׁוּב־צַדִּ֥יק מִצִּדְקָת֖וֹ וְעָ֣שָׂה עָ֑וֶל וּמֵ֖ת בָּהֶֽם: (יט) וּבְשׁ֤וּב רָשָׁע֙ מֵֽרִשְׁעָת֔וֹ וְעָשָׂ֥ה מִשְׁפָּ֖ט וּצְדָקָ֑ה עֲלֵיהֶ֖ם ה֥וּא יִֽחְיֶֽה:
6.    מהרש"א חידושי אגדות מסכת יומא דף פו עמוד ב
... כשעושה תשובה מעלה עליו כאילו תחלת עון בשוגג היה אבל בסמוך דקאמר שזדונות נעשו לו כזכיות כו'. הוא לכאורה דבר תמוה דנמצא חוטא נשכר וי"ל דעושה תשובה מאהבה כדמסיק דבהכי איירי ודאי דעושה תשובה גמורה ומוסיף במעשיו הטובים יתר מכדי הצורך לגבי אותו עון והרי אותן מעשים טובים שמוסיף הם נעשים לו כזכיות וקרא דמייתי מוכיח כן שנאמר ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם חיה וגו' דמשמע משפט וצדקה שהוסיף לעשות על תשובתו עליהם חיה יחיה ועד"ז יש לפרש במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד...
7.    נתיבות עולם נתיב התשובה פרק ב
ולכך כאשר החוטא שב אל הש"י נעשים הזדונות שלו כזכיות שהרי יש כאן השבה אל הש"י כמו שהוא סדר העולם, ולכך החוטא הזה שנתרחק מן הש"י על ידי חטאו והריחוק הוא מחייב ההשבה אל הש"י, ולפיכך הריחוק הזה נעשית לו זכיות כאשר יש כאן השבה אל הש"י. ודוקא כאשר התשובה מתוך אהבה שכאשר התשובה היא מתוך אהבה אשר האהבה הוא הדבוק בו ית' לגמרי כמו שנאמר לאהבה את ה' אלהיך ולדבקה בו, לכך התשובה שהוא סדר העולם שיהיה העולם דבוק בו יתברך שיהיה לעולם קיום, ומפני כי אין דביקות רק מכח אהבה לכך כאשר התשובה היא מתוך אהבה דוקא נחשבו לו הזדונות כזכיות, במה שזכיות כל הנמצאים מה שהם שבים אל הש"י וזהו סדר העולם לכן זה שהוא שב אל הש"י כאשר ראוי אל הבריאה להיות דבקים מתוך אהבה זדונות נעשים כזכיות, ואלו הדברים אין לפרש אותם לעומק שלהם:
8.    כלי יקר דברים פרק לא פסוק יז
ונראה לומר שכוונת הכתוב להזהירו שישוב מאהבה כי כל ירא מתרחק מזה שהוא ירא ממנו וכל אוהב מתקרב אל אהובו לכך נאמר (הושע יד ב) שובה ישראל עד ה', אליו ממש כדרך האוהב המתחבר אליו. ועל זה אמרו חז"ל (עיין פסחים נ ב) כתיב (תהלים נז יא) כי גדול עד שמים חסדך וכתיב (שם קח ה) כי גדול מעל שמים חסדך, הא בעושים מאהבה וכו'. רצה לומר כי העושה מיראה אינו מתחבר אליו יתברך ואין חיבורו כי אם עד שמים ולא עד בכלל על כן גם החסד הוא עד שמים אבל העושה מאהבה מתדבק מעל שמים אליו יתברך על כן גם החסד הוא מעל שמים. ואמר לפי שעד עכשיו לא עשית תשובה כי אם מיראה, זה שאמר כי כשלת בעווניך, רצה לומר לשעבר כשעשית תשובה מיראה לא נקית מכל וכל כי אם לחצאין כי כבר כשלת בעווניך שנעשה מן העוון המזידי מכשול שוגגי ואם כן רושם המכשול נשאר בך ולא היית מנוקה מכל וכל מן העוון שהרי נעשה ממנו שוגג ועדיין אתה צריך לקרבן הבא על השוגג, אבל כשתשוב עד ה' מאהבה דהיינו מעל שמים אז תהיה מנוקה מכל וכל ואין אתה צריך אפילו לקרבן כי אם אל וידוי דברים. ...אמנם ביחזקאל (לג יד) כתיב ובאמרי לרשע מות תמות ושב מחטאתו וגו' חיו יחיה ולא נאמר עליהם חיו יחיה לפי שזה מדבר בשב מיראה מחמת גיזום מות תמות דהיינו מיראה. אמנם אחר כך אמר (שם פסוק יט) ובשוב רשע מרשעתו, דהיינו לא מיראת המות כי אם מרשעתו מעצמו כי יכיר שלא טוב הדרך אשר הוא הולך בו אז עליהם הוא יחיה כי זה שב מאהבה מבחינת רשעתו לבד. ומה שנאמר (שם יח כז) ובשוב רשע מרשעתו וגו', ולא כתיב שם עליהם חיו יחיה לפי שמדבר בשב מיראה שהרי נאמר שם (פסוק כח) ויראה וישב וגו', ומלת ויראה הוא לשון ראייה והוא שמסתכל ביסורין שבאו עליו, לכך נאמר שם תיכף (פסוק ל) שובו והשיבו וגו' ולא יהיה לכם למכשול עוון, כי ידוע שהשב מיראה אינו מבקש כי אם להציל את עצמו ואינו מבקש להשיב אחרים אבל השב מאהבה משיב גם אחרים כי האוהב את המלך רוצה שהכל יאהבוהו, ...
9.    ספר שמירת הלשון ח"ב - פרק א
וְסוֹף הַכָּתוּב (מִשְׁלֵי י"ג ז'), "מִתְרוֹשֵׁשׁ וְהוֹן רָב". וּבֵאוּרוֹ הוּא, לְפִי מַה שֶּׁיָּדוּעַ שֶׁמִּי שֶׁעוֹשֶֹה תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה, כָּל עֲוֹנוֹתָיו שֶׁעָשָֹה מִתְּחִלָּה נַעֲשִֹין לוֹ כִּזְכֻיּוֹת, וְנִמְצָא, שֶׁכָּל מַה שֶּׁעָשָֹה יוֹתֵר עֲוֹנוֹת מִתְּחִלָּה וְנַעֲשָֹה רָשׁ בְּיוֹתֵר, יִמְצָא אַחַר כָּךְ עַל יְדֵי זֶה הוֹן רַב. וְהַטַּעַם אֶפְשָׁר כִּפְשׁוּטוֹ, דְּמִי שֶׁהוּא עוֹשֶֹה תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה, בְּוַדַּאי מִתְמַרְמֵר עַל כָּל עָוֹן בִּפְנֵי עַצְמוֹ וּבוֹכֶה וּמִתְאוֹנֵן, אֵיךְ מְלָאוֹ לִבּוֹ לַעֲבֹר עַל רְצוֹן הַבּוֹרֵא, הַמְחַיֶּה כָּל הַמְּצִיאוּת בְּחַסְדּוֹ וְטוּבוֹ, וּמִמֵּילָא נֶעֱקָר הַחֵטְא מֵעִקָּרוֹ, וּמְקַיֵּם בָּזֶה מִצְוַת עֲשֵֹה שֶׁל תְּשׁוּבָה. וְנִמְצָא, שֶׁבְּכָל חֵטְא שֶׁעָשָֹה מִתְּחִלָּה יֵשׁ עַתָּה מִצְוַת עֲשֵֹה שֶׁל תְּשׁוּבָה]:‏
10.רמב"ם הלכות תשובה פרק י
הלכה א - אַל יֹאמַר אָדָם הֲרֵינִי עוֹשֶׂה מִצְוֹת הַתּוֹרָה וְעוֹסֵק בְּחָכְמָתָהּ כְּדֵי שֶׁאֲקַבֵּל כָּל הַבְּרָכוֹת הַכְּתוּבוֹת בָּהּ אוֹ כְּדֵי שֶׁאֶזְכֶּה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְאֶפְרשׁ מִן הָעֲבֵרוֹת שֶׁהִזְהִירָה תּוֹרָה מֵהֶן כְּדֵי שֶׁאֶנָּצֵל מִן הַקְּלָלוֹת הַכְּתוּבוֹת בַּתּוֹרָה אוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא אֶכָּרֵת מֵחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. אֵין רָאוּי לַעֲבֹד אֶת ה' עַל הַדֶּרֶךְ הַזֶּה, שֶׁהָעוֹבֵד עַל דֶּרֶךְ זֶה הוּא עוֹבֵד מִיִּרְאָה וְאֵינָהּ מַעֲלַת הַנְּבִיאִים וְלֹא מַעֲלַת הַחֲכָמִים. וְאֵין עוֹבְדִים ה' עַל דֶּרֶךְ זֶה אֶלָּא עַמֵּי הָאָרֶץ וְהַנָּשִׁים וְהַקְּטַנִּים שֶׁמְּחַנְּכִין אוֹתָן לַעֲבֹד מִיִּרְאָה עַד שֶׁתִּרְבֶּה דַּעְתָּן וְיַעַבְדוּ מֵאַהֲבָה:
הלכה ב - הָעוֹבֵד מֵאַהֲבָה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֹת וְהוֹלֵךְ בִּנְתִיבוֹת הַחָכְמָה לֹא מִפְּנֵי דָּבָר בָּעוֹלָם וְלֹא מִפְּנֵי יִרְאַת הָרָעָה וְלֹא כְּדֵי לִירַשׁ הַטּוֹבָה אֶלָּא עוֹשֶׂה הָאֱמֶת מִפְּנֵי שֶׁהוּא אֱמֶת וְסוֹף הַטּוֹבָה לָבוֹא בִּגְלָלָהּ. וּמַעֲלָה זוֹ הִיא מַעֲלָה גְּדוֹלָה מְאֹד וְאֵין כָּל חָכָם זוֹכֶה לָהּ. וְהִיא מַעֲלַת אַבְרָהָם אָבִינוּ שֶׁקְּרָאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹהֲבוֹ לְפִי שֶׁלֹּא עָבַד אֶלָּא מֵאַהֲבָה. וְהִיא הַמַּעֲלָה שֶׁצִּוָּנוּ בָּהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יְדֵי משֶׁה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו ה) "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ". וּבִזְמַן שֶׁיֶּאֱהֹב אָדָם אֶת ה' אַהֲבָה הָרְאוּיָה מִיָּד יַעֲשֶׂה כָּל הַמִּצְוֹת מֵאַהֲבָה:
הלכה ג – וְכֵיצַד הִיא הָאַהֲבָה הָרְאוּיָה. הוּא שֶׁיֹּאהַב אֶת ה' אַהֲבָה גְּדוֹלָה יְתֵרָה עַזָּה מְאֹד עַד שֶׁתְּהֵא נַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְּאַהֲבַת ה' וְנִמְצָא שׁוֹגֶה בָּהּ תָּמִיד כְּאִלּוּ חוֹלֶה חֳלִי הָאַהֲבָה שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ פְּנוּיָה מֵאַהֲבַת אוֹתָהּ אִשָּׁה וְהוּא שׁוֹגֶה בָּהּ תָּמִיד בֵּין בְּשִׁבְתּוֹ בֵּין בְּקוּמוֹ בֵּין בְּשָׁעָה שֶׁהוּא אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה. יֶתֶר מִזֶּה תִּהְיֶה אַהֲבַת ה' בְּלֵב אוֹהֲבָיו שׁוֹגִים בָּהּ תָּמִיד כְּמוֹ שֶׁצִּוָּנוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ. וְהוּא שֶׁשְּׁלֹמֹה אָמַר דֶּרֶךְ מָשָׁל (שיר השירים ב ה) "כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי". וְכָל שִׁיר הַשִּׁירִים מָשָׁל הוּא לְעִנְיָן זֶה:
הלכה ד – אָמְרוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁמָּא תֹּאמַר הֲרֵינִי לָמֵד תּוֹרָה בִּשְׁבִיל שֶׁאֶהְיֶה עָשִׁיר בִּשְׁבִיל שֶׁאֶקְרָא רַבִּי בִּשְׁבִיל שֶׁאֲקַבֵּל שָׂכָר בָּעוֹלָם הַבָּא. תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים יא יג) "לְאַהֲבָה אֶת ה'". כָּל מַה שֶּׁאַתֶּם עוֹשִׂים לֹא תַּעֲשׂוּ אֶלָּא מֵאַהֲבָה. וְעוֹד אָמְרוּ חֲכָמִים בְּמִצְוֹתָיו חָפֵץ מְאֹד וְלֹא בִּשְׂכַר מִצְוֹתָיו. וְכֵן הָיוּ גְּדוֹלֵי הַחֲכָמִים מְצַוִּים לִנְבוֹנֵי תַּלְמִידֵיהֶם וּמַשְׂכִּילֵיהֶם בְּיִחוּד אַל תִּהְיוּ כַּעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁים אֶת הָרַב וְכוּ' אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהוּא הָרַב רָאוּי לְשַׁמְּשׁוֹ כְּלוֹמַר עִבְדוּ מֵאַהֲבָה:
הלכה ה כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה כְּדֵי לְקַבֵּל שָׂכָר אוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא תַּגִּיעַ עָלָיו פֻּרְעָנוּת הֲרֵי זֶה עוֹסֵק שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ. וְכָל הָעוֹסֵק בָּהּ לֹא לְיִרְאָה וְלֹא לְקַבֵּל שָׂכָר אֶלָּא מִפְּנֵי אַהֲבַת אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ שֶׁצִּוָּה בָּהּ הֲרֵי זֶה עוֹסֵק בָּהּ לִשְׁמָהּ. וְאָמְרוּ חֲכָמִים לְעוֹלָם יַעֲסֹק אָדָם בַּתּוֹרָה וַאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ. לְפִיכָךְ כְּשֶׁמְּלַמְּדִין אֶת הַקְּטַנִּים וְאֶת הַנָּשִׁים וּכְלַל עַמֵּי הָאָרֶץ אֵין מְלַמְּדִין אוֹתָן אֶלָּא לַעֲבֹד מִיִּרְאָה וּכְדֵי לְקַבֵּל שָׂכָר, עַד שֶׁתִּרְבֶּה דַּעְתָּן וְיִתְחַכְּמוּ חָכְמָה יְתֵרָה מְגַלִּים לָהֶם רָז זֶה מְעַט מְעַט וּמַרְגִּילִין אוֹתָן לְעִנְיָן זֶה בְּנַחַת עַד שֶׁיַּשִּׂיגוּהוּ וְיֵדְעוּהוּ וְיַעַבְדוּהוּ מֵאַהֲבָה:
הלכה ו – דָּבָר יָדוּעַ וּבָרוּר שֶׁאֵין אַהֲבַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִקְשֶׁרֶת בְּלִבּוֹ שֶׁל אָדָם עַד שֶׁיִּשְׁגֶּה בָּהּ תָּמִיד כָּרָאוּי וְיַעֲזֹב כָּל מַה שֶּׁבָּעוֹלָם חוּץ מִמֶּנָּה. כְּמוֹ שֶׁצִּוָּה וְאָמַר בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ. אֵינוֹ אוֹהֵב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא בְּדַעַת שֶׁיְּדָעֵהוּ. וְעַל פִּי הַדֵּעָה תִּהְיֶה הָאַהֲבָה אִם מְעַט מְעַט וְאִם הַרְבֵּה הַרְבֵּה. לְפִיכָךְ צָרִיךְ הָאָדָם לְיַחֵד עַצְמוֹ לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל בְּחָכְמוֹת וּתְבוּנוֹת הַמּוֹדִיעִים לוֹ אֶת קוֹנוֹ כְּפִי כֹּחַ שֶׁיֵּשׁ בָּאָדָם לְהָבִין וּלְהַשִּׂיג כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת יְסוֹדֵי הַתּוֹרָה:(נגמר ספר ראשון והוא ספר המדע.)
11.רמב"ם הלכות יסודי התורה
פרק א:א –יְסוֹד הַיְסוֹדוֹת וְעַמּוּד הַחָכְמוֹת לֵידַע שֶׁיֵּשׁ שָׁם מָצוּי רִאשׁוֹן. וְהוּא מַמְצִיא כָּל נִמְצָא. וְכָל הַנִּמְצָאִים מִשָּׁמַיִם וָאָרֶץ וּמַה שֶּׁבֵּינֵיהֶם לֹא נִמְצְאוּ אֶלָּא מֵאֲמִתַּת הִמָּצְאוֹ:
פרק א:ז -  אֱלוֹהַּ זֶה אֶחָד הוּא וְאֵינוֹ שְׁנַיִם וְלֹא יֶתֶר עַל שְׁנַיִם. אֶלָּא אֶחָד. שֶׁאֵין כְּיִחוּדוֹ אֶחָד מִן הָאֲחָדִים הַנִּמְצָאִים בָּעוֹלָם.
פרק ב: הלכה א -האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו שנאמר ואהבת את ה' אלהיך, ונאמר את ה' אלהיך תירא.
12.רמב"ם הלכות דעות פרק א הלכה ז
וְכֵיצַד יַרְגִּיל אָדָם עַצְמוֹ בְּדֵעוֹת אֵלּוּ עַד שֶׁיִּקָּבְעוּ בּוֹ. יַעֲשֶׂה וְיִשְׁנֶה וִישַׁלֵּשׁ בַּמַּעֲשִׂים שֶׁעוֹשֶׂה עַל פִּי הַדֵּעוֹת הָאֶמְצָעִיּוֹת וְיַחֲזֹר בָּהֶם תָּמִיד עַד שֶׁיִּהְיוּ מַעֲשֵׂיהֶם קַלִּים עָלָיו וְלֹא יִהְיֶה בָּהֶם טֹרַח עָלָיו וְיִקָּבְעוּ הַדֵּעוֹת בְּנַפְשׁוֹ. וּלְפִי שֶׁהַשֵּׁמוֹת הָאֵלּוּ נִקְרָא בָּהֶן הַיּוֹצֵר וְהֵם הַדֶּרֶךְ הַבֵּינוֹנִית שֶׁאָנוּ חַיָּבִין לָלֶכֶת בָּהּ. נִקְרֵאת דֶּרֶךְ זוֹ דֶּרֶךְ ה'. וְהִיא שֶׁלִּמֵּד אַבְרָהָם אָבִינוּ לְבָנָיו שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יח יט) "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה" וְגוֹ'. וְהַהוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ זוֹ מֵבִיא טוֹבָה וּבְרָכָה לְעַצְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יח יט) "לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו":
13.ספר אהבה -רמב"ם הלכות קריאת שמע פרק א הלכה ב
וּמַה הוּא קוֹרֵא, שְׁלֹשָׁה פָּרָשִׁיּוֹת. אֵלּוּ הֵן (דברים ו ד) ״שְׁמַע״ (דברים יא יג) ״וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ״ (במדבר טו לז) ״וַיֹּאמֶר״. וּמַקְדִּימִין לִקְרוֹת פָּרָשַׁת שְׁמַע מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ יִחוּד הַשֵּׁם וְאַהֲבָתוֹ וְתַלְמוּדוֹ שֶׁהוּא הָעִקָּר הַגָּדוֹל שֶׁהַכּל תָּלוּי בּוֹ. וְאַחֲרֶיהָ וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ צִוּוּי עַל (זְכִירַת) שְׁאָר כָּל הַמִּצְוֹת. וְאַחַר כָּךְ פָּרָשַׁת (במדבר טו לח) ״צִיצִית״ שֶׁגַּם הִיא יֵשׁ בָּהּ צִוּוּי זְכִירַת כָּל הַמִּצְוֹת:
14.דברים פרק ו, ד-ז
(ד) שְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל ה֥' אֱלֹהֵ֖ינוּ ה֥'׀ אֶחָֽד: (ה) וְאָ֣הַבְתָּ֔ אֵ֖ת ה֣' אֱלֹהֶ֑יךָ בְּכָל־לְבָבְךָ֥ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ֖ וּבְכָל־מְאֹדֶֽךָ: (ו) וְהָי֞וּ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ הַיּ֖וֹם עַל־לְבָבֶֽךָ: (ז) וְשִׁנַּנְתָּ֣ם לְבָנֶ֔יךָ וְדִבַּרְתָּ֖ בָּ֑ם ...
15.רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק א
הלכה ב -וְעַל דֶּרֶךְ זֶה הָיָה הָעוֹלָם הוֹלֵךְ וּמִתְגַּלְגֵּל עַד שֶׁנּוֹלַד עַמּוּדוֹ שֶׁל עוֹלָם וְהוּא אַבְרָהָם אָבִינוּ:
הלכה ג -כֵּיוָן שֶׁנִּגְמַל אֵיתָן זֶה הִתְחִיל לְשׁוֹטֵט בְּדַעְתּוֹ וְהוּא קָטָן וְהִתְחִיל לַחֲשֹׁב בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וְהָיָה תָּמֵהַּ הֵיאַךְ אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה הַגַּלְגַּל הַזֶּה נוֹהֵג תָּמִיד וְלֹא יִהְיֶה לוֹ מַנְהִיג וּמִי יְסַבֵּב אוֹתוֹ. כִּי אִי אֶפְשָׁר שֶׁיְּסַבֵּב אֶת עַצְמוֹ. וְלֹא הָיָה לוֹ מְלַמֵּד וְלֹא מוֹדִיעַ דָּבָר אֶלָּא מֻשְׁקָע בְּאוּר כַּשְׂדִּים בֵּין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים הַטִּפְּשִׁים וְאָבִיו וְאִמּוֹ וְכָל הָעָם עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְהוּא עוֹבֵד עִמָּהֶם וְלִבּוֹ מְשׁוֹטֵט וּמֵבִין עַד שֶׁהִשִּׂיג דֶּרֶךְ הָאֱמֶת וְהֵבִין קַו הַצֶּדֶק מִתְּבוּנָתוֹ הַנְּכוֹנָה. וְיָדַע שֶׁיֵּשׁ שָׁם אֱלוֹהַּ אֶחָד וְהוּא מַנְהִיג הַגַּלְגַּל וְהוּא בָּרָא הַכּל וְאֵין בְּכָל הַנִּמְצָא אֱלוֹהַּ חוּץ מִמֶּנּוּ. וְיָדַע שֶׁכָּל הָעוֹלָם טוֹעִים וְדָבָר שֶׁגָּרַם לָהֶם לִטְעוֹת זֶה שֶׁעוֹבְדִים אֶת הַכּוֹכָבִים וְאֶת הַצּוּרוֹת עַד שֶׁאָבַד הָאֱמֶת מִדַּעְתָּם. וּבֶן אַרְבָּעִים שָׁנָה הִכִּיר אַבְרָהָם אֶת בּוֹרְאוֹ. כֵּיוָן שֶׁהִכִּיר וְיָדַע הִתְחִיל לְהָשִׁיב תְּשׁוּבוֹת עַל בְּנֵי אוּר כַּשְׂדִּים וְלַעֲרֹךְ דִּין עִמָּהֶם וְלוֹמַר שֶׁאֵין זוֹ דֶּרֶךְ הָאֱמֶת שֶׁאַתֶּם הוֹלְכִים בָּהּ וְשִׁבֵּר הַצְּלָמִים וְהִתְחִיל לְהוֹדִיעַ לָעָם שֶׁאֵין רָאוּי לַעֲבֹד אֶלָּא לֶאֱלוֹהַּ הָעוֹלָם וְלוֹ רָאוּי לְהִשְׁתַּחֲווֹת וּלְהַקְרִיב וּלְנַסֵּךְ כְּדֵי שֶׁיַּכִּירוּהוּ כָּל הַבְּרוּאִים הַבָּאִים. וְרָאוּי לְאַבֵּד וּלְשַׁבֵּר כָּל הַצּוּרוֹת כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטְעוּ בָּהֶן כָּל הָעָם כְּמוֹ אֵלּוּ שֶׁהֵם מְדַמִּים שֶׁאֵין שָׁם אֱלוֹהַּ אֶלָּא אֵלּוּ. כֵּיוָן שֶׁגָּבַר עֲלֵיהֶם בִּרְאָיוֹתָיו בִּקֵּשׁ הַמֶּלֶךְ לְהָרְגוֹ וְנַעֲשָׂה לוֹ נֵס וְיָצָא לְחָרָן. וְהִתְחִיל לַעֲמֹד וְלִקְרֹא בְּקוֹל גָּדוֹל לְכָל הָעוֹלָם וּלְהוֹדִיעָם שֶׁיֵּשׁ שָׁם אֱלוֹהַּ אֶחָד לְכָל הָעוֹלָם וְלוֹ רָאוּי לַעֲבֹד. וְהָיָה מְהַלֵּךְ וְקוֹרֵא וּמְקַבֵּץ הָעָם מֵעִיר לְעִיר וּמִמַּמְלָכָה לְמַמְלָכָה עַד שֶׁהִגִּיעַ לְאֶרֶץ כְּנַעַן וְהוּא קוֹרֵא שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כא לג) "וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם". וְכֵיוָן שֶׁהָיוּ הָעָם מִתְקַבְּצִין אֵלָיו וְשׁוֹאֲלִין לוֹ עַל דְּבָרָיו הָיָה מוֹדִיעַ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי דַּעְתּוֹ עַד שֶׁיַּחְזִירֵהוּ לְדֶרֶךְ הָאֱמֶת עַד שֶׁנִּתְקַבְּצוּ אֵלָיו אֲלָפִים וּרְבָבוֹת וְהֵם אַנְשֵׁי בֵּית אַבְרָהָם וְשָׁתַל בְּלִבָּם הָעִקָּר הַגָּדוֹל הַזֶּה וְחִבֵּר בּוֹ סְפָרִים וְהוֹדִיעוֹ לְיִצְחָק בְּנוֹ. ...וּמֵאַהֲבַת ה' אוֹתָנוּ וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבוּעָה לְאַבְרָהָם אָבִינוּ עָשָׂה משֶׁה רַבֵּנוּ רַבָּן שֶׁל כָּל הַנְּבִיאִים וּשְׁלָחוֹ. ...
16.רמב"ם ספר המצוות מצוות עשה, ג׳
א היא שצונו באהבתו יתעלה. וזה שנחשוב ונתבונן במצותיו ומאמריו ופעולותיו עד שנשיגהו ונהנה בהשגתו בתכלית ההנאה, וזאת היא האהבה המחוייבת, .... וכבר בארנו שזאת המצוה גם כן כוללת שנהיה קוראים לבני האדם כולם לעבודתו יתעלה ולהאמין בו, וזה שאתה כשתאהב איש אחד תספר בשבחיו ותרבה בהם ותקרא בני האדם לאהוב אותו וזה עד"מ כן בשתאהב אותו יתעלה באמת כאשר הגיע לך מהשגת אמתתו אתה קורא בלי ספק הסכלים והפתיים לדעת ידיעת האמת אשר ידעתו. ולשון ספרי ואהבת את ה' אהבהו על הבריות כאברהם אביך שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן ור"ל כמו שאברהם מפני שהיה אוהב כמו שהעיד הכתוב אברהם אוהבי וזה בעוצם השגתו קרא בני האדם להאמין בשם מרוב אהבתו כן אתה אהוב אותו עד שתקרא אליו בני האדם.
17.רמב"ם הלכות מלכים יא:ד,ה
לֹא נִתְאַוּוּ הַחֲכָמִים וְהַנְּבִיאִים יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ. לֹא כְּדֵי שֶׁיִּשְׁלְטוּ עַל כָּל הָעוֹלָם. וְלֹא כְּדֵי שֶׁיִּרְדּוּ בָּעַכּוּ''ם. וְלֹא כְּדֵי שֶׁיְּנַשְּׂאוּ אוֹתָם הָעַמִּים. וְלֹא כְּדֵי לֶאֱכל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׂמֹחַ. אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ פְּנוּיִין בַּתּוֹרָה וְחָכְמָתָהּ. וְלֹא יִהְיֶה לָהֶם נוֹגֵשׂ וּמְבַטֵּל. כְּדֵי שֶׁיִּזְכּוּ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת תְּשׁוּבָה:
וּבְאוֹתוֹ הַזְּמַן לֹא יִהְיֶה שָׁם לֹא רָעָב וְלֹא מִלְחָמָה. וְלֹא קִנְאָה וְתַחֲרוּת. שֶׁהַטּוֹבָה תִּהְיֶה מֻשְׁפַּעַת הַרְבֵּה. וְכָל הַמַּעֲדַנִּים מְצוּיִין כֶּעָפָר. וְלֹא יִהְיֶה עֵסֶק כָּל הָעוֹלָם אֶלָּא לָדַעַת אֶת ה' בִּלְבַד. וּלְפִיכָךְ יִהְיוּ יִשְׂרָאֵל חֲכָמִים גְּדוֹלִים וְיוֹדְעִים דְּבָרִים הַסְּתוּמִים וְיַשִּׂיגוּ דַּעַת בּוֹרְאָם כְּפִי כֹּחַ הָאָדָם. שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה יא, ט) "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים":