Monday, May 5, 2014

sources for clapping on Shabbat

אין מטפחין בשבת
הרב ארי דוד קאהן

1.    תלמוד בבלי מסכת ביצה דף לו עמוד ב
כֹּל שֶׁחַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם שְׁבוּת, מִשּׁוּם רְשׁוּת, מִשּׁוּם מִצְוָה בַּשַּׁבָּת, חַיָּבִין עָלָיו בְּיוֹם טוֹב. וְאֵלּוּ הֵן מִשּׁוּם שְׁבוּת, לֹא עוֹלִין בָּאִילָן, וְלֹא רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה, וְלֹא שָׁטִין עַל פְּנֵי הַמַּיִם, וְלֹא מְטַפְּחִין, וְלֹא מְסַפְּקִין, וְלֹא מְרַקְּדִין. וְאֵלּוּ הֵן מִשּׁוּם רְשׁוּת, לֹא דָנִין, וְלֹא מְקַדְּשִׁין, וְלֹא חוֹלְצִין, וְלֹא מְיַבְּמִין. וְאֵלּוּ הֵן מִשּׁוּם מִצְוָה, לֹא מַקְדִּישִׁין, וְלֹא מַעֲרִיכִין, וְלֹא מַחֲרִימִין, וְלֹא מַגְבִּיהִין תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת. כָּל אֵלּוּ בְּיוֹם טוֹב אָמְרוּ, קַל וָחֹמֶר בַּשַּׁבָּת. אֵין בֵּין יוֹם טוֹב לַשַּׁבָּת, אֶלָּא אֹכֶל נֶפֶשׁ בִּלְבָד:

2.    רש"י מסכת ביצה דף לו עמוד ב
אין מטפחין - ביד.ואין מספקין - על ירך.ואין מרקדין - ברגל, וכולן לשמחה ולשיר, ובגמרא מפרש: גזרה שמא יתקן כנגדן כלי שיר, דקא עביד מנא.

3.    תלמוד בבלי מסכת ביצה דף ל עמוד א
אמר ליה רבא בר רב חנין לאביי: תנן, אין מטפחין ואין מספקין ואין מרקדין, והאידנא דקא חזינן דעבדן הכי, ולא אמרינן להו ולא מידי? - ... אלא, הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. הכא נמי - הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין.

4.    רמב"ם הלכות שבת פרק כג
הלכה - כל דבר שהוא גמר מלאכה חייב עליו משום מכה בפטיש, ומפני זה הגורר כל שהוא או המתקן כלי באיזה דבר שיתקן חייב, לפיכך אסור להשמיע קול של שיר בשבת בין בכלי שיר כגון כנורות ונבלים בין בשאר דברים, אפילו להכות באצבע על הקרקע או על הלוח או אחת כנגד אחת כדרך המשוררים או לקשקש את האגוז לתינוק או לשחק לו בזוג כדי שישתוק כל זה וכיוצא בו אסור גזירה שמא ב יתקן כלי שיר.
הלכה ה - אין מספקין ולא מרקדין ואין מטפחין בשבת גזירה שמא יתקן כלי שיר ולספק כלאחר יד מותר,

5.    תוספות מסכת ביצה דף ל עמוד א
תנן אין מטפחין ואין מרקדין - פרש"י שמא יתקן כלי שיר ומיהו לדידן שרי דדוקא בימיהן שהיו בקיאין לעשות כלי שיר שייך למגזר אבל לדידן אין אנו בקיאין לעשות כלי שיר ולא שייך למגזר.

6.    פסקי התוספות ביצה אות קח
אין מטפחין משום [שמא יתקן] כלי שיר והני מהו לדידהו דבקיאי בכלי שיר ולדידן שרי.

7.    שו"ת בעי חיי חושן משפט חלק א סימן קפ
R. Chaim ben R. Israel Benveniste was born in Constantinople in 1603 to a family descended from Spanish exiles. He was a student of R. Isaiah b. R. Moses of Trani and other leading Torah scholars of Constantinople. R. Chaim was the rabbi of Izmir and died in 1673.
וכמ"ש ובתשובה הנז' למהר"א קאפסאלי ז"ל כתב מקובלני מפי אבא מרי ז"ל שאין לסמוך על דברי התוס' הלכה למעשה אם לא שביארו בהדיא שדבריהם הלכה למעשה ועל פסקי התוס' יש לסמוך הלכה למעשה ובתסו' אשכנזיות מצאתי כל מקום שיאמרו התוס' הלכה למעשה יציין הסופר מבחוץ פסק ע"כ (הגהה וכבר כתבתי זה בספר כנה"ג חלק א"ח בספר הכללים בכללי' בדרכי הפוס' אות י"ו וי"ז ויראה ודאי שאין כלל זה אמור אלא כשדברי התוס' מסופקים אבל כשדבריהם מבוררים שבאו לפסוק הלכה ושכן דעתם איך צור' לכלל זה והעד שרוב הפוסקים אף על פי שאין מציינים מבחוץ פסק מביאים ראיה מדבריהם ע"כ ההגה"ה

8.    שו"ת מהרי"ק סימן ט
...ועוד בתשוב' אחרת אומר אסור להביא מגומראות ביום תשיעי ספק שמיני כו' ודאי יום זה רגילים (ב) אצלינו לרקד בו אפילו כמה זקנים בשעה שאומר קלוסים לתורה אלא שזו משום שבות הוא ונהגו בו היתר משום כבוד התורה עכ"ל רב האי גאון כאשר הביא רבינו יצחק אבן גיאות הרי לך שמנהג העשוי לכבוד התורה דוחה אפילו איסור שבות דהיינו ריקוד בי"ט כדאיתא בהדיא בי"ט פרק משילין (דף לז) וכ"ש מנהג זה שאין בו שום צד איסור כי אם חביב התורה וכבוד שיש לאשרו ולקיימו במקום אשר פשט שם וכל המשנה ידו על התחתונה דאנו אין לנו בכל היוצא בזה אלה /אלא/ מנהג המקום ואפילו היה מנהג אחר הגון ממנו אין לשנות ממנהג המדינה כמו שכתב רבינו יצחק אבן גיאות בשם רב האי גאון וז"ל

9.    ים של שלמה מסכת ביצה פרק ה
[ומהרי"ק] כתב בשורש ט', בשם רבינו האי, שביום שמחת תורה מותר לרקד, בשעה שאומרים קילוסים לתורה, דנהגו בו היתר, משום כבוד התורה, כיון דלית ביה [אלא] משום שבות ע"כ. ולפ"ז נמי שרי לרקד לנשואין, משום כבוד חתן וכלה, בעת הנשואין, והוא כבוד המקום, ונראה בעיני, שנהגו להקל בכל אלה, לפי מה שמסקינן בריש פ' המביא (לעיל ל' ע"א) א"ל רבא ב"ר חנן לאביי, תנן, אין מטפחין, ואין מספקין, ואין מרקדין, והאידנא, דקא חזינא דקא עבדו הכי, ולא אמרינן להו ולא מידי כו', ומסיק, הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין, ולא יהא מזידין. וכתב התו' (שם, ד"ה תנן) וז"ל: ומיהו לדידן שרי, דדוקא בימיהן, שהיו בקיאין לעשות כלי שיר שייך למיגזר, אבל לדידן, אין אנו בקיאין לעשות כלי שיר, ולא שייך למיגזר ע"כ. ואף על פי שכל שאר המחברים לא חילקו בין האידנא לימים ראשונים, מ"מ בצירוף טעמי מצוה יש לחלק. ומה שמרקדין הבתולות, אפילו בלא חינגא דמצוה, הנח להם לסמוך על דברי התו', כי כדאי הם לסמוך, בפרט בדבר שלא ישמעו:

10. בית יוסף אורח חיים סימן שלט:ג
ולא מטפחין ולא מספקין ולא מרקדין. משנה בפרק משילין (ביצה לו:) ומפרש טעמא בגמרא (שם) שמא יתקן כלי שיר וכתבו התוספות בריש פרק המביא כדי יין (שם ל. ד"ה תנן) ומיהו לדידן שרי דדוקא בימיהם שהיו בקיאים לעשות כלי שיר שייך למיגזר אבל לדידן אין אנו בקיאין לעשות כלי שיר ולא שייך למיגזר עכ"ל. ואף על גב דבפרק קמא דביצה (ה.) אמרינן שאף על פי שנתבטל טעם הגזירה לא נתבטלה הגזירה התוספות מדמו ליה למשקין מגולים דשרו האידנא לפי שאין נחשים מצויים כמו שכתבו הם ז"ל בפרק ב' דעבודה זרה (לה. ד"ה חדא): וכתב מהר"י קולון ז"ל בשורש ט' (ענף ב) בשם רבינו האי שביום שמחת תורה מותר לרקד בשעה שאומרים קילוסים דתורה דנהגו בו היתר משום כבוד התורה כיון דלית ביה אלא משום שבות ונראה מדבריו דלית ליה חילוק בין ימי חכמי התלמוד ליומי דידן כמו שחילקו התוספות דאם כן בלא כבוד התורה נמי הוה שרי לרקד וכן נראה שהוא דעת הפוסקים שסתמו דבריהם ולא חילקו בכך: כתב הרמב"ם בפרק כ"ג (ה"ה) ולספק כלאחר יד מותר ולמד כן מדאמרינן בירושלמי (ביצה פ"ה ה"ב) רבי יונה אמר אחורי ידיהון שרי .... וסמ"ג כתב בהלכות יום טוב (לאוין עה כז ע"ד) על הירושלמי הזה משמע שמתיר רבי דבר זה ובמסכת נדה (יד:) משמע שיש לסמוך על דבריו משום דהוי שכיחי רבים גביה ומחדדן שמעתתיה ע"כ: כתב עוד הרמב"ם בפרק כ"ג (ה"ד) שאפילו להכות באצבע על הקרקע או על הלוח או אחת כנגד אחת כדרך המשוררים או לקשקש האגוז לתינוק או לשחק בו בזוג כדי שישחק כל זה וכיוצא בו אסור גזירה שמא יתקן כלי שיר: ומהר"ר ישראל בתרומת הדשן סימן ס"ב ובכתביו סימן קנ"ד כתב להתיר בגודל ובאמה שבאצבעותיוא מדתנן בפרק קמא דיומא (יט:) ביקש להתנמנם פרחי כהונה מכים לפניו באצבע צרדה. ואין לומר דשאני מקדש שלא גזרו בו משום שבות דאם כן ה"ל לתלמודא לאסוקי עלה דשרי מהאי טעמא כדמסיק בפרק אמר להם הממונה (שם לד:) אצירוף גחלים עכ"ד ותמהני היאך סמך על דיוק כזה להתיר מה שאסר הרמב"ם להכות אחת כנגד אחת כדרך המשוררים ומשמע דהיינו להקיש בגודל ובאמה שבאצבעותיו שזהו דרך המשוררים ... גרסינן בריש פרק המביא כדי יין (ביצה ל.) אמר ליה רבא בר רב חנן לאביי תנן אין מטפחין ואין מספקין ואין מרקדין והאידנא דחזינן דעבדין הכי ולא אמרי להו ולא מידי אמר ליה הנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין:

11. שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שלט סעיף ג
(ז) אין מטפחין להכות כף אל כף, ולא מספקין להכות כף על ירך, (ח) א ולא מרקדין, גזירה שמא יתקן כלי שיר. ואפי' להכות באצבע על הקרקע, * או על הלוח, (ט) או ב אחת כנגד אחת כדרך המשוררים, או לקשקש באגוז לתינוק, או לשחק בו בזוג כדי שישתוק, כל זה וכיוצא בו אסור, גזירה שמא יתקן כלי שיר; * ולספק כלאחר יד, מותר. הגה: והא דמספקין ומרקדין האידנא ולא מחינן בהו משום <ב> דמוטב שיהיו שוגגין וכו'. וי"א דבזמן הזה הכל שרי, דאין אנו בקיאין בעשיית כלי שיר וליכא למגזר שמא יתקן כלי שיר <ג> דמלתא דלא שכיח הוא ואפשר שעל זה נהגו * (י) להקל בכל

12. לבוש אורח חיים סימן שלט סעיף ג
ואין מטפחין דהיינו להכות כף אל כף, ולא מספקין דהיינו להכות כף על ירך, ולא מרקדין, וכולהו גזירה שמא יתקן כלי שיר, ואפילו להכות באצבע על הקרקע או על הלוח או אחת כנגד אחת כדרך המשוררים, או לקשקש באגוז לתינוק או לשחק בו בזוג כדי שישתוק, כל זה וכיוצא בו אסור גזירה שמא יתקן כלי שיר, ולספק כלאחר יד מותר. והא דמספקין ומרקדין האידנא ולא מחינן בהו, משום דמוטב שיהיו שוגגין וכו' דודאי לא ישגיחו בן. ויש אומרים דבזמן הזה מותר אפילו לכתחילה, משום שאין אנו בקיאינן בעשיית ותיקון כלי שיר, וליכא למיגזר שמא יתקן כלי שיר דמילתא דלא שכיחא הוא, ועל זה נהגו להקל בכל טיפוח וריקוד(א).

13. אליה זוטא סימן שלט ס"ק א
(א) משמע דוקא בטיפוח וריקוד מקילין ולא בקישקוש זוג ושאר דברים, וכן אפשר לפרש דברי רמ"א, וכ"כ ט"ז ליו"ד סימן רפ"ב, ואפילו בטיפוח וריקוד שלא במקום מצוה כתב רש"ל פ"ה דביצה דאין להתיר אלא משום הנח להם וכו':

14. דף על הדף ביצה דף ל עמוד א
כותב בספר אבני ישפה על שו"ע או"ח (ח"ב סי' ל"ה ענף א') דיש למחות בבני אדם שמקישים על השלחנות בש"ק לפי קצב המנגינה וסומכים א"ע על הרמ"א (והתו') הנ"ל ודו"ק. הנה על דברי הרמ"א הנ"ל הכותב דבזה"ז הכל שרי ואין הגזירה דשמא יתקן כלי שיר - דמילתא דלא שכיחא הוא וכו' ע"כ, כתב בט"ז (שם סי' שמ"ט ס"ק ג'): בזה מתורץ מה שיש לעיין מפ"ק דביצה דאמרינן דאע"ג שנתבטל טעם הגזירה לא נתבטלה הגזירה, דהכא שאני, כיון דלא שכיח כל כך ע"כ.

15. שו"ת מנחת אלעזר חלק א סימן כט
R. Chaim Elazar son of R. Tzvi Shapira was born in Hungary, in 5631 (1871). He studied from his father, the author of Darkei Teshuvah on Shulchan Aruch. In 5682 (1922) he became the rabbi of the city of Munkatch, where was also a Hasidic Admor and Rosh Yeshiva.
ע"ד שאלתך מאין ההיתר לחסידים ואנשי מעשה שמרקדין ומספקין בשמחות ורננים לה' בשבתות ויו"ט דהא במג"א ה' סוכה סי' תרס"ט כ' בשם מהרי"ק דבשמחת תורה לכבוד התורה מותר לרקד משמע אבל בשאר יום טוב אסור:
הנה לכאורה יש לתמוה ע"ז באמת דהא ברמ"א סי' של"ט כ' בשם התוס' דאין אנו בקיאין בעשיית כלי שיר וליכא למיגזר שמא יתקן כלי שיר דמילתא דלא שכיח הוא ואפשר שע"ז נהגו להקל בכל עכ"ל הרמ"א הרי שכ' רק בלשון ואפשר וגם מתחלה כתב שמה שמספקין האידנא ומרקדין ולא מחינן בהו משום דמוטב יהי' שוגגין וכו' והוא כדברי הש"ס ע"ז וע"ש במשבצות שטעם זה דמוטב יהי' שוגגין לכ"ע אף לדעת המחמירים דלא כי"א. עכ"פ אין ההיתר ברור להרמ"א בפרט לעשות כן לכתחלה ואין לומר משום דעושים מחמת שמחת שבת ויו"ט מותר ודומה למה שנזכר מדברי המ"א לענין ש"ת לכבוד התורה וכמ"ש שם ג"כ הט"ז בסי' של"ט בשם ב"י ומהרי"ק הנ"ל דבשמחת תורה לכבוד התורה מותר כיון דלית בי' אלא משום שבות וא"כ ה"ה בשאר יום טוב השמחה מצוה הוא ומותר אמנם הנה לנגדינו לזה משנה מפורשת (ביצה ל"ו ע"ב) כל שחייבין עליו משום שבות משום רשות משום מצוה בשבת חייבין עליו ביום טוב ואלו הן משום שבות לא מטפחין ולא מספקין ולא מרקדין ואלו הן משום רשות לא דנין ולא מקדשין ולא חולצין ולא מיבמין ואלו הן משום מצוה לא מקדישין ולא מעריכין וכו' וע' רש"י שם בד"ה ואלו הן משום רשות כלומר שהי' לנו להתירם משום שהם קרובים למצוה ואסרום חכמים ולגבי סיפא דמצוה קרי הני רשות ולהנך קמאי דמטפחין ומרקדין כיוצא קרי שבות דאיסור גמור יש בהן לפי שאין בהן צד לסלק גזירת חכמים מעליהן שאין בהם לחלוחית מצוה עכ"ד רש"י ע"ש הרי מפורש דהך דאין מטפחין ומרקדין אין בהם אפי' לחלוחית מצוה ולא חשיב להו גם בין מיעצתא שקרובים למצוה עכ"פ שקראום רשות כנז' מדברי רש"י מפורש שם. ולכאו' יש להקשות מזה גם על המהרי"ק והב"י והפוסקים הנ"ל שנמשכו אחריו דבשמחת תורה לכבוד התורה מותר דהתירו שבות משום מצוה. דהא אמרי' במתני' בפירוש דאין בזה אפי' סרך מצוה וי"ל דהם סברו דהמתני' מיירי בסתם יום טוב אין בו לחלוחית מצוה וכד' רש"י אבל בש"ת לכבוד התורה שאני אבל לדידן דמרקדין בכל יום טוב קשה מאוד לכאורה - וגם לכאורה הנה היתר דהרמ"א בסי' של"ט הנז' עשו להם המתחדשים הכופרים בארגיל שלהם בבתי תפלותם כנז' בס' צרור החיים להג' מהר"א עמדין זצ"ל אשר הכה על קדקן ואיך נתיר אנחנו לסמוך לכתחלה ע"ז אך ז"א דשפיר חילק בזה בתשו' שער אפרים (סי' ל"ו) בהג"ה מבן המחבר במ"ש התוס' ביצה דאין אנו בקיאין לעשות כלי שיר מחדש היינו מחמת שבימיהם הי' בקיאין כ"כ לעשות כלי שיר מחדש וגזרו דאין מספקדין ומרקדין שמא יעשה כלי שיר לנגן גם בכלי וזהו לא שכיח בימינו שיוכלו לעשות כלי מחדש מיד אבל לנגן בכלי בודאי אסור גם להתוס' דלתקן הכלי שיר העשוי כבר שישנו לפניו ומנגן בו דבר מצוי ונקל הוא שיצטרכו לתקנו בכל עת כאשר החוש יעיד ועיננו רואות דשכיח הוא וז"ב החילוק הלז וכ"כ חילוק זה בשו"ת צרור החיים הנז' חלק קול השיר, וממילא המתחדשים שהתירו בכלי המה פושעים יכשלו בם דאסור משא"כ לדידן רקודים ברגלים ומספקים ביד בלי כלי כלל צדיקים ילכו בם וחסידים ירננו ומותר לפי"ד התוס' הנז' - ...
נחזור לעניננו למה שהתחלנו בענין הסיפוק בידים וריקוד ברגלים (בלי כלי) בשבת ויו"ט שנהגו רבותינו הקדושים הגאונים אשר בזכותם אנו חיים והחסידים התלמידים הבאים אחריהם כיון שבמהרי"ק הנז' בשם רבינו האי מתיר לכבוד התורה בש"ת אף שהוא משום שבות ו.... וגם כי מה שכתבתי ההיתר עפי"ד המהרי"ק בשם רב האי גאון הוא לשיטתו דאין חילוק גם בזמנינו יש שבות אעפ"כ התירו משום מצוה כמ"ש הב"י לפי דעתו כנז' כ"ש וכ"ש לדידן האשכנזים היוצאים ביד רמ"א דפסקינן כהתוס' דאין בקיאין בזמנינו לעשות כלי שיר וליכא שבות כנז' א"כ בודאי ראוי ההיתר לרקד ולספק בכל עוז כנז' (בלי כלי). [ושמעתי דעת מקצת האומרים ונוהגים לרקד ביום טוב ולספק ביד אוסרים וזהו תמוה דממ"נ אם אסרו והחמירו שלא כדעת התוס' א"כ בחדא מחתא מחתינהו במתני' בביצה אין מספקין ואין מרקדין וא"כ גם ריקוד אסור בלי חילוק ואם כפי ההיתר לדעת התוס' והרמ"א שניהם מותרים בלי חילוק מעולם וכן דברתי בזה עם הה"ג מוהר"ר אלטיר ז"ל בע"ס גנזי יוסף על הפמ"ג והודה לי שאין שום מקום לחלק בין סיפוק לריקוד וממ"נ או שניהם אסורים או שניהם מותרים כנז' וז"פ] ואחתום בברכה ה' יזכנו לעלות לציון ברננים אדדם עד בית אלקים בקול רנה ותודה המון חוגג ב"ב בשמחה:

16. שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן שלט סעיף ב
...ועכשיו שנהגו ההמון לספק ולטפח ולרקד בכל מיני שמחה אין מוחין בידם לפי שבודאי לא ישמעו ומוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים ויש שלמדו עליהם זכות לומר שעכשיו אין אנו בקיאים בעשיית כלי שיר ולא שייך לגזור שמא יתקן כלי שיר שדבר שאינו מצוי הוא כלל:

17. שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ב סימן ק
בענין אין מטפחין ואין מרקדין איך הוא בזה"ז כ"ה סיון תש"כ. מע"כ ידידי הנכבד מר אריה דן גרעהער שליט"א.
... הנה לכאורה דברי התוס' תמוהין אף אם נימא שבימיהן היו בקיאין לעשות כלי שיר יותר מבזה"ז, דהא עכ"פ מאחר שנאסר במנין אין להתיר אף שכל הטעם בטל כדאיתא /ביצה/ בדף ה', וכ"ש הכא שגם בימינו הא איכא גם מי שבקיאין לעשות כלי שיר שאין להתבטל מה שנאסר. .... ולכן היה מן הראוי להחמיר, אבל עכ"פ לדינא הביא הרמ"א בסימן של"ט סעיף ג' שיטת התוס' וכתב שעל זה נהגו להקל וכן רואין אנו שהרבה יראים ושלמים מרקדין בשבת ויו"ט.
ונראה לע"ד שהטעם הוא דנחשבה כלא פשטה הגזירה אף שכבר פשטה בימיהם אבל כיון שעכשיו נשתנה מכפי שהיה בימיהם שנסתלק הטעם לא נחשב מה שפשטה בעת שהיה הטעם לפשטה גם עכשיו כשליכא הטעם. ואף שמ"מ הרי צריכין למנות ולבטל, יש לומר דכיון שידוע שכל החכמים שבעולם היו מסכימין להתיר מאחר שעוברין, וכדחזינן שאף כשהיה הטעם אמרו שלא למחות כדי שיהיו רק שוגגין ולא מזידין ידעינן מזה שאם היה אפשר לבטל התקנה ולא יהיה כלל איסור היו ודאי רוצין בזה רק שאז שהיה הטעם לא היו יכולין לבטל משום שכבר פשטה, ולכן כשנסתלק הטעם שלא נחשב כפשטה גם עכשיו שאפשר לבטל כשהיו נמנין ומסכימין נחשב כנתקבצו החכמים ונמנו ודנו להסכים להתיר. ... ולכן כיון שהוא דבר ברור שהיו מסכימין להתיר מאחר שעוברין וכדחזינן מהא שאמרו שלא ימחו בהם כדי שלא יהיו מזידין וכדכתבתי לעיל סגי אף לדידהו להחשיב כנקבצו החכמים והתירו. זהו מה שנראה לתרץ שיטת התוס' והרמ"א שכתב שנהגו להקל. אבל כיון שהמחבר פליג וטעם התוס' אינו ברור היה מן הראוי להחמיר לכה"פ לבעלי נפש אבל לדינא הא חזינן שמקילין.

18. משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שלט סעיף ג
(י) להקל בכל - האי להקל בכל [ו] קאי על טיפוח וסיפוק וריקוד ולא על שאר דברים הנזכרים בסעיף זה [ז] ואפילו בטיפוח וריקוד אין כדאי להניח המנהג שלא במקום מצוה אלא משום הנח להם וכו':
19. שער הציון סימן שלט ס"ק ז
(ז) אליה רבה בשם ים של שלמה, עיין שם, אך שם משמע מרש"ל דבמקום מצוה לסמוך מדינא על סברת התוספות לענין טיפוח וריקוד, ומבית יוסף לא משמע כן, וכן כתב במאמר מרדכי:

20. ביאור הלכה סימן שלט סעיף ג
* להקל בכל - עיין במ"ב דהיינו בטיפוח וריקוד סתם ולא ע"י קשקוש זגים וכ"ש ע"י ניגון כלי שיר בודאי איסור גמור הוא ועיין בחידושי רע"א שרמז לעיין בספר זכרון יוסף והשגתיו ב"ה ואעתיק קצת מדבריו הקדושים במה שהשיב לרב אחד גדול מהר"ר יעקב וז"ל חיל ורעדה אחזתני בכל צרותיהם לי צר על דבר הפרצה הגדולה שעשו פריצי בני עמנו במקומם לעבור בשאט נפש על דת ודין תורתנו הקדושה ודת יהדות ולא לבד החילול יום טוב בעשיית רקודין ומחולות שגזרו ע"ז חז"ל ואפילו באנשים לבד ונשים לבד כדתנן בפרק משילין אין מספקין ואין מרקדין וכו' וכן הוא בשו"ע סימן של"ט ובסימן תקכ"ד וידוע לכל בר לבב דסיפוק וריקוד אפילו בלא כלי שיר ומיני זמר אסור מדינא מחשש שמא יתקן כלי שיר ומכ"ש שאסור ע"י כלי שיר ומנגנים [והרמ"א שכתב שנהגו להקל לא על אופן זה קאי כמו שכתב בא"ר] ובשו"ת שער אפרים סימן ל"ו אוסר אפילו בחוה"מ אלא אף זו שעשו בהאי גיסא חינגא וחוללו במחולות נערים [בני בלי תרבות] עם בתולות ונתערבו בהם גם אנשים ונשי אנשים ושעירים ירקדו שם אוי לנפשם כי גמלו להם רעה לעבור על דת בפרהסיא והתורה חוגרת שק עליהם רחמנא לשזבן מהאי עונשא ולא יעשה כן וכו' והנה מעכ"ת שאלני האם יפה עשה שמיחה בהם וכו' לבל יוסיפו לחטוא ביום טוב השני וכו' תשובה ודאי יפה עשה למחות בכל כחו באנשים כאלה וכו' וכל רב ומורה בעירו מחוייב למחות ולבטל הרקודין והמחולות ביום טוב ומכ"ש בחורים [בני בלי תרבות] ובתולות יחד וק"ו ב"ב של ק"ו להאספסף אשר בקרבו ותערובות אנשים ונשים כמ"ש לעיל וכמבואר באו"ח סימן תקכ"ט שכתב שם שלא יתערבו אנשים ונשים וידוע דאין חילוק בין נשואות לפנויות לענין זה ואין לך דרגא להסתת יצה"ר ומעלה לזנות יותר מזה שמתבוננים ומביטים [בני בלי תרבות האלה] בפני הנשים והבתולות בעת הרקוד ואוחזין מעשה אבותיהם בידיהם של הנשים וקורא אני עליהם יד ליד לא ינקה מדינה של גיהנם ולפעמים מחבקים ומנשקים למלאות תאותן ובאים לידי מעשה ער ואונן ולפעמים ימתיקו עי"ז סוד יחד להתיחד ביום או בלילה והיה במחשך מעשיהם וח"ו ומלאה הארץ זמה וידוע דרוב הבתולות בזמה"ז כבר הגיע זמנם לראות ולדעת הרמב"ם וכמה פוסקים ראשונים ואחרונים הנוגע בהם לשם חיבה וקירוב בשר עובר על לאו ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב ואפילו קורבא בעלמא אסור והמחבקה והמנשקה לשם תאוה היה לוקה [בימים הקדמונים] כמ"ש הרמב"ם בפכ"א מהלכות א"ב וסמ"ג מצוה שנ"ג ואפילו לרמב"ן שם הרי היה עליו מ"מ מדרבנן כמ"ש בחו"י סימן קפ"ב ובתשו' מ"צ סימן י"ט ובאה"ע ריש סי' כ"א וסי' כ"ב וכ"ה ולענין איסור ערות נדה אין חילוק בין נשואה לפנויה כלל וכמ"ש הרמ"א ביו"ד סי' קפ"ג ופשוט הוא ומרוב פשיטותו לא ניתן לכתבו ורק כדי להוציא מלב ע"ה ובורים שחושבים שאין איסור בפנויה כלל אמנם האמת דאין חילוק וח"ו לא יעלה על הדעת לחלק כללו של דבר אין לך גדר ערוה גדול מזה לבטל המחולות והרקודין של אנשים ונשים יחד בין נשואות ובין פנויות שאין לך דרגא לזנות ומעלה לעריות והרגל לעבירה יותר מזה ואנחנו שקבלנו תורתו מחוייבין לעשות גדר וסייג שלא יעשה כן וכו' ושם בתשובתו נאמר מה שהשיב להגמון אחד ששאלו על ככה והשיב לו שאצלנו הוא עון פלילי ונגד היהדות והראה לו מה דכתיב בשופטים סימן כ"א ויאמרו הנה חג וכו' יצאו בנות שילו לחול במחולות ומדלא כתיב עם בחורים או נערים משמע שהמה הבתולות לבד חוללו יחד ולא עם בחורים וכן כתיב בירמיה סימן ל"א אז תשמח בתולה במחול ובחורים וזקנים יחדו ולא כתיב אז תשמח בתולה עם בחורים במחול וכן כתיב בזכריה י"ב וספדה וכו' ונשיהם לבד ומזה נעשה ק"ו בשעת שמחה ורקוד בהסתת היצה"ר לעבירה [בסוכה דף נ"ב] ולא לחנם אמר איוב ברית כרתי לעיני ומה אתבונן וגו' ושיבח אותו ההגמון על תשובתו ואמר ראיתי כי דבריך טובים ונכוחים וע"פ דתנו אסור להסתכל אפילו בבגדי צבעונין של אשה ומכ"ש להביט בפניה הן בתולה הן נשואה ומהאי טעמא תקנו האב"ד והקהל פה פיורדא ובק"ק מיץ שלא יחוללו הבחורים [בני בלי תרבות] עם הבתולות כלל אפילו על החתונות אלא הבתולות יחוללו בפני עצמן והבחורים יחוללו בפני עצמן וע"ש מה שהאריך עוד בזה:



21. שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן ט
ועתה נפן לבאר בנוגע להחשש השני שעם עשיית הקשר מתחיל תיכף פעמון הטלפון לצלצל. ונלענ"ד שיש לצדד בזה להקל, דהנה אהא דתנן אין מטפחין ואין מספקין ואין מרקדין משום גזירה שמא יתקן כלי שיר, כתבו התוס' בביצה ל' א': "דדוקא בימיהן שהיו בקיאין לעשות כלי שיר שייך למיגזר אבל לדידן אין אנו בקיאים לעשות כלי שיר ולא שייך למיגזר". והדברים הללו הובאו גם בשו"ע /או"ח/ סי' של"ט סעיף ג' בהג"ה ועיי"ש בב"י שכתב: "ואף על גב דבפ"ק דביצה אמרינן שאע"פ שנתבטל טעם הגזירה לא נתבטלה הגזירה התוס' מדמי ליה למשקין מגולין דשרי האידנא לפי שאין נחשים מצויים". ואף שהא"ר כתב באות א' דדוקא בטפוח וריקוד מקילין ולא בקשקוש זוג ושאר דברים, מ"מ מצינן שסמכו להקל משום סברא זו של התוס' גם בכלי שיר ממש לענין אמירה לעכו"ם לנגן בכלי שיר בחופות כדאיתא בשו"ע סי' של"ח סעיף ב' בשם המרדכי ועיי"ש גם בדרכי משה, וכיון דצלצול פעמון הטלפון אף שמיוחד הוא להשמעת קול מ"מ לאו קול שיר הוא, ואיכא כמה רבוואתי דס"ל דבכה"ג שרי, ואף להרמ"א שפסק "דאסור להכות על הדלת בטבעת הקבועה בדלת אף על פי שאינו מכוין לשיר הואיל והכלי מיוחד לכך" עם כל זאת עיין שם במשנ"ב שכתב בבאה"ל "לאו משום דהוא שבות גמור אלא משום דמיחזי כעובדא דחול", וכן משמע קצת בפרמ"ג סק"ג וכן בס' תו"ש שמתיר להקיש על הדלת בכלי המיוחד רק לשבת ועיי"ש שמביא מהכלכלת שבת סוף אות ל"ח שמתיר בשעת הדחק למשוך בשבת את הקלינגע"ל שבפתח עיין שם.

22. חשוקי חמד בכורות דף מא עמוד א
עוד יש מקום להתיר, על פי מה שכתב רבינו שלמה קלוגר בספרו ספר החיים (סימן שכח סעיף לז) שתרופה שלאחר שחיקתה דרוש עדיין לבשלה, מותר לקחת בשבת, שאין לגזור שמא לאחר שישחוק סממנים, יבא בשבת ויבשל, כי הכל יודעים שאסור לבשל, והמהרש"ם בספרו דעת תורה, הביא לזה ראיה, מהתוס' בחולין (דף יד ע"א ד"ה מחתכין) שליכא למיחש שמא יתלוש אלא בפירות האילן שהם קלים להשיר, ועוד דאדם מתאוה להם ושוכח, אבל בדבר שבעי מרא וחצינא לא חיישינן. ובעניננו הדבר קל יותר, שתרופה כזאת גם אם ירצה לשחקה אינו יודע כיצד עושין זאת.
וכן כתב בספר קצות השלחן להגר"ח נאה (ח"ז סימן קלד) דגזירה שחיקת סימנים קיל טפי בזמננו כיון שעכשיו אין בקיאין בשחיקת סממנים, והרפואות נעשות בבתי מרקחות ועפ"י פקודת הרופאים, ודומה למש"כ הרמ"א (סימן שלט ס"ג) לענין הגזירה דשמא יתקן כלי שיר, דלדידן דאין אנו בקיאין לעשות כלי שיר לא שייך למגזר, והמג"א (סימן שלח סק"א) צירף סברא זו לסניף להתיר לפתוח את הפרוכה שתלוי עליו פעמונים.

23. שו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר חלק א - אורח חיים סימן נ
(א) בתוספות ביצה דף ל' ע"א ד"ה תנן כתבו וז"ל: מיהא לדידן שרי דדוקא בימיהם שהיו בקיאין לעשות כלי שיר שייך למגזר אבל לדידן אין אנו בקיאין לעשות כלי שיר לא שייך למגזר ע"כ. ומכאן הביאו הקלים ראיי' שמותר עתה לנגן בכל"ז בי"ט, והנה שקר בימינם וטעו בפשט התו' דהתו' לא כוונו רק אמה דתנן אין מרקדין וכו' ובשעת ריקוד וטיפוח נשמע קול ערב ככלי זמר זה אסור שמא יתקן כנגדן כלי שיר דהיינו לבסומי קלא כדמשמע נמי מדברי רש"י ז"ל לקמן /ביצה/ דף ל"ו ע"ב ועל זה כתבו התו' דזה דוקא בימיהם הי' אסור לטפח שהם בקיאין הי' שהי' כל זה נשמע ככלי שיר, ואמנם בזמן הזה אין בקיאין אנו די ע"י טיפוח וריקוד ישמע קול השיר ולכן שרי עתה כזה דלא שייך למגזר, ואמנם הס מלהזכיר שתו' ישרו עתה לנגן בכלי שיר ממש כי בזמן הזה בודאי ישנן בקיאין לתקן כ"ש ויתקן מנא בי"ט.



24. שו"ת מנחת אלעזר חלק א סימן יג
ומלבד זאת הנה הגאון בשב יעקב בתשו' של אח"ז סיים למעשה אין רצונו כלל להתיר אפי' לדבר מצוה וגם הגאון בשו"ת חו"י סי' קי"ב העלה למסקנא לאסור בזה אפי' בביטול מצוה דרבים אפי' בר"ה לצרף מנין לתקוע ולהתפלל אף שכ' שם באמצע התשו' בטעמא דהיתרא דהגזירה שמא יעשה חבית של שייטין היא גזירה רחוקה מאוד בזמנינו דאפשר בזמניהם הי' בקיאין ורגיל ומצוי לעשות חביות של שייטין משא"כ בזמננו עכת"ד [ונמצא רצה לדון בזה כמו הך דפסקינן ברמ"א או"ח סי' של"ט סעי' ג' בשם התוס' דאין אנו בקיאין לעשות כלי שיר וליכא למיגזר שמא יתקן כלי שיר דמילתא דלא שכיחא היא ולא תקשי לפי"ז דא"כ יהי' מותר לנגן בכלי זמר בשבת הנה בשו"ת שער אפרים (או"ח סי' ל"ו) בהג"ה מבן המחבר ביאר בזה החילוק דהיינו דאין אנו בקיאין לעשות מחדש כלי שיר ע"כ מותר לספק ולרקד במחולות אבל לתקן כלי שיר בודאי בקיאין וע"כ אסור בכלי זמר שזהו בקיאין לתקנם ודבריו מתקבלים ומסתברים על הלב ואכ"מ להאריך]

25. דף על הדף ביצה דף ל עמוד א
הגאון ר' צבי שכטר שליט"א כותב בקובץ אור המזרח (קובץ ל"ג ע' 132 בהג"ה) בשם הגרי"ד סלובייצ'יק ז"ל מבוסטון שכעס על אלו הרוצים להתיר רפואה בש"ק בזה"ז דלא שייך כל כך החשש דשחיקת סממנים, וכותב שם וז"ל: שמעתי ממו"ר וכו' שכעס על המתירים, ועל מה שהביאו להוכיח מדברי התוס' ביצה (ל א) אהא דתנן אין מטפחין, דלדידן שרי, דדוקא בימיהן וכו', וכן מדברי הטו"ז לאו"ח סי' של"ט סק"ג, שהסביר בכונת התוס' הנ"ל, מ"ט לא חשיב כדבר שבמנין, אמר על כך מו"ר בזה"ל, שעל הראשונים אנו מצטערים, שאין אנו מבינים באמת מ"ט לא יהי' זה כדבר שבמנין.
ובאמת גם הגאון ר' משה פינשטיין זצ"ל בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ב סי' ק') כתב דדברי התוס' (והרמ"א שפסק כונתיהו) תמוהים, דהרי דבר שבמנין, צריך מנין אחר להתירו, וכקושית הט"ז הנ"ל, וכתב באגרות משה שם, דאף דהב"י (שם) כתב דהתוס' מדמים דבר זה למה שכתבו לעיל (ו ע"א ד"ה והאידנא) לגבי מים מגולין עיין שם. זה אינו, משום דהתם כוונת התוס' שכאשר תיקנו לאסור מים מגולין לא תיקנו לאסור מים, אלא תיקנו שיש לחשוש לחשש רחוק שמא שתה הנחש מהמים, וע"כ כשאין נחשים מצויין אין מה לחשוש, משא"כ כאן הלא כשאסרו לטפוח ולרקוד הלא אסרו גם בדבר שלא שייך תיקון, וא"כ האיסור היה שלא יטפחו, וא"כ הדבר נאסר במנין וצריך מנין אחר להתירו, וגם כשהיום לא יודעין לתקן כלי שיר צריך להיות אסור.
ותירץ דצריך לומר דכוונת התוס' הוא דאף דבימיהם פשטה הגזירה, כיון שעכשיו נשתנה מכפי מה שהיה ונסתלק הטעם, נחשב כמו שלא פשטה הגזירה, ואף דגם כשלא פשטה צריך למנות ולבטל התקנה, י"ל דכיון שידוע שודאי כל החכמים שבעולם היו מסכימין להתיר דבר זה מאחר שעוברין על התקנה וכמבואר בגמרא כאן שלא רצו למחות משום מוטב יהיו שוגגין וכו', א"כ ידעינן מזה שאם היה אפשר לבטל התקנה ולא יהי' כלל איסור, ודאי היו רוצין בזה, אלא שכאשר שייך הטעם שמא יתקן כלי שיר לא יכולים לבטל התקנה, כי כבר פשטה הגזירה, אבל כאשר נסתור הטעם ולא נחשב כפשטה התקנה שפיר יכולין לבטל התקנה, וע"כ אף שלא נמנו ונתקבצו להתיר נחשב הדבר כפשטה כבר נתקבצו החכמים ונמנו ודנו והסכימו להתיר.


זהו מה שנראה לתרץ שיטת התוס' והרמ"א שכתב שנהגו להקל, אבל כיון שהמחבר פליג שם, וגם עם התוס' אינו ברור כ"כ, היה מן הראוי להחמיר לכל הפחות לבעלי נפש, אבל לדינא הא חזינן שמקילין, עיין שם.

26. חידושי הריטב"א מסכת ביצה דף ל עמוד א
והעיד הריטב"א ז"ל בשם רב גדול מאשכנזים שהעיד בשם רבותיו הצרפתים ובכללם ר"י והר"ם מרוטנבורק שלא נאמרו דברים הללו אלא לדורותם, אבל בדור הזה שמקילין בכמה דברים ראוי לעשות סייג לתורה אפילו בדרבנן [ו]מחינן וקנסינן להו עד דלא ליעברו לא בשוגג ולא במזיד, ושכן הוא במדרש ירושלמי.

27. דרכי משה הקצר אורח חיים סימן שלח
(א) ובמרדכי פרק משילין (סי' תרצו) דאפילו לומר לגוי לתקן הכלי שיר שרי משום כבוד חתן וכלה ומשמע דבלאו הכי אסור כשאר אמירה לגוי ולכן יש לתמוה על המנהג שפשט להקל וכתב מהר"י וייל (חידושי דינין שבסוף השו"ת סי' ז) דאי יישר חילי אבטליניה אבל מצאתי בתוספות דביצה (ל. ד"ה תנן) שכתבו דבזמן הזה שאין אנו בקיאים לתקן כלי שיר לכן מותר לרקד ולספק ולא גזרינן שמא יתקן כלי שיר ואפשר לכן אין לאסור אמירה לגוי בזה מאחר דאיסור השמעת קול משום שמא יתקן כלי שיר ועיין בסימן שאחר זה (ארוך אות א ד"ה ולא מספקין):
(ב) ולכן נוהגים בקצת מקומות להעיר לבית הכנסת ביד אבל לא בכלי המיוחד לכך:
(ב*) כתב בתרומת הדשן סימן ס"ב דמותר להקיש באגודל ובאמה שבאצבעותיו לשחק בו לתינוק דלא מיקרי שיר בכהאי גוונא. אבל הרמב"ם פרק כ"ג (ה"ד) כתב שאפילו להכות באצבע על הקרקע או על הלוח או אחת כנגד אחת כדרך המשוררים או לקשקש האגוז לתינוק או לשחוק בו באגוז כדי שישתוק כל זה וכיוצא בזה אסור [גזירה] שמא יתקן כלי שיר עכ"ל, וכתב בית יוסף (סי' שלט עמ' של ד"ה כתב עוד) ותמיהני על דברי מהרא"י כיצד התיר מה שאסר הרמב"ם בפירוש:
(ג) וכן המנהג כדברי האגור שלא לקשקש בו:

28. ערוך השולחן אורח חיים סימן שלח
ודע דעל פי מה שבארנו אולי יש ללמד איזה זכות על מה שבעוה"ר זה עשיריות שנים שפשתה המספחת אצל החזנים שאוחזים בידיהם מזלג קטן של כסף או של עשת ברזל שקורין קאמע"ר טא"ן בעמדה לפני העמוד בשבתות וימים טובים והוא עשוי למען העמיד משקל הקול נגינה שנוטלין המזלג בין שיניהם ונשמע לאזניהם קול נגינה וע"י זה יודעים להעריך הנגינה והרי זהו ממש כלי שיר ועשוי לשיר ואין בידינו למחות באמרם שבלעדו א"א להם לנגן ובעונותינו הרבים הדור פרוץ וההמון מחזיקים בידם ולא לבד שאין ביכולת למחות אלא אף מי שירצה לצאת מבית הכנסת מפני זה מתעורר מחלוקת כידוע ואולי מפני שקול נגינתו אינה נשמעת רק מפה לאוזן ואינו אלא כרגע ותכליתו הוא בשביל שירת הפה שלא נאסרה מעולם אפשר שאינו בכלל כלי שיר שאסרו חכמים כמו שכתבנו על צפצוף הפה שנותנין היד לתוך הפה ובהכרח ללמד זכות כי חלילה לומר שכלל ישראל יכשלו באיסור שבות ומה גם בעמדם בתפלה לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא [וגם במה שאומרים התיבות וכופלים ומשלשים ופורשים הנאטי"ן לפני העמוד למען יזמרו על פי חוקי הזמרה וכל יראי אלקים מצטערים בזה ואין בידם למחות כי ההמון פרוע ואין שומעין בזה לדברי חכמים באמרם שזהו אצלם עונג שבת ועונג יום טוב ואולי באמת אין איסור בזה וטוב לפני האלקים ימלט מזה ואנחנו ללמד זכות באנו על זרע קודש שתומי עינים ואולי מדאמרו חז"ל רק על שמע שמע משתקים אותו ש"מ דבשארי תיבות לית לן בה אם כופלים ומשלשים וגם על הנאטי"ן הפרוסים לפני העמוד אין לנו לומר בזה טעם איסור ברור ולכן הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין וכו']:
29. ערוך השולחן אורח חיים סימן שלט סעיף ט
ולענ"ד נראה טעם פשוט דסיפוק וריקוד שלנו לא נאסרה מעולם דבזמן חז"ל היה זה בעת שמזמרים בכלי שיר והיו מטפחים ומספקים ומרקדין ע"פ סדר השיר וכן משמע בירושלמי אבל עכשיו אין זה כלל בעת שמזמרים בכלי שיר אלא בעת ששוררים בפה שירי שמחה מטפחים כף אל כף טיפוח בעלמא ולא ע"פ סדרי השיר והך דסיפוק כף על ירך לא נודע לנו כלל וגם הריקוד בעת השמחה אינו כריקוד שלהם בסדר כרקודי נשים אלא מרקדים בלא סדרים ואין כאן גדר שמא יתקן כלי שיר דאין להם שייכות זה לזה כלל ולא על זה גזרו חכמים ולכן גם בשמחת תורה שמרקדים ומטפחים לפני הס"ת וי"א הטעם דלכבוד התורה מותר לרקד [מג"א סק"א] וקשה בעיני לבטל שבות דרבנן מפני זה אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר דאין זה הריקוד והטיפוח שאסרו חכמים וכמה פעמים ראינו שגדולים מטפחים בידם בעת שמחה [ובזה א"ש גם האצבע צרדה בליל יום הכיפורים אצל הכהן הגדול אפילו אם לא נאמר מטעם דאין שבות במקדש וגם לא הוי קול כלי שיר כמ"ש המג"א סק"ב]:

30. שו"ת יחוה דעת חלק ב סימן נח
שאלה: האם יש מקום להתיר בזמן הזה מחיאות כפים וריקודים בשבת?
תשובה: שנינו במשנה (ביצה לו:), אין מספקים ואין מטפחים ואין מרקדים ביום טוב, קל וחומר לשבת. ובגמרא שם אמרו הטעם לזה משום גזירה שמא יבוא לתקן כלי שיר. וכן פסקו רבינו חננאל והרי"ף והרא"ש והמאירי שם. וכן כתבו הראבי"ה חלק ג' (סימן תשצה), והאור זרוע חלק ב' (סימן שסו). וכן פסק הרמב"ם (בפרק כג מהלכות שבת הלכה ה). וכן כתבו בשו"ת תרומת הדשן (סימן סב), ובשו"ת מהר"י קולון (שרש ט). ועוד. ואמנם התוספות (ביצה ל ע"א) כתבו, שדוקא בימיהם שהיו בקיאים לעשות כלי שיר, יש מקום לגזור בטיפוח וריקוד, אבל בזמן הזה אין אנו בקיאים לעשות כלי שיר, ואין לגזור ע"כ. אולם דעת רבותינו הפוסקים לאסור גם בזמן הזה, שהרי גם בזמנינו האומנים הבקיאים לנגן בכלי שיר יודעים לתקן מיתרים של כנורות שנפסקו, ויש בזה איסור מן התורה, וכמבואר בעירובין (דף קג ע"א), ובפירוש רש"י שם. (וכן כתבו בספר תהלה לדוד סימן שלט סק"א, ובספר תורת שבת שם סק"ה). ובלאו הכי הרי הלכה רווחת (בביצה ה ע"א) שכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו. ואף על פי שנתבטל הטעם לא בטלה הגזירה. וכמו שהעיר מרן הבית יוסף באורח חיים (סימן שלט) +והנה מרן הבית יוסף שם כתב ליישב דעת התוספות בזה, שנראה שהתוספות מדמים דין זה לדין משקים מגולים שמותרים בזמן הזה, לפי שאין נחשים מצויים בינינו. וכמו שכתבו התוספות (בביצה ו ע"א ובעבודה זרה לה ע"א). והקשה על זה הגאון מלובלין בשו"ת תורת חסד (חלק אורח חיים סימן יז אות ו), כי מה דמות יערוך דין זה לדין משקים מגולים, והרי שם אף מתחילה לא גזרו אלא במקום שהנחשים מצויים, ובמקומות שאין נחשים מצויים לא גזרו עליהם מעיקרא, ולכן גם בזמן הזה יש להתיר מטעם זה. אבל כאן שהגזירה דשמא יתקן כלי שיר היתה שייכת בזמנם בכל מקום, שבודאי לא שייך בזה חילוק מקומות, הרי היא גזירה מוחלטת כשאר כל גזירות חכמים שאף כשנתבטל הטעם לא בטלה גזירה. ע"כ. וכן הקשה השואל ומשיב חמישאה (סימן ג). ע"ש. ונראה ליישב דברי מרן הבית יוסף אליבא דהתוספות, על פי מה שכתב הריטב"א בחידושיו בכתיבת יד, והובא בספר לשון לימודים (חלק או"ח סימן ב) בד"ה ועוד, אהא דגרסינן בשבת (קמח:), אמר ליה רבא בר רב חנן לאביי, תנן לא מספקים ולא מטפחים ולא מרקדים ביום טוב, והא קא חזינן דעבדין ולא אמרינן להו ולא מידי, אמר ליה ולטעמיך הא דאמר רבה לא ליתיב איניש אפומא דליחייא דילמא מגנדר ליה חפץ לרשות הרבים ואתי לאתויי, והא קא חזינן נשי דמותבי חצבייהו אפומא דמבואה ולא אמרינן להו ולא מידי, אלא הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגים ולא יהיו מזידים. וכתב הריטב"א, קשיא לי מאי ולטעמיך דקאמר, הא חדא מינייהו נקט, והאי דהויא מתניתין עדיפא ליה לשיולי דהיכי שבקינן להו למעבר על דבר שהוא משנה מפורשת. ויש לומר משום דהתם איכא למימר דהיינו טעמא דשתקינן משום דגזירה דאיסורא לא שכיחא בזמן הזה שיבואו לתקן כלי שיר, אבל אידך דרבה שכיח טפי בכל מקום ובכל זמן דמגנדר חפץ ואתי לאתויי. ע"כ. ונראה דסבירא ליה להריטב"א שאף בזמנם היו מקומות שאינם בקיאים בתיקון כלי שיר, ולכן הדגיש בסוף דבריו דגבי אידך דרבה שכיח טפי בכל מקום ובכל זמן, אלמא דגזירת תיקון כלי שיר לא היתה מצויה בכל מקום. ולפי זה ניחא דברי הבית יוסף אליבא דהתוספות, שתיקון כלי שיר דמיא לגזירת משקים מגולים שמותרים בזמן הזה. וכן כתב בשו"ת נהרי אפרסמון (חלק יו"ד סימן ג) בדעת הבית יוסף הנ"ל. וכן כתב הגרא"י ניימרק בספר אשל אברהם בחידושיו לביצה (דף ל ע"א), ועיין למרן החיד"א בספר טוב עין (סימן יח אות פה). ודו"ק.+
והנה מרן בשלחן ערוך (/או"ח/ סימן שלט סעיף ג) פסק בזו הלשון: אין מטפחים להכות כף אל כף, ולא מספקים להכות כף על ירך, ולא מרקדים, גזירה שמא יתקן כלי שיר. וכתב על זה הרמ"א בהגה: ומה שמספקים ומרקדים בזמן הזה ואין אנו מוחים בידם, משום שמוטב שיהיו שוגגים ולא יהיו מזידים. ויש אומרים שבזמן הזה הכל מותר מפני שאין אנו בקיאים בעשיית כלי שיר. ואין לגזור משום שמא יתקן כלי שיר, שדבר שאינו מצוי הוא, ואפשר שעל פי זה נהגו להקל ע"כ. ונראה שלפי טעמו הראשון יש לאסור טיפוח וריקוד גם בזמנינו, ואם יש ספק בדבר שמא ישמעו לנו אם נוכיח אותם, אז יש להודיעם האיסור כדי להפרישם ולמונעם ממנו. וכמו שכתבו התוספות (שבת נח /נה/ ע"א) שאין לומר מוטב שיהיו שוגגים ולא יהיו מזידים אלא כשהדבר ידוע לנו בודאי שלא יקבלו, אבל אם יש ספק שמא יקבלו צריכים למחות בידם. (וכן כתבו עוד התוספות בעבודה זרה ד סע"א, ובבבא בתרא ס:). וכן כתבו הרי"ף והרא"ש (ביצה, ריש פרק ד', דף ל ע"א) וכן כתב רבינו אליעזר ממיץ בספר יראים (סימן לז). וכן כתבו הסמ"ג (מצות עשה יא), והגהות מיימוני (פרק ו' מהלכות דעות אות ג), והמאירי (יבמות סה:), ורבינו ירוחם (סוף נתיב ב). וכן כתב הרשב"ץ בתשובה חלק ב' (סימן מז), וזו לשונו: וכבר כתבו התוספות שדוקא בדבר שאנו יודעים בודאי שלא יקבלו, יש לומר מוטב שיהיו שוגגים ולא יהיו מזידים, אבל אם אין אנו יודעים אם יקבלו או לא, חייבים למחות, וכמו שאמרו בשבת (נה ע"א) שמדת הדין קיטרגה, אם לפניך גלוי, לפניהם מי גלוי? ואילו הנחנו בני אדם על מה שהם שוגגים בכל יום היו מוסיפים שגגות עד שהיתה התורה נופלת מעט מעט. ועוד נראה שזהו דוקא כשכולם שוגגים ונכשלים, אבל בלאו הכי מצוה למחות בידם כדי להזהיר אחרים שלא ילמדו מהם ויבואו לידי מכשול. והמורה שהזהיר את העם ולא קבלו ממנו, עליו נאמר ואתה את נפשך הצלת. ע"כ. ואף על פי שהראב"ן בתשובה (סימן כה) סובר שאף בספק אמרינן מוטב שיהיו שוגגים ולא יהיו מזידים, וכן דעת המהרי"ל (בהלכות ערב יום הכפורים). מכל מקום להלכה העיקר כדברי רוב רבותינו הראשונים הנ"ל. אך לפי הטעם השני שכתב הרמ"א הנ"ל, אפילו אם יש ספק שיקבלו ממנו אינו צריך להוכיחם כיון שיש להם על מה שיסמוכו. ומכל מקום לפי הכלל סתם ויש הלכה כסתם, נראה שדעת הרמ"א כסברא ראשונה להחמיר, שהרי הביאה בסתם, וסברת התוספות הביאה בשם יש אומרים, והלכה כסתם, וכמו שכתבו הש"ך בכללי הוראות איסור והיתר ביורה דעה (סימן רמב). והפרי מגדים בהקדמתו ליורה דעה. ע"ש. וכן בדין, שהרי כל הפוסקים חולקים על התוספות בזה, וסוברים להחמיר. ומכל שכן לדידן שאנו הולכים אחר הוראות מרן, ודעתו שגם בזמן הזה אסור לטפח ולרקד.

וראיתי להגאון רבי יחיאל מיכל אפשטיין בערוך השלחן (/או"ח/ סימן שלט אות ה - ט) שהביא מה שכתב הרמ"א בשם התוספות להתיר טיפוח וריקוד בזמן הזה מפני שאין אנו בקיאים לעשות כלי שיר. וכתב, והדברים מתמיהים, שהרי קשירת מיתר הכינור אסורה מן התורה, (רש"י עירובין קג ע"א), ועוד שחלילה לבטל שבות דרבנן מפני טעם כזה. ולכן נראה הטעם להתיר בזה, כי בזמן חז"ל היו מטפחים ומרקדים בשעה שמנגנים בכלי שיר, על פי סדר השיר, ולכן גזרו שמא יתקן כלי שיר, אבל בזמן הזה אין הטיפוח בעת שמנגנים בכלי שיר, אלא בעת שמשוררים בפה שירי שמחה, אז מטפחים טיפוח בעלמא, ולא על פי סדר השיר, וגם הריקוד שלנו אינו כמו הריקוד שלהם בסדר, כריקודי נשים, אלא ריקוד בלי סדר, ואין כאן גדר שמא יתקן כלי שיר, שאין להם כל שייכות לכלי שיר כלל, ומעולם לא גזרו חז"ל על זה. ע"כ. ודבריו אינם אלא דברי נביאות, כי מי גילה לו רז זה שבזמנם היו מטפחים ומרקדים רק עם כלי שיר, ולא עם שירה בפה כמו בזמנינו, ועוד שגם בזמן הזה על פי הרוב מחיאות כפים נעשות על פי קצב הנגינה והשירה בפה. ועדיין יש לחוש שמא יתקן כלי שיר לנגן בו עם השירה שבפה להגדיל השמחה. וכבר כתב מרן הבית יוסף (/או"ח/ סימן שלט) שמדברי רבינו יוסף קולון (שרש ט), שכתב, שרק בשמחת תורה יש להתיר לרקד לכבוד התורה, מוכח שאין חילוק בזה בין זמן חכמי התלמוד לבין ימינו אלה, ושכן דעת כל הפוסקים שהביאו להלכה דין זה, ולא חילקו בכך ע"ש. וכן דעת האחרונים.
ואמנם הגאון ממונקאטש בשו"ת מנחת אלעזר חלק א' (סימן כט), נשאל על המנהג של החסידים שמרקדים ומטפחים כף על כף בשבת וביום טוב בשירים ורננות, והביא מה שכתב בבית יוסף (/או"ח/ סימן שלט) שמהר"י קולון בשם רב האי גאון כתב להתיר לרקד ביום שמחת תורה לכבוד התורה. [וכן הוא בתשובת הגאונים שערי תשובה סימן שי"ד]. וכתב, שלפי זה נראה שאף בשאר שמחת יום טוב מותר לרקד ולטפח בלא כלי שיר. ואף על פי שבמשנה (ביצה לו:) נכלל איסור טיפוח וריקוד עם איסורי שבות שאין בהם שום סרך מצוה, זהו משום שאינו מצוה על כל אדם אלא על מי שמתלהב ברשפי אש שלהבת יה בשמחת יום טוב אשר הנחילנו, אבל לכל אדם הוא טירחא ואין בזה שמחה של מצוה למי שאינו חושק לשמוח. ומכ"ש שאנו הולכים אחר הוראות הרמ"א שבזמן הזה שאין אנו בקיאים בתיקון כלי שיר מותר לטפח ולרקד ע"כ. והנה מה שנסמך על דברי הרמ"א, כבר ביארנו שאין הרמ"א סומך על זה להלכה, מאחר שבסתם כתב להחמיר, וסתם ויש הלכה כסתם. ובאמת אפילו אם נאמר שלגבי החסידים נחשב כשמחה של מצוה, אין מקום להתיר טיפוח וריקוד, שאין זה עדיף משמחת חתן וכלה, שמתבאר מדברי הירושלמי (ביצה פרק ה' הלכה ב) שאין להתיר טיפוח כדרכו, אלא בשינוי כלאחר יד, וכן פסק בשלחן ערוך הגאון רבי זלמן (סימן שלט סק"ב) שאסור לרקד אפילו בנישואין לשמח חתן וכלה, ולא התירו אלא בשמחת תורה לכבוד התורה. וכן כתב הגאון רבי דוד פארדו בשו"ת מכתם לדוד (חלק או"ח סימן יט, דף לה ע"א), שאין ללמוד באיסור שבות לצורך שמחת חתן וכלה ממה שהתירו שבות בשמחת תורה, דשאני כבוד התורה דעדיף ע"ש. וכן כתב הפרי מגדים (סימן שלט, אשל אברהם סק"ה). וכן פסק המשנה ברורה (שם סק"ח). ואם כן בודאי שאין להקל בסתם שמחה בשבת ויום טוב יותר משמחת חתן וכלה. וביחוד בשבת שלא מצינו בו שמחת מצוה, אלא עונג. וכמו שמבואר בתשובת הגאונים (שערי תשובה סימן ל), שבשבת כיון שעונג כתוב בו, וקראת לשבת עונג, ואילו שמחה לא נאמרה בו, אומרים בו צידוק הדין ע"ש. וכן כתב רבינו יצחק אבן גיאת (הלכות אבל עמוד ס). וכיוצא בזה כתבו התוספות מועד קטן (כג:), שאף על פי ששבת עולה למנין שבעה של אבלות, רגל אינו עולה למנין שבעה (כשנקבר בחול המועד), שהואיל וברגלים נאמרה שמחה, אין בהם דין אבלות כלל. אבל שבת לא נאמרה בו שמחה. וכן כתבו בתוספות רבי יהודה החסיד (בברכות מט:), ובתוספות הרא"ש שם, ובשיטה מקובצת (כתובות ז ע"א) בשם הרמב"ם. ואף שמדברי הירושלמי פרק קמא דמגילה, (והובא בהר"ן שם ה ע"א), נראה שיש שמחה בשבת, היינו שמחה באכילה ושתיה בסעודות שבת, ותו לא. וראה עוד בשו"ת התשב"ץ חלק ג' (סימן רצח). ובדברי הבכור שור בחידושיו לתענית (ל ע"א), ובשו"ת שערי דעה חלק א' (סימן כה). ואכמ"ל. והנה אף שהגאון רבי חיים פלאג'י בשו"ת לב חיים חלק ב' (סימן ט) התיר לרקד לשמח חתן וכלה בשבת, כבר השיג עליו בספר פדה את אברהם בקונטרס שירי יפה ללב (סימן שלט), והעלה לאסור, וכדעת רוב האחרונים הנ"ל. ועיין באשל אברהם שמבוטשאטש (סימן שלט), ובתורת שבת (שם סק"ב) ע"ש +בשו"ת דבר יהושע חלק ב' (סימן מב אות ד) הביא מה שכתבנו בשו"ת יביע אומר חלק ג' (סימן כב) לאסור בזה, וכתב להשיג בתוקף על דברינו בזה, אולם אני על משמרתי אעמודה. ואשנויי דידיה לא סמכינן להתיר איסור שבות על פי חילוקים שאין להם יסוד בדברי רבותינו הפוסקים אשר מפיהם אנו חיים. ואמנם גם בשו"ת לב אברהם (סימן מב) הסתמך על דברי הערוך השלחן להקל, והאריך עוד בזה. ע"ש. אולם המעיין ישר יחזו פנימו שאין לסמוך כלל על דבריו להקל נגד רבותינו בעלי השלחן ערוך והאחרונים. ודו"ק כי קצרתי. ואכמ"ל. ומכל מקום נראה שהליכה במחול סביב עם שירות ותשבחות, אין זה בכלל ריקוד שאסרו חז"ל, שהרי מבואר בירושלמי (ביצה פרק ה' הלכה ב'), שהריקוד שאסרו חז"ל הוא באופן שעוקר רגלו אחת ומניח אחת. וכן הוא בפירוש רבינו חננאל (ביצה לו סע"ב), ובראבי"ה ח"ג (סימן תשצה). וכן כתב הרה"ג מהר"י וייל בספר תורת שבת (סימן שלט סק"ב). וכיוון לזה גם כן בשו"ת דבר יהושע (סימן מב אות ד) בד"ה ובעיקר. ודו"ק.+
בסיכום: אין להתיר בכלל מחיאות כפים וריקוד בשבת, משום גזירה שמא יבוא לתקן כלי שיר, ובייחוד לנו הספרדים ועדות המזרח אשר קבלנו עלינו הוראות מרן השלחן ערוך שפסק בסכינא חריפא לאסור טיפוח וריקוד אף בזמן הזה. וכן המנהג פשוט בגלילותינו לאסור. ואם יש מי שמיקל בזה לטפח ולרקד בשבת, ראוי להעיר למוסר אזנו ולהודיעו שזהו נגד ההלכה, ודברי חכמים בנחת נשמעים. ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב.

31. חתם סופר מסכת ביצה דף ל עמוד א
הנח להם לישראל מוטב שיהי' שוגגים וכו'. עיין מ"ש תשובו' תשב"ץ ח"ב סי' מ"ז דוקא היכי שנכשלו רובא דעלמא אמרי' הכי'. אבל אם איזה יחידי' מקלקלי'. אי שתקו רבנן ילמדו רבים וינהגו כך צריך למחות מוטב שיהי' אלו המועטין מזידי' ולא יכשלו בהם רבים והנה אמת נכון הדבר:

32. שערי תשובה סימן תקכט
[ה*] חייבים ב"ד כו' - עיין בזכרון יוסף שחייב כל מורה בעירו לבטל הרקודין ומחולות ביום טוב כדאיתא בסימן שצ"ח ותקכ"ד אף בלא כלי שיר ובחורים ובתולות אפי' בחה"מ צריך למחות בכל כחו אפי' על חתונות יש לאסור וכן תקנו בכמה מקומות והטילו קנס גדול על העובר ע"ז ע"ש ועיין בשו"ת ח"צ סימן ק' דאפילו אבל לא ילמוד דברים הרעים ומכ"ש שאר כל אדם והבאתי דבריו לקמן סימן תקמ"ח ס"ק ה' עיין שם:

33. שו"ת זכרון יוסף אורח חיים סימן יז
ZIKHRON YOSEF -R. Joseph (Moshe) ben R. Menahem Mendel Steinhardt was born c. 1700 in Steinhardt, Germany. He studied Torah under R. Jacob Poppers HaKohen of Frankfort-on-the-Main (author of the volume of responsa Shev Ya'akov). R. Joseph later resided in Schwabach until 1748, when he was appointed a judge in upper Alsace (southern Alsace in East France). In 1753 after the demise of R. Samuel Zanvel Weil, he was appointed the chief rabbi of the entire area; in 1758 he was appointed chief rabbi of all Alsace. In 1764 he was accepted as head of the rabbinic court in Fuerth, Germany, occupying this post until his death in 1776. His students include the R. Mordecai Banet of Nikolsburg, and the grammarian and commentator R. Wolf Heidenhem.
להמ"צ ופו"מ דק"ק פלאס:
מאדון השלום שלומים רבים וחסדים טובים וגדולים. ליעקב איש תם יושב אוהלים. אוהלי תורה. משיב מלחמה שערה. קולע אל השערה. דן ידין ומורה. גם הוא יורה. מורה צדק. ומחזיק בדק. כש"ת מוהר"ר יאקב נר"ו. עם סיעת מרחמוהי ה"ה אהו' הקצין פ"ו ור"ה התורני כהר"ר דוד ליב יצ"ו ושארי מנהיגי הקהלה הישרים בלבותם. ומטיבים מעגלותם. עם כל הנלוים אליהם מאנשי מקומם. השלימים ישרים ותמימים יצ"ו:
גי"ה מן יום א' י' הנ"ל לנכון הגיעני ביום ו' עש"ק העבר סמוך להכנסת כלה שבת מלכתא ובקוראי שנים ושלשה דלתות עמדתי מרעיד ומשתומם חיל ורעדה אחזתני ובכל צרותיה' לי צר על הפרצה הגדולה שעשו פריצי בני עמינו במקומם לעבור בשאט בנפש על דת ודין תורתינו הקדושה ודת יהדות. ולא לבד החלול י"ט בעשיית רקודין ומחולות שגזרו על זה חז"ל ואפילו באנשים לבד ונשים לבד כדתנן במ' ביצה פרק משילין [ל"ו ע"ב] אין מספקין ואין מרקדין כו' וכן הוא בש"ע א"ח בסימן של"ט [סעי' ג'] ובהלכות י"ט סי' תקכ"ד [סעי' א'] וידוע לכל בר לבב דסיפוק וריקוד אפי' מבלי כלי שיר ומיני זמר אסור מחשש שמא יתקן כלי שיר ומכ"ש שאסור ע"י כלי זמרים ומנגנים ובשו"ת שער אפרים סי' ל"ו אוסר אפילו בחה"מ יע"ש. אלא אף זו שעשו בהאי גיסא חינגא וחללו במחולות נערים עם בתולות ונתערבו בהם גם אנשים ונשי אנשים ושעירים ירקדו שם אוי לנפשם כי רעה גמלו להם לעבור על דת יהדות בפרהסי' והתורה חוגרת שק עליהם רחמנא לשיזבן מהאי עונשא ולא יעשה כן עוד בישראל. והנה מעכ"ת שאלני האם יפה עשה שמיחה בהם וגם גזר עליהם חרם לבל יוסיפו לחטוא ביום טוב השני ורק כי הפושעים פקרו ועברו על החרם והתריזו נגדו ונגד מנהיגי הקהלה ולאחר שהוכרזו באיסור הלשינום אצל השררה שם עד שהוכרח החזן להתיר איסורו וכ"ש דפקרי טפי בתר הכי ושתו כבודו לכלימה בדברי קנטורים וכדי בזיון וקצף ואחד מאבות הבנים משחיתים הי' במעל הזה בראשונה:
תשובה ודאי יפה עשה למחות בכל כחו באנשים כאלה החוטאים בנפשותם וכך נאה ויאה לנו לעשות וכל רב ומורה בעירו מחויב למחות בכל כחו ולבטל הרקודין והמחולות בי"ט ומכ"ש בחורים ובתולות יחד וק"ו בן בנו של ק"ו להאספסוף אשר בקרבו ותערובות אנשים ונשים כמ"ש לעיל וכמבואר בא"ח סוף סימן תקכ"ט שכתב שם שלא יתערבו אנשים ונשים וידוע דאין חלוק בין נשואים ופנויו' לענין זה. ואין לך דרגא להסתת יצר הרע ומעלה לזנות יותר מזה שמתבוננים ומביטים בפני הנשים והבתולות בשעת הריקוד ואוחזין מעשה אבותיהם בידיהם של הנשים וקורא אני עליהם יד ליד לא ינקה מדינה של גהינם ולפעמי' מחבקים ומנשקים אותן למלאות תאותן ובאים לידי מעשה ער ואונן ולפעמים ימתיקו עי"ז סוד יחד להתיחד ביום או בלילה והי' במחשך מעשיהם וח"ו ומלאו הארץ זימה. וידוע דרוב הבתולות בזמן הזה כבר הגיע זמנם לראות ולדעת הרמב"ם וכמה פוסקים ראשונים ואחרוני' הנוגע בהם לשם חיבה וקירוב בשר עובר על לאו ולאשה בנדת טומאתה לא תקרב ואפילו קריבה בעלמא אסור והמחבקה ומנשקה לשם תאוה לוקה כמ"ש הרמב"ם בפרק כ"א מה' איסורי ביאה [הל' א'] וסמ"ג מצוה [צ"ל ספר המצוות ל"ת] שנ"ג ואפילו לדעת הרמב"ן [שם בהשגותיו] דנחלק עליו וס"ל דאינו לוקה הרי מ"מ כתב דלוקין אותו מכות מרדות מדרבנן וכמ"ש בשו"ת חו"י סי' קפ"ב ובשו"ת מעיל צדקה סימן י"ט ובש"ע אבן העזר ריש סימן כ"א וריש סימן כ"ב וכ"ה. ולענין איסור ערות נדה אין חילוק בין נשואה לפנוי' כלל וכמ"ש הרמ"א בריש סימן קפ"ג ביורה דיעה ופשוט הוא ומרוב פשיטתו לא הי' צריך לכותבה ורק כדי להוציא מלב עמי הארץ ובורים שחושבים דאין איסור כ"כ בפנוי' אמנם האמת דאין חילוק וח"ו לעלות ע"ד לחלק:
כללו של דבר אין לך גדר ערוה גדול מזה לבטל המחולות וריקודין אנשים ונשים יחד בין נשואי' ובין פנוי' שאין לך דרגא לזנות ומעלה לעריות והרגל לעבירה יותר מזה ואנחנו עם ה' שקבלנו תורתו בהר סיני מחויבין לעשות גדר וסייג שלא יעשו כן בישראל עוד. ולפענ"ד לא יפה עשו מעכ"ת שחזרו וביטלו כרוז האיסור על הנערים המנוערים מן המצות מיראת עונש מן השררה יר"ה כי מחויבין אנו להכניס א"ע לכל הפחות בעונש הפסד ממון כדי לקיים תקנה שנעשה מאתנו לגדור פרצה הנעשה בישראל ואהבת כו' בכל מאודך בכל ממונך כו' ועיין בשו"ת חוות יאיר סי' קמ"א ובכה"ג נאמר כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים ויגיע לכבוד תורתינו הקדושה שלא תתחלל ח"ו ע"י המון עמי הארץ ופושעים ישמדו יחדיו:
והנה כל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף כי בתחלת בואי לק"ק נידרענהיים במדינות עלזוס שהייתי אב"ד שם בשתי מדינות נאמר לי במסיח לפי תומם שמנהג הבחורים והנערים שם לשמוח ברגל בעשיית רקודין ומחולות עם בתולות מחוללות במעשה הוללות ותכף בערב י"ט הי' פקודתי ע"י השמש ב"ד בקנס עשרה ר"ט חצי לשררה יר"ה וחצי לצדקה לבלתי יעשו כן ושלחו אלי שהם השיגו כבר רשיון מן השררה יר"ה ולא אוכל לבטל דבריו יען כי עי"ז ימכר בבית אושפיזא שמחוללין שם יין הרבה אשר שייך להשררה מכל מדה ומדה שמוכר דבר קצוב ושלחתי אליהם כל הרוחות שבעולם לא יזיזו אותי ממקומי לבטל דברי ואין השרר' רשאי לבטל אותנו מן דת יהדות כי ת"ל ב"ה הקיסר יר"ה ושאר מלכי ארץ אשר אנחנו חוסים בצילם נתנו לנו בכל מקומות מושב ישראל החיריות להקים מצות תורתנו הקדושה ולענוש הפוקרים והרוצה לבטל אפילו מצוה קלה. סוף דבר הלכו אל השררה והלשינו עלי והשררה שם שלח אלי בכבוד גדול ללכת אליו וכן עשיתי ושאלני מדוע ככה עשיתי ואמרתי לו מפני שהוא עון פלילי ונגד דת יהדות כמבואר בכמה מקומות בתלמוד שלנו ובפוסקים וספרי מוסר ומפני שהי' בקי בעשרים וארבע אמרתי לו כתיב בספר שופטים סימן כ"א [פס' כ"א] ויאמרו הנה חג כו' יצאו בנות שילו לחול במחולות כו' ומדלא כתב עם בחורים או נערים משמע שהמה הבתולות לבד חללו יחד ולא עם בחורים וכן כתיב בירמי' סימן ל"א [פס' י"ב] אז תשמח בתולה במחול ובחורים וזקנים יחדיו ולא כתיב אז תשמח בתולה עם בחורים במחול וכתיב זכרי' י"ב [פס' י"ב] וספדה כו' ונשיהם לבד ומזה נעשה ק"ו בשעת שמחה ורקוד בהסתת היצר הרע לעבירה במ' סוכה ריש דף נ"ב ולא לחנם אמר איוב סי' ל"א [פס' א'] ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה וע"פ דתנו אסור להסתכל אפי' בבגדי צבעונים של אשה ומכ"ש להביט בפני' הן בתולה והן נשואה. ומהאי טעמא תקנו האב"ד והקהל י"ץ פה ק"ק פיורדא ובק"ק מיץ יע"א שלא יחוללו הבחורים עם הבתולות כלל אפילו על החתונות ובקנס גדול להעובר ע"ז וכן הוא ע"ע המנהג שם לחולל הבתולות יחד במקום מיוחד וכן הבחורים ישמחו בפני עצמם במקום מיוחד וח"ו לערב בחורים עם בתולות והלואי שיעשו כן בכל מקומות ישראל אלא שקשה לבטל מנהגם על החתונות אמנם עכ"פ ביום טוב כבר נתפשט ברוב מקומות ישראל שאין שם פושעים ופריצים לאסור המחולות בי"ט בקנס ועונש גדול מפני שהוא נגד דתינו דת יהדות. והשררה הנ"ל אמר לי קאלוס ראה כי דברי' טובים ונוחי' ומ"מ רוצה לכתוב לשררה אחת מכירה ומיודעה דק"ק מיץ וכן עשה ולאחר שקיבל תשובה שלח אחרי ואמר לי שאותה השררה כתב לו כי אמת ונאמנים דברי כי ישראל קדושים הם ושיבח מאוד בכתבו את דתינו ומנהגנו:

ומעתה ומעכשיו יראו כי יפה עשו לאסור הסכלות וההוללות הנ"ל ולגזור עליהם חרם אם יעברו ולהכריזם והעוברים והמבטלים דבריו ומחזיקי' ידי הנערים הפריצים המה בלי ספק מוחרמים ומנודים לשמים וחייבים עונש גדול מאוד על שחללו כבוד תורתינו הקדושה וביזו את כבודו עם כבוד הר"ה ומנהיגי' שי' שדינם בעירם כתלמיד חכם. אשר ע"כ מחויבים לבקש ממנו תוך שלשים יום מעת שישמעו את דברי האלה מחילת שמים ומחילתו בלב שלם עם התרת חרם ונידוי ואיסור שלו עליהם כי מה שהוציאם החזן בפקודת השררה יר"ה אין בו ממש ועדיין עומדים באיסור וחרם הקדום עד שיעשו תשובה שלימה ויבקשו מחילה כנ"ל בלב שלם ואם לא יעשו כן בודאי יחול עליהם החרם לעולם בעולם הזה ובעה"ב. ואם יתנו כתף סוררת לבלתי שמוע לדברינו אראה אי"ה כדת מה לעשות בצרוף בית דיני לפרסם קלונם ברבים פה ולכתוב גם לשארי רבנים מקומות הסמוכים לעשות כמותינו ויבדלו מקהל עדת ישראל וקנאת ה"צ תעשה זאת למען הקים את תורתינו הקדושה ולהעמיד את הדת על תלה בכל מקומות מושב אחינו ב"י והנשארים ישמעו וייראו ולא יזידון עוד לעשות כדברים הרעים האלה. ובגלל הדבר הזה יברכנו ה'. וישים שלום בגבולנו. ויצוה ברכתו אתנו. וישלח לנו את משיחנו. ב"ב. אכי"ר. כ"ד הד"ש כל הימים. בלב תמים. הקטן יוסף משטיינהרט חפ"ק הנ"ל ואגפי':


34.    שמירת שבת כהלכתה (א) / פרק טז: משחקים בשבת וביו"ט / מג ריקוד.  
אין לרקוד, אבל יש להקל בזה בשמחה של מצוה(קיד).

(קיד) סי' שלט סע' ג ברמ"א ובמ"ב ס"ק י ובשעה"צ ס"ק ז, ועיין שו"ת מנחת אלעזר או"ח סי' כט, וע"ע שו"ת אג"מ או"ח ח"ב סי' ק, ועיין גם ערוה"ש סי' שלט סע' ט, דבזמן חז"ל היו מרקדין בכלי שיר, ולכן גזרו, אבל עכשיו אין מרקדין בעת שמזמרין בכלי שיר, אלא בעת שמשוררין בפה - אינו כריקוד שלהם (ויל"ע האם גם כיום נוהגים כן). - מדי דברי בו, יש מקום אתי להביא כאן דברי הרמב"ם פ"ו מה' יו"ט הכ"א: חייבים ב"ד להעמיד שוטרים ברגלים שיהיו מסבבין ומחפשין בגנות ובפרדסים ועל הנהרות כדי שלא יתקבצו לאכול ולשתות שם אנשים ונשים ויבואו לידי עבירה, וכן יזהירו בדבר זה לכל העם כדי שלא יתערבו אנשים ונשים בבתיהם לשמחה ולא ימשכו ביין, שמא יבואו לידי עבירה. ועיין בים של שלמה פ"ק דגיטין סי' יח, מי התיר להם להיות במחול אחד עם הבתולות, לא זו הדרך אשר הראו לנו חסידים הראשונים. וכתבו ודרשו, אז תשמח בתולה במחול, בחורים וזקנים יחדיו, משמע דוקא שהבחורים יהיו עם זקנים, ובתולות יהיו במחול לבדן אפי' לעתיד, ק"ו האידנא שהשטן מרקד ביותר והדור פרוץ בחטא. גם אמר הכתוב, בחורים וגם בתולות, ולא אמר בחורים עם בתולות, כמו שאמר לגבי זקנים עם נערים, אלא להשמיע לנו הבדלן. ומאנשי בנימין אינו ראיה, כי שם לא נאמר שהיו בתוך המחול, אלא הכי כתב קרא: וראיתם אם יצאו בנות שילו לחול במחולות ויצאתם מן הכרמים וחטפתם וגו'. והא דסוף תענית נמי, שהיו בנות יוצאות במחולות ביוהכ"פ ובט"ו באב, ואמרו בחור שא עיניך וראה וכו' אל תתן עיניך ביופי וכו', לא נאמר שהיו הבחורים עמהם במחול, אלא שהיו עומדים ורואים אותן מרחוק, ואף זה היה לשם שמים, שאם תכשר בעיניו שישאנה. עוד מסקינן בסוטה, אמר רב יוסף, זמרא (ב)גברי וענין נשי פריצותא, זמר נשי וענין גברי כאש לנעורת, למאי נפק"מ לבטולי הא מקמי הא. פי' אם אין כוח בידינו לבטל שניהם כאחת, נקדים לבטל את זה שהוא כאש לנעורת. ובעו"ה האידנא עוברים על אותו שהוא כאש לנעורת בשמחת נשואין כשמתערבין אנשים ונשים יחד, ע"כ כתב בפ"ק דכתובות, שאין לברך שהשמחה במעונו, כשאנשים ונשים בבית אחד, לפי שאין שמחה לפני הקב"ה במעונו באותה שעה, עכ"ל. וכ"ה בסי' שלט סע' ג בביה"ל ד"ה להקל, ע"ש שהוא מאריך בענין זה.

שמירת שבת כהלכתה (א) / פרק טז: משחקים בשבת וביו"ט / מד
מחיאת כפיים.  
אין למחוא כפיים, אם לא בשמחה של מצוה(קטו) או שלא כפי שרגילים לעשות בימות החול, כגון שיקיש בידו האחת על גב היד השניה(קטז), וראה להלן פרק כח סעיף מב.
(קטו) כנ"ל הערה קיד.
(קטז) סי' שלט סע' ג וברמ"א ובביה"ל ד"ה ולספ


שמירת שבת כהלכתה (א) / פרק כח: דינים שונים / השמעת קול בשבת וביו"ט / מב
השמעת קול בדרך שיר או לפי קצב.  
אסור להשמיע קול בדרך שיר או לפי קצב אף בלי עזרת כלי, על-ידי כל פעולה שהאדם עושה באחד מאיברי גופו, כגון על-ידי מחיאת כפים או הקשת אצבע האגודל באמה (האצבע האמצעית), אם לא בשמחה של מצוה או בשינוי, שלא כפי שרגילים לעשות בימות החול, כגון שיקיש בידו האחת על גב היד האחרת(צב), אבל מותר למחוא כפים, אפילו בדרך רגילה, כדי להעיר את הישנים או כדי להשתיק את המסובים וכדו'(צג), ובלבד שלא יעשה כן לפי קצב מסויים(צד).

(צב) ע"ש ובמ"ב ס"ק ט, ועיין לעיל פט"ז סע' מד.
(צג) וכדלעיל הערה פט, ועיין סי' שלח במ"ב ס"ק ז.
(צד) וכדלעיל הערה פה.