Sunday, March 29, 2015

קטנית

קטניות

רבנו פרץ לספר מצוות קטן ממאה ה- 13. בסימן רכב הערה יב, הוא מסביר שטעם הגזירה ש"כיון דקטניות מעשה קדרה הוא, ודגן נמי מעשה קדרה הוא, אי הוי שרינן קטניות, אולי אתי לאחלופי...וגם יש מקומות שרגילים לעשות מהם פת כמו חמשת המינים, ולכן אתי לאחלופי"."קשה מאד הדבר להתיר דבר שנוהגים בו איסור מימי חכמים קדמונים".

שו"ת שאלת יעב"ץ ב:סה.
"ובאמת אין הדעת סובלת כל החומרות המתחדשים בכל יום"....אבל מצד שני אי אפשר להתעלם ממנהג שנהוג בכל קהילת אשכנז קרוב לאלף שנה,

שו"ת תשובה מאהבה לרב אלעזר פלקלס זצ“ל, ח"ב ס' רנט:יח;
 "אף אם יתכנשון בית דין של שמואל הרמתי ואליהו ובית דינו וכל גדולי ישראל אף עמהם, לענ"ד אין בידם להתיר אורז ומיני קטניות בפסח".

ערוך השלחן א"ח ס' תנג:ד; "והמפקפקים
והמקילים בזה מעידין על עצמן שאין בהם יראת שמים ויראת חטא ואין בקיאין בדרכי התורה

שו"ת חתם סופר א"ח ס' קכב;
 "אפילו אם יהיה טעם להתיר, מ"מ היינו בקבוץ כל או רוב חכמי אנשי מדינת אשכנז אשר הם קבלו עליהם הגזירה מעיקרא".

פסחים לה.
משנה: אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחטים בשעורים בכוסמין ובשיפון ובשיבולת שועל". ובגמרא, "הני אין אורז ודוחן לא. מנהני מילי? אמר רבי שמעון בן לקיש וכן תנא דבי רבי ישמעאל וכן תנא דבי רבי אליעזר בן יעקב, אמר קרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה, יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ אלא  לידי סירחון. מתניתין דלא כרבי יוחנן בן נורי דאמר, אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת

פסחים קיד:
לית דחייש להא דרבי יוחנן בן נורי, דתניא רבי יוחנן בן נורי אומר, אורז מין דגן הוא, וחייבין על חימוצו כרת, ואדם יוצא  בו ידי חובתו בפסח", וכך נפסק להלכה

שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תנג סעיף א
אלו דברים (א) שיוצאים בהם ידי חובת מצה, בחטים ובשעורים ובכוסמין ובשבולת שועל ובשיפון, ((ב) והמנהג ליקח לכתחלה חטים), (מהרי"ל), (ג) אבל א לא באורז (ד) ושאר מיני [א] קטניות, וגם אינם באים (ה) לידי חימוץ ומותר לעשות מהם תבשיל. הגה: * (ו) <א> ויש אוסרים (טור והגהות מיימוני פ"ה ומרדכי פ' כל שעה). והמנהג באשכנז להחמיר, (ז) ואין לשנות. מיהו פשוט דאין אוסרים בדיעבד (ח) אם נפלו (ט) תוך התבשיל. (י) וכן ב מותר להדליק בשמנים הנעשים מהם, (יא) ואינן אוסרים אם נפלו לתוך התבשיל. (יב) וכן ג מותר להשהות מיני קטניות בבית (ת"ה סי' קי"ג). וזרע אקליז"א (מהרי"ל) ואני"ס אליינד"ר אינן מיני קטניות, (יג) [ד] ומותר לאכלן בפסח, כן נ"ל.

ביאור הגר"א אורח חיים סימן תנג סעיף א
מיהו כו' וכן כו' וכן. דבהא לא גזרינן וליכא מנהג:

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תנג סעיף א
(ו) ויש אוסרים - לא מעיקר הדין הוא [ג] אלא חומרא שהחמירו עליהם וכדמסיים לקמיה וטעם חומרא זו משום שלפעמים תבואה מעורב במיני קטניות וא"א לברר יפה ואתי לידי חמוץ כשיאפם או יבשלם ועוד שכמה פעמים טוחנים האורז ושאר מיני קטניות לקמח וכמה פעמים אופין ג"כ מהם לחם ואיכא הדיוטים ועמי הארץ טובא שלא יבחינו בין קמח זה לקמח של מיני דגן ובין פת לפת של מיני דגן ואתי לאקולי גם בפת וקמח של מיני דגן לפיכך החמירו עליהם לאסור כל פת וכל תבשיל ואפילו לבשל אורז וקטניות שלמות [ד] ג"כ אסרו משום לא פלוג ועוד דדילמא נמצא בהם גרעינין של מיני דגן וכנ"ל ועיין עוד בבה"ל:
(ז) ואין לשנות - ואפילו [ה] באחרון של פסח ג"כ אין להקל בזה ומ"מ בשעת הדחק [ו] שאין לאדם מה לאכול מותר לבשל כל המינים חוץ מה' מיני דגן ומ"מ גם בכגון זה [ז] יקדים קטניות לאורז ודוחן ורעצקע שהם דומין יותר לה' מינים ושייך בהו טפי למיגזר [ופשוט דה"ה לחולה אף שאין בו סכנה דמותר לבשל לו אם צריך לזה] אלא דצריך לבדוק ולברור יפה יפה בדקדוק היטב שלא ימצאו בם גרעינים מה' מיני דגן וכתב החתם סופר בתשובה סי' קכ"ב דאפילו במקום שיש להתיר מ"מ יחלטנו לכתחלה ברותחין דכל מה דאפשר לתקן מתקנינן וכ"כ הח"א:
(ח) אם נפלו וכו' - דבהא לא נהגו להחמיר ומ"מ אותן גרגרין שמוצאין צריך לזורקן אם לא שאינו ניכר:
(ט) תוך התבשיל - ומיירי שיש עכ"פ רוב בהיתר [ח] דאל"כ לא מיקרי תערובות כלל והוי כאוכל תבשיל מקטניות עצמה:

שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ג סימן סג
בענין פינאט אם יש בו חשש איסור מנהג קטנית כ"ד אדר תשכ"ו. מע"כ ידידי מהר"ר יעקב גאלדמאן שליט"א.
הנה בדבר הפינאט שכתבתי שבהרבה מקומות אכלו אותם בפסח וכתר"ה תמה בטעם הדבר משום ששמע שעושין ממנו באיזה מקום גם קמח וגם שמע שנזרעין בשדות כשאר קטניות, אבל ידע כתר"ה שאין זה ענין כלל, שכל הדברים העושין מהם קמח נאסרו ממנהג זה, דאין לך דבר העושין ממנו קמח כתפוחי אדמה לא רק במדינה זו אלא גם ביוראפ במקומותינו וגם בדורות הקודמים ומעולם לא חשו לאסור זה. וכן הטעם שמיני חטים מתערבין בהם שכתב הטור נמי אינו כלל שכל המינים שיש לחוש למיני חטים ושעורים שיתערבו נהגו לאסור, דהא עניס וקימעל שמתערבין בהן מיני חטים ושעורים כמפורש בט"ז סק"א ובמג"א סק"ג וגם איתא שם דקשה לבודקם ובח"י סק"ט כתב שלא יסמוך על בדיקת נשים וקטנים מצד קושי הבדיקה, ומ"מ לא אסרום כמפורש ברמ"א, וחרדל כתב הרמ"א בסימן תס"ד שנוהגין לאסור דהוי כמיני קטניות אף שאין בו הטעמים. ולכן אין לנו בדבר אלא מה שמפורש שנהגו לאסור וכן מה שידוע ומפורסם. וגם יש ליתן טעם דדין מה שנאסר במנהג הא אין זה דבר הנאסר בקבוץ חכמים, אלא שהנהיגו את העם להחמיר שלא לאכול מינים אלו שהיה מצוי לאוכלם מפני הטעמים דחשש מיני דגן שנתערבו שקשה לבדוק ומפני שעושין קמחים, אבל כיון שלא תיקנו בקבוץ חכמים לאכול דברים שיש חשש שיתערב בהן מיני דגן ודברים שעושין מהם קמח, אלא שהנהיגו שלא לאכול איזה מינים לא נאסרו אלא המינים שהנהיגו ולא שאר מינים שלא הנהיגו מפני שלא היו מצויין אז, שלכן תפוחי אדמה שלא היו מצויין אז כידוע ולא הנהיגו ממילא לאוסרם אינם בכלל האיסור דאלו מינים שנהגו לאסור אף שיש אותו הטעם ממש דאין למילף ממנהג לאסור גם דבר שלא נהגו לאסור, וכשנתרבו תפוחי אדמה במדינותינו לא רצו חכמי הדור להנהיג לאוסרן, אולי מפני הצורך, ואולי מפני שהטעמים קלושים, עיין בב"י ר"ס תנ"ג, שהר"י קרא לזה מנהג שטות, וגם משמע שהר"ר יחיאל ושאר גדולים היו נוהגין בהם היתר אף במקום שנהגו איסור דהרי ע"ז כתב וקשה הדבר להתיר כיון שאחרים נהגו בהם איסור, לכן חכמי הדורות האחרונים לא רצו להוסיף לאסור עוד המינים שניתוספו אח"כ רק שא"א להתיר מה שכבר נהגו לאיסור. וכן בעניס וקימעל אפשר לא היו מתחלה רגילים לזורעם במקום שזרעו מיני דגן ולא היה טעם להנהיג איסור ולכן אף אח"כ שהתחילו לזורעם במקום שזרעו מיני דגן שלכן צריכים בדיקה לא רצו לאוסרם שוב. ולכן גם הפינאטס לא אסרו בהרבה מקומות עוד מכ"ש. ובמקום שליכא מנהג אין לאסור כי בדברים כאלו אין להחמיר כדאיתא בח"י. ולאלו שיש להם מנהג ביחוד שלא לאכול פינאט אסור גם בפינאט אבל מספק אין לאסור. ולכן שייך שיתן הכשר שלא נתערב שם חמץ ויאכלו אלו שלא נהגו בזה איסור. וכן ראיתי שנותנים הכשר על פינאט אויל מהאי טעמא. ידידו, משה פיינשטיין.

שו"ת באר יצחק חלק אורח חיים סימן יא
א"כ לשיטת הרמב"ם דס"ל דאין חייבין כרת רק על עצמו של חמץ ולא על תערובות אף שיש כזית בכא"פ ואף שיש בו טעם גמור, א"כ בקטניות אף דנעשו להעמיד ולא לקיוהא בעלמא עכ"ז כיון דבחמץ גמור אינו בכרת, לכן אף בקטניות כיון דבחמץ כה"ג אינו בכרת א"כ זה דומה להנאה דלא גזרו בקטניות מחמת דלא הוי בכרת, וכן להשהות בביתו לא גזרו בקטניות כיון דליכא כרת, וכמו דיליף זה התה"ד מן הא דפסחים (דף מ"ג) דשיאור דר"מ לר' יהודא נותנו לפני כלבו ולא גזרו בהנאה בזה מחמת דאינו בכרת, א"כ ה"ה בתערובות קטניות אף אם יש בו כזית בכא"פ ונעשו להעמיד ולטעם גמור אפ"ה לא גזרו ביה, והא דאמרו בשיאור דנותנו לפני כלבו ולא אמרו דמותר לערבו ברוב דהא לא גזרו בזה, יש לומר דכיון דאין מבטלין איסור לכתחלה אף באיסור דרבנן בפרט דיש לו עיקר בתורה, לכן דווקא נותנו לפני כלבו, משא"כ קטניות דבנ"ד דמערבין אותו מקודם הפסח דאז מותר לבטלו ברוב כיון דשם היתר עליו מקודם הפסח, לכן ליתא בזה לאיסור דאין מבטלין איסור לכתחלה, בפרט דאינו רק תקנת הגאונים, וקילא זו מן חלת חו"ל דמבטלי לכתחלה ברוב אף דהוי גזירת /גזירה/ הקדומה כש"כ זה, וכיון דמבואר בחק יעקב (סימן תנ"ג) דבתערובות רוב לא גזרו בקטניות א"כ ה"ה בערבו במכוין ולהעמיד בטעם גמור ג"כ מותר דאזלינן בתר טעמא דמחמת דליכא כרת לא גזרו ביה וה"ה בזה, ואף דלשיטת החולקים על הרמב"ם וס"ל דאיכא כרת גם בתערובות אם נעשו להעמיד ולטעם גמור דשאני ד' מיני מדינה דאין נעשין רק לקיוהא בעלמא וכמש"כ הטור והרא"ש והר"ן, עכ"ז במקום גזירת הגאונים יש לסמוך על שיטת הרמב"ם ולהקל....לכן לכל הטעמים הנ"ל אין להחמיר בהם, והא דאין אוכלין קמח קטניות אף שנברר ונטחן קודם פסח, י"ל משום דחיישינן להך שיטה דס"ל דקמח בקמח הוי יבש ביבש, ודווקא האפי' והלישה מערבת אותם וכמבואר (בסי' תנ"ג בט"ז ס"ק ב'):
שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תסד חרדל שנתערב בתוכו קמח,
חרדל או (א) שאר מיני טיבול (ב) שיש בהם מים, אין נותנין בהם קמח; ואם נתן לתוך החרדל, (ג) יאכל מיד ולא ישהנו שמא יחמיץ, ובשאר מיני טיבולין כיון שאינם חדין כמו חרדל, ודאי החמיץ (ד) וצריך לשרפו אם הוא אחר זמן איסור חמץ. הגה: (ה) והמנהג שלא לאכול חרדל כלל בפסח, (ו) א <א> אפילו נתערב קודם פסח, דהוי כמיני קטניות שנוהגין בו איסור (הגהות מיימוני רפ"ה ות"ה סימן קי"ג).
שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן תסד סעיף ב
וכבר נתבאר בסימן תנ"ג המנהג במדינות אלו שלא לאכול כלל חרדל בפסח מטעם שנתבאר שם ואפילו אם קודם הפסח כתשו וטחנו ועירבו עם יין אף על פי כן אין אוכלין אותה בפסח דכיון שהחרדל הוא עיקר והוא ניכר ונראה אין זה נקרא תערובת שמתירין אותו אפילו בתוך הפסח כמו שנתבאר שם ועוד שלא הקילו אלא בהתערובת שנעשה מאיליו אבל המערב בידים כדי לאכול התערובת בפסח אין מתירין לו לאכלה:

ערוך השולחן אורח חיים סימן תסד
וזהו מדינא אבל כבר נתבאר בסי' תנ"ג שאין אנו אוכלין מיני קטניות וחרדל ג"כ הוי מין קטניות לפיכך אין אוכלין חרדל בפסח ואף שנתבאר שם דע"י תערובות מותר ובחרדל הא יש תערובות מ"מ העיקר הוא החרדל ואסור לאכלו בפסח אפילו אם תקנו וערכו קודם הפסח וכן המנהג:

ספר חוק יעקב - סימן תסד
[ג] אפילו נתערב קודם פסח. דהוי כמיני קטניות אע"ג דנתבאר לעיל סי' תנ"ג ס"ק וי"ו דמיני קטניות אינן אוסרין התערובת אפילו ברובא בעלמא בטל כאן מיירי שאין כאן תערובת ממש וכמ"ש הת"ה הובא במ"א שעושין החרדל עם יין וכותשין אותו וטוחנין אותו ואינו ניכר כמיני קטניות אבל החרדל עצמו הוא העיקר וניכר ונראה ע"כ לא מיקרי תערובת כלל: ומ"ש מהרי"ל שיין שהושם בו חרדל כשהיה תירוש ומונעו מתסיסתו לעמוד במתיקתו דאין לשתותו בפסח צ"ל דהתם גם כן לא מיקרי תערובת כיון דלטעמיה עבידי לעמוד במתיקתו ועוד יש לו' דדוקא אם נפל לתוך התבשיל כ' הרב לעיל דאינו אוסר תערובתו משא"כ כאן שהוא מערב לכתחלה כדי למנעו מתסיסתו ואפשר להשהותה עד אחר פסח לא שרינן לשתותו תוך הפסח:
ספר חוק יעקב - סימן תנג
[ו] אם נפלו תוך התבשיל. מלשון הרב משמע דאפי' ליכא ס' ג"כ מותר אפי' באכילה וכן משמעות האחרונים אכן בת"ה ס"ס קי"ג משמע דדוקא בתערובות משהו אין לאסור אבל פחות מס' יש לאסור באכילה ועיקר נ"ל כדעת האחרונים כיון שבלא"ה הוא חומרא והרחקה בעלמא כמ"ש בס"ק ה' מ"מ רוב עכ"פ בעינן דאל"כ לא מיקרי תערובת כלל דהוי כאוכל התבשיל מקטניות עצמו:

הרב אריאל הוסיף עוד סיבה להתיר שמן קנולה, וכותב; "הקנולה היא שם נרדף ללפתית. הלפתית עצמה היא מאכל בהמה והגרעינים שבפרחים שמהם מפיקים את השמן לא נאכלים גם ע"י בהמה. לא מדובר אפוא בקטניות רגילות המיועדות למאכל אדם ואוכלים אותן כמו דגן. הקנולה לא נאכלת כלל ולכן אין בה איסור קטניות." אותו דבר נכון גם לגבי שמן כותנה, כי גם הכותנה אינו סוג מאכל, ולכן על פניו אינו הגיוני להכניס אותו לאיסור קטניות. וכן פוסק הרב צבי פסח פרנק במקראי קודש פסח
ח"ב ס' נ בשם הרב חיים סולוביצ'יק מבריסק זצ“ל

 

בספר נפש הרב לרב צבי שכטר שליט"א עמ' קעז;
"בשנות בצורת היו תמיד דנים הגאונים אם להתיר אכילת קטניות בפסח, מפני הדחק. ופעם אמר בזה הגר"ח זצ“ל, שמן הדין להתיר, דאם נבוא להחמיר בדבר שאינו אלא מנהגה כחומר כל הדינים דאורייתא יש לחשוש בזה משום בל תוסיף".
חשוקי חמד סנהדרין דף ע עמוד ב
האם ראוי לאכול קטנית בראש חודש
שאלה. כתב המשנ"ב (סימן תכו סק"ב) בשם האחרונים, המדקדקים נוהגים כשחל ר"ח בחול עושים מאכל אחד יותר מבכל הימים לכבוד ר"ח, וכשחל בשבת עושים מאכל אחד יותר ממה שנוהגים בכל השבתות כדי שיהיה ניכר כבוד של ר"ח. האם ראוי להרבות במאכל קטנית?
תשובה. כתב המג"א (סימן קלא ס"ק יד) בני אוסטרייך נוהגין שאין אוכלין קטניות בימים שאין נופלין על אפיהם, משום דדמי לאבילות המתגלגל. והקשה בספר ילקוט המאירי דאמרינן בסנהדרין דף ע ע"ב תנו רבנן אין עולין בעיבור החודש פחות מעשרה בני אדם ואין עולין לה אלא בפת דגן וקטנית, ופירוש שעושין סעודה לפרסם שהחודש מעובר, וקשה שהרי מבואר שהיו אוכלים קטניות בר"ח, וצע"ג.
יש להוסיף עוד טעם שאין כדאי לאכול קטנית, שהרמב"ם (פ"ד מהלכות דעות ה"ט) כתב והפול והעדשים בלבד אין ראוי לאוכלן לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, וכתב המלבי"ם בספרו עלים לתרופה שלכן נותנים עדשים לאבל, שהרופאים אומרים שהם מולידים מרה שחורה הרבה, שהוא חם ויבש.
ובספר תהלה לדוד (בוטשאטש על תהלים קד) הביא דאיתא במדרש רבה (בראשית פרשה סג) ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים, מה עדשה זו יש בה אבל, ויש בה שמחה, כך גם אצל יעקב ועשיו, היה אבל, שמת אבינו אברהם, ושמחה, שנטל יעקב את הבכורה. ולפי זה מיושב המנהג שנהגו לאכול קטניות בשבת.
ונראה שבזמננו שהקטנית היא מעדנים, וניכר בעולם שאין זה מאכל אבלים, א"כ אולי לכו"ע אפשר לאוכלו בשבת וימים טובים, ואין בזה החשש שנראה כמאכל אבלים.

הראי"ה קוק זצ“ל בשו"ת אורח משפט א"ח ס' קיא;
"אם נאסר אפילו דברים הבאים על ידי המצאה חדשה שלא היה מעולם כלל, יאמרו שהרבנים חפצים להחמיר מלבם ואינם חסים על הצבור, ובזה יש נתינת יד לפרצות גדולות, ד' ישמרנו".




שו"ת שרידי אש חלק א סימן נ
ענין שני: דין שמן בטנים בפסח
בדבר שמן הנעשה מערדניססע [בטנים] לפסח. ידע הדר"ג, שיש בזה מחלוקת גדולה בין האחרונים. הגאון בעל אבני נזר או"ח סי' שע"ג וכן הג' דמונקאטש במנחת אלעזר ח"א אוסרים, וכותבים שהם בכלל קטניות והם כשומשמין, שאסור לעשות ממנו שמן, עי' או"ח סי' תנ"ג. אולם הגאון מקאוונא בשו"ת באר יצחק מתיר אפילו שמן שומשמין ודעתו דהמהרי"ל לא אסר אלא כשנעשה בפסח, אבל לא כשנעשה קודם הפסח, אז בטלים החטים המעורבים. עי"ש שהראה נפלאות בחריפות ובקיאות. וכן הגאון מהרש"ם ח"א סי' קפ"ג מתיר שמן הנעשה מראפס. והג' רד"צ הופמאן במלמד להועיל ח"א סי' פ"ה מתיר ג"כ שמן מערדניסע וכותב שהג' ר' שמשון רפאל הירש מפרנקפורט ז"ל התיר אף שמן שומשמין, עי"ש.
ואף שאיני ראוי לעמוד במקום גדולים, מ"מ נראה לי שהדין עם המקילים,...וע' במהרש"ם הנ"ל, שהביא בשם השו"ע של הרב, שלא גזרו איסור קטניות אלא כשבאו עליהם מים, שכיוצא בזה בה' מיני דגן אסור מדין התורה, אבל בלא באו עליהם מים, שגם בה' מיני דגן מותר, [עמוד קלה] לא יהא הטפל חמור מעיקר. וערדניססע אי אפשר שיבואו עליהם מים מחמת קליפתם הקשה. ואף שיש לפקפק ולומר, שגזרו בכל אופן כיון דאיכא לאחלופי, מ"מ בצירוף כל הטעמים הנ"ל יש לסמוך על המקילים, שהם נתנו טעמים לדבריהם, והמחמירים אמרו סתם, בלא נתינת טעם, אלא מחמת גזירה.
יחיאל יעקב וויינברג
שו"ת אורח משפט אורח חיים סימן קח הכשר ב"ה. עה"ק יפו והמושבות תובב"א.
הננו להודיע בזה לאחב"י =לאחינו בית ישראל= ששמן שומשמין של פסח שנעשה בבית הבד של האחים ברסלב הוא מנוקה מכל חשש תערובות חמץ, ומשומר מכל ביאת מים באופן שאין בו שום חשש מנהג מלאכלו בפסח, ומותר להשתמש בשמן שומשמין הנ"ל בחג המצות הבעל"ט בשנה זו ביחוד אחר טיגונו בנהוג /כנהוג/ גם המהדרין מן המהדרין יאכלו ענוים וישבעו וישמחו בחג הק' הבעל"ט בתנובת ארץ חמדתנו ומעשה ידי אחינו המכשירים אותה בטוב טעם ודעת. ולראי' הונח חותם בד"צ בפקודת מרן הגאון הגדול והרה"ג בד"צ שליט"א פעה"ק יפו ת"ו יום ב' אדר שנת התרס"ט.
סימן קט ...ב"ה עה"ק יפו ת"ו ט' אדר תרס"ט. לכ' הרב הגדול ר' שלו' אייזענבאך נ"י שוי"ר, ע"ד השומשמין ח"ו לסמוך ע"ז שאינו מין קטניות, כי ברמב"ם ה' כלאים פ"א ה"ח מפורש ששומשמין הוא מין קטניות ולא צריך ראי' מדברי אחרונים במקום שמפורש בראשונים. אבל כ"ז הוא רק בקטניות שנשרו במים, כמבואר בכל האחרונים, וכן הוא בשירעז הנעשה אצל הנכרים ששורין אותן במי מלח, וע"כ נהגו לאסור. אבל חלילה לאסור את המותר דהיינו השמן שומשמין שנעשה בשמירה מעולה בלא שום חשש רטיבות של מים, ופשוט שאין חשש אפי' מערבין את השמן במים אח"כ, כי ע"ז לא בא המנהג כלל, וביחוד שמטגנים בתחילה את הש"ש =השמן שומשמין= קודם שימושו, וכל מבושל אינו מחמיץ אפי' אם הי' ממיני דגן. ע"כ אין שום מקום להחמיר על שמן שומשמין זה שנעשה בכשרות גמור לשם פסח, גם לערבו במים, ובפרט אחר הטיגון. והנני בזה ידידו דוש"ת באהבה. הק' אברהם יצחק ה"ק
נ"ב ופשוט שאסור לאסור את המותר כמ' בירו' ובקיצור הנהגת או"ה לש"ך סי' רמ"ב ס"ט, ולמה לא ראה כת"ר שנאמר בהכשר שלא באו עליהם מים כלל ידי"ע הנ"ל.
סימן קיא ...ולע"ד דרך - השלו' בזה הוא כך: שנדפיס כולנו יחד מעשה - ב"ד, שההתר העבר כיון שיצא מב"ד חשוב כבד"צ שלנו, - יצא, וזהו רק מפני שאין שמן - שומשמין זה דומה לש"ש שהי' עליו המנהג של איסור; אלא כיון שאני רואה, שהדרת כבוד תורתם אינם מסכימים עמי, ע"כ על השנים הבעל"ט לא יהי' היתר זה קבוע עד שנתועד יחד ונדון בענין זה, ואחרי רוב - דעות יקום דבר, כדכתיב בספר אורייתא דמשה: אחרי רבים להטות. - ואז גם אנכי אתן ידי להרבים, ובודאי יסכימו עמי כבוד הרבנים דייני הבד"צ שי'. ובאופן זה יתקדש שם - שמים על ידנו, ויראו הכל, שכבוד - התורה חביב הוא לנו. כך היא עצתי ובקשתי מכבוד הדרתם, וביחוד שאי אפשר לי כלל לגרום עתה הפסד לאותו האיש הנדחק, אשר סמך על הוראתי, והרבה בהוצאה בשביל תיקון הש"ש לשם פסח. ואם יעמד עם סחורתו יוכל להיות נהרס ממצבו לגמרי. ולמה זה יצערוני ככה.
ואקוה שיתן ד' שיכנסו דברי אלה, האמורים באמת ותמים, בלבבם הטהור, והאמת והשלו' אהבו, והנני בזה ידידם, קשור באהבת - נפשם ודורש שלו' תורתם באה"ר. הק' אברהם יצחק ה"ק.
פרי מגדים אורח חיים משבצות זהב סימן תסד

ואם הפירוש נתערב קודם פסח תערובת ממש, אלא שיכול לשהותו אחר הפסח הוה לכתחלה, אין ללמד דפחות מששים שרי תוך הפסח, די"ל מעמיד או ניכר. ומיהו מדלא מפרש בפשיטות נתערב פחות מששים, משמע בפסח דיעבד אף פחות מששים שרי, עיין חק יעקב בסימן תנ"ג [ס"ק ו] וכאן [ס"ק ג], ואי"ה במ"א [אות] א' יבואר עוד:

No comments:

Post a Comment