Sunday, March 29, 2015

לֶחֶם עֹנִי

מַצָּה זוּ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים עַל שׁוּם מָה. עַל שׁוּם מה? -לֶחֶם עֹנִי
הרב ארי דוד קאהן

1.    רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ז הלכה ה
כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בליל חמשה עשר לא יצא ידי חובתו ואלו הן, פסח מצה ומרור, פסח על שם שפסח המקום ב"ה על בתי אבותינו במצרים שנאמר +שמות י"ב+ ואמרתם זבח פסח הוא לה' וגו', מרורים על שם שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים, מצה על שם שנגאלו, ודברים האלו כולן הן הנקראין הגדה.
2.    רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ח הלכה ד
ומחזיר השלחן לפניו ואומר פסח זה שאנו אוכלין על שם שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים שנאמר ואמרתם זבח פסח הוא לה', ומגביה המרור בידו ואומר מרור זה שאנו אוכלין על שם שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים שנאמר וימררו את חייהם, ומגביה המצה בידו ואומר מצה זו שאנו אוכלין על שם שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם מיד שנאמר ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים וכו', ובזמן הזה אומר פסח שהיו אבותינו אוכלין בזמן שבית המקדש קיים על שם שפסח הקדוש ברוך הוא על בתי אבותינו וכו'.
3.    הגדה של פסח - נוסח ההגדה:
רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלֹשָׁה דְבָרִים אֵלּוּ בַּפֶּסַח לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלּוּ הֵן:פֶּסַח. מַצָּה. וּמָרוֹר:
פֶּסַח שֶׁהָיוּ אֲבוֹתֵינוּ אוֹכְלִים בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָּם עַל שׁוּם מָה. עַל שׁוּם שֶׁפָּסַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם. שֶׁנֶּאֱמַר, וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְֹרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִשְׁתַּחֲווּ:
מַצָּה זוּ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים עַל שׁוּם מָה. עַל שׁוּם שֶׁלֹּא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּגְאָלָם. שֶׁנֶּאֱמַר, וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹּת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשֹוּ לָהֶם:
מָרוֹר זֶה שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים עַל שׁוּם מָה. עַל שׁוּם שֶׁמָּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרָיִם. שֶׁנֶּאֱמַר, וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּדֶה אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ:
4.    משנה מסכת פסחים פרק י: ה
רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלֹשָׁה דְבָרִים אֵלּוּ בַפֶּסַח, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלּוּ הֵן, פֶּסַח, מַצָּה, וּמָרוֹר. פֶּסַח, עַל שׁוּם שֶׁפָּסַח הַמָּקוֹם עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרָיִם. מַצָּה, עַל שׁוּם שֶׁנִּגְאֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם. מָרוֹר, עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרָיִם. בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג), וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְִרָיִם. לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּבִין לְהוֹדוֹת, לְהַלֵּל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרוֹמֵם, לְהַדֵּר, לְבָרֵךְ, לְעַלֵּה, וּלְקַלֵּס, לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִּסִּים הָאֵלּוּ, הוֹצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת, מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה
5.    שמות פרק יג:ו
שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַה': (ז) מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ: (ח) וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם:
6.    רש"י על שמות פרק יג פסוק ח
בעבור זה - בעבור שאקיים מצותיו כגון פסח מצה ומרור
7.    עיקר מצוה הגדה
פסח –עם ישראל נצלו ממכת בכורות
מצה – שנגאלו ממיצרים – סימן גאולה שנגלה עליהם הקב"ה
מרור – עבדות
8.    תלמוד בבלי מסכת פסחים דף לו עמוד א
תנו רבנן: יכול יוצא אדם ידי חובתו במעשר שני בירושלים - תלמוד לומר +דברים ט"ז+ לחם עני - מה שנאכל באנינות, יצא זה שאינו נאכל באנינות אלא בשמחה, דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר: מצות, מצות ריבה, אם כן מה תלמוד לומר לחם עני - פרט לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש. מאי טעמא דרבי עקיבא? - מי כתיב לחם עוני עני כתיב. - ורבי יוסי הגלילי: מי קרינן עני? עוני קרינן. - ורבי עקיבא: האי דקרינן ביה עוני - כדשמואל, דאמר שמואל: לחם עני - לחם שעונין עליו דברים הרבה. - וסבר רבי עקיבא עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש לא? והתניא: אין לשין עיסה בפסח ביין ושמן ודבש. ואם לש, רבן גמליאל אומר: תשרף מיד, וחכמים אומרים: יאכל. ואמר רבי עקיבא: שבתי היתה אצל רבי אליעזר ורבי יהושע, ולשתי להם עיסה ביין ושמן ודבש, ולא אמרו לי דבר. ואף על פי שאין לשין - מקטפין בו.
9.    רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ח הלכה ו
ולוקח שני רקיקין ו חולק אחד מהן ומניח פרוס לתוך שלם ומברך המוציא לחם מן הארץ, ומפני מה אינו מברך על שתי ככרות כשאר ימים טובים משום שנאמר +דברים ט"ז+ לחם עוני מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה.
10. דברים פרק טז
(ג) לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ:
11. הגדה של פסח - נוסח ההגדה:
הָא לַחְמָא עַנְיָא דִּי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם. כָּל דִּכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכוֹל. כָּל דִּצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח. הָשַׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְֹרָאֵל. הָשַׁתָּא עַבְדֵּי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין.
12. תרגום יונתן דברים פרק טז פסוק ג
(ג) לָא תֵיכְלוּן עַל פִּסְחָא חֲמִיעַ שׁוּבְעָא יוֹמִין תֵּיכְלוּן לִשְׁמֵיהּ פַּטִּיר לַחֲמָא עַנְיָא אֲרוּם בִּבְהִילוּ נְפַקְתּוּן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם מִן בִּגְלַל דְּתִידְכְּרוּן יַת יוֹם מַפְקְכוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם כָּל יוֹמֵי חַיֵּיכוֹן:
13. רש"י דברים פרק טז פסוק ג
(ג) לחם עני - לחם שמזכיר את העוני שנתענו במצרים:
כי בחפזון יצאת - ולא הספיק בצק להחמיץ וזה יהיה לך לזכרון. וחפזון לא שלך היה אלא של מצרים, שכן הוא אומר (שמות יב, לג) ותחזק מצרים על העם וגו':
למען תזכור - על ידי אכילת הפסח והמצה, את יום צאתך:
14. ספרי דברים פרשת ראה פיסקא קל
כי בחפזון יצאת מארץ מצרים, יכול חפזון לישראל ולמצרים תלמוד לומר +שמות יא ז+ ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשנו אמור מעתה למצרים היה חפזון ולא היה חפזון לישראל.
15. חזקוני דברים פרק טז פסוק ג
לחם עני דרכו של עני כשנותנים לו מעט קמח אין לו כלי להחם בו המים ללושו ולא פנאי להחמיץ אלא בוללו במעט מים צוננין וזורקו בתנור או בכירה. כי בחפזון יצאת מארץ מצרים הרי אומר לך שהיה יכול הקדוש ברוך הוא להעמידו במצרים עד שתחמיץ בצק שלהם ויכינו להם צידה הא אינו אלא כדי שיהא זכר לדבר ששבעת ימים תאכל מצות וגו'. למען תזכר את יום צאתך וגו' לכך אנו אומרים פרשת ציצית שחרית וערבית לפי שיש לנו להזכיר יציאת מצרים ימים ולילות כדתנן בשלהי פ"ק דברכות אמר רבי אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא וכו'.



16. ספורנו דברים פרק טז פסוק ג
לחם עוני. לחם שהיו אוכלים בעוני ושלא היה להם פנאי להשהות עיסתם עד שתחמץ מפני נוגשים אצים:
כי בחפזון יצאת. והטעם להזכיר חפזון הלחם הוא כי תמורת אותו חפזון העוני היה לך אח"כ חפזון הגאולה כענין והפכתי אבלם לששון (ירמיהו לא, יב):
17. רמב"ן דברים פרק טז
ובאר בכאן דברים רבים. כי הזכיר במצה שתהיה לחם עני, להגיד כי צוה לזכור שיצאו בחפזון, והיא עני זכר כי היו במצרים בלחם צר ומים לחץ, והנה תרמוז לשני דברים, וכן אמרו הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים. או יאמר שתהיה עוד עשויה כלחם עני ולא שתהיה מצה עשירה, כמו שהזכירו רבותינו (פסחים לו א). ובאר במצות השאור שלא יראה בכל גבולך, כי בתחלה אמר (שמות יב יט) לא ימצא בבתיכם:
18. שמות פרק יב
 (לט) וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם:
19. כתר יונתן שמות פרק יב
(לט) והיו חותכים מהבצק [העיסה] שהוציאו מִמִצרים ומסדרים על ראשיהם ונאפה להם מחום של השמש עוגות מצות כי לא חמץ כי גורשו מִמִצרים ולא יכלו לשהות והספיק להם לאכול עד חמישה עשׂר ימים לחודש של אייר משום שצידה לא עשׂו להם:
20. ספורנו שמות פרק יב פסוק לט
(לט) כי לא חמץ. כי לא התחמץ, מפני קוצר הזמן שהיה משעת נסעם מרעמסס שהיא בארץ מצרים עד שהגיעו לסכות, שהיא חוץ לגבולם, כאמרם ז"ל שלא הספיק בצקן של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם וכו'. כי אמנם בהיותם בסכות חוץ לגבול מצרים נגלו עליהם עמודי הענן והאש, וה' הולך לפניהם:
21. אלשיך שמות פרק יד
ואמר עד שנגלה עליו הקדוש ברוך הוא כו', כמו שאמרו ז"ל (שמות רבה כא ו) על אומרו מוליך לימין משה כו', שבנטות משה את ידו הוא ימינו בודאי שרתה שכינה על ידו, ועל ידי כך הים ראה וינוס. וזהו אומרו פה, שנגלה עליו ה':
22. תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ט עמוד א
ורמינהי: קריאת שמע ערבית, והלל בלילי פסחים, ואכילת פסח - מצותן עד שיעלה עמוד השחר! אמר רב יוסף לא קשיא, הא - רבי אלעזר בן עזריה, הא - רבי עקיבא. דתניא: +שמות י"ב+ ואכלו את הבשר בלילה הזה, רבי אלעזר בן עזריה אומר: נאמר כאן בלילה הזה ונאמר להלן +שמות י"ב+ ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה - מה להלן עד חצות, אף כאן עד חצות. אמר ליה רבי עקיבא: והלא כבר נאמר +שמות י"ב+ בחפזון - עד שעת חפזון! ... אמר רבי אבא: הכל מודים, כשנגאלו ישראל ממצרים - לא נגאלו אלא בערב, שנאמר +דברים ט"ז+ הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה, וכשיצאו - לא יצאו אלא ביום, שנאמר +במדבר ל"ג+ ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה. על מה נחלקו - על שעת חפזון; רבי אלעזר בן עזריה סבר: מאי חפזון - חפזון דמצרים, ורבי עקיבא סבר: מאי חפזון - חפזון דישראל. תניא נמי הכי: הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה - וכי בלילה יצאו? והלא לא יצאו אלא ביום, שנאמר: ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה! אלא: מלמד שהתחילה להם גאולה מבערב.
23. רש"י ברכות דף ט/א
הכל מודים - רבי עקיבא גופיה מודה שהלילה, מחצות ואילך, היתה שעת חפזון למצרים לשלחם מן הארץ:
מערב נגאלו - נתנו להם רשות לצאת:
חפזון דמצרים - מכת הבכורים, שעל ידם נחפזו למהר לשלחם:
חפזון דישראל - לא שמעו להם לצאת עד בוקר
24. מדרש תהלים (בובר) מזמור קיג
[ב] דבר אחר הללויה הללו עבדי ה'. זהו שאמר הכתוב פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה (משלי לא כו), אתה מוצא עשרים וששה דורות משברא הקדוש ברוך הוא את עולמו עד שיצאו ישראל ממצרים, ולא אמרו הלל, עד שיצאו משיעבוד מצרים, שהיה של טיט ולבנים ואמרו הלל, ואימתי אמרו בשעת מכות בכורות, עמד פרעה והלך אצל משה ואהרן בלילה, שנאמר ויקרא למשה ולאהרן לילה (שמות יב לא), היה דופק פרעה על פתחיהן של משה ואהרן בלילה ואמר להם קומו צאו מתוך עמי (שם שם /שמות י"ב/), אמרו לו שוטה וכי בלילה אנו עומדין, וכי גנבים אנו שנלך בלילה, בבוקר אנו יוצאין, שכך אמר לנו הקדוש ברוך הוא ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר (שם שם /שמות י"ב/ כב), אמר להם הרי כבר מתים כל מצרים, שנאמר כי אמרו כולנו מתים (שם שם /שמות י"ב/ לג), אמרו לו מבקש אתה לכלות המכה הזאת, אמור הרי אתם בני חורין, הרי אתם ברשותכם, ואין אתם עבדי, אלא עבדי ה', [התחיל פרעה צווח ואומר לשעבר הייתם עבדי, אבל עכשיו הרי אתם בני חורין, הרי אתם ברשותכם, הרי אתם עבדי ה'] וצריכים אתם להללו שאתם עבדיו, שנאמר הללויה הללו עבדי ה', וכן הוא אומר כי לי בני ישראל עבדים (ויקרא כה נה), וכן הוא אומר השיר יהיה לכם כליל התקדש חג (ישעיה ל כט).
25. מכילתא דרבי ישמעאל בא - מסכתא דפסחא פרשה ז ד"ה וככה תאכלו
ר' יוסי הגלילי אומר בא הכתוב ללמדנו דרך ארץ מן התורה על יוצאי דרכים שיהיו מזורזין: ואכלתם אותו בחפזון זה חפזון מצרים. אתה אומר כן או אינו אלא חפזון ישראל כשהוא אומר ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו (שמות יא ז) הרי חפזון ישראל אמור הא מה אני מקיים ואכלתם אותו בחפזון זה חפזון מצרים. רבי יהושע בן קרחה אומר ואכלתם אותו בחפזון זה חפזון ישראל. אתה אומר כן או אינו אלא חפזון מצרים כשהוא אומר כי גורשו ממצרים הרי חפזון מצרים אמור. ומה תלמוד לומר בחפזון זה חפזון ישראל. אבא חנן משום רבי אליעזר אומר זה חפזון שכינה אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר. קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות (שה"ש =שיר השירים= ב ח) ואומר הנה זה עומד אחר כתלנו (שם /שיר השירים ב/ ט) יכול אף לעתיד לבא יהא בחפזון ת"ל כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם יי' וגו' (ישעיה נב יב): פסח הוא ליי' שיהיו כל מעשיו לשם שמים:
26. שיר השירים פרק ב
(ח) קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת:(ט) דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים:
27. רש"י שמות פרק יב
וגם צדה לא עשו להם - לדרך. מגיד שבחן של ישראל, שלא אמרו היאך נצא למדבר בלא צדה, אלא האמינו והלכו, הוא שמפורש בקבלה (ירמיהו ב ב) זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, ומה שכר מפורש אחריו (שם ג) קודש ישראל לה' וגו':
28. ישעיהו פרק נב פסוק יב
כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה' וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: ס



Notes
1 rambam – matzah symbol of geula (has to be said on lel chamisha asar) Like the mishna
2- lift the matzah and say: we eat the matzah because the bread had no time to rise until God revealed Himself and redeemed them immediately. Cites verse they baked the dough which they took out of Egypt. Like hagada – what is "m'yad"?
Why immediately? It must have taken place quickly – see below.
3-hagada like 2 - a-Did not become chametz, b-Giluy shechina, c-geula,
the verse matzah not chametz (a)Geula is not clear "chased out" (c?). Giluy Shechina may be missing as well.
The key seems to be the giluy shechina
4 mishna like 1- No passuk cited, matzah connected to geulah. (no mention of chametz or giliu scechina) only geulah
When was the geulah? Which matzah? From the morning or the evening?
5-matzah 7 days hagada first day - this verse combines the performance of the mitzvot with the narrative of the hagada – this is pshat in the chumash
6- from Rashi it seems that Raban Gamliel is still speaking and says "bavor zeh"  - which means that this is the verse cited by Raban Gamliel –
7 – the main 3 articulations - pesach we were saved when the Egyptian first born perished, maror – slavery, matzah – unclear, on the one hand smybol of redemption, on the other commemorates a particular episode. When is the geula? Mishna –is it at night or in the morning? Hagadah – morning, which generates a new question – then why celebrate at night? If at night – before chatzot – like the matzah they ate at the seder in Egypt, or after chatzot?
What is the giluy shechina?
Is matzah only a symbol of redemption? Lechem oni?
8 -Shmuel – the matzah has many things to say – many laws are derived from lechem oni – multi-faceted bread. Is lechem oni a din in the gavra or chefza?       Rav yosi haglili – "poor man's bread" not bread that would make you happy, Rabbi Akiva poor man's bread no wine or oil
10 - This verse states a seven day obligation, and introduces "lechem oni", gives reason chipazon. Malbim 13 times matzah is commanded – this is the only time it is called lechem oni
11 lechem oni made it into the hagada ha lachma anya – which we ate in Egypt – does this means when we left or when we were slaves?
12 targum Yonatan lachma anya – lechem oni
13 rashi reminds us of the slave experience seems not to have been the food of slaves, you rushed (chipazon) out – bread couldn’t rise (a reason found in shmot)sounds like the jews rushed, rashi continues –the rushing was the Egyptians not the jews (this was after midnight) If this is the morning then why chipazon mitzrayim? Rashi is based on the sifri and not the gemara
14 sifri the jews were calm (even their dogs) the Egyptians were hysterical
15 chizkuni - God could have waited and sent them with bread – but no, he wanted them to eat matzah seven days
16 Seforno - Bread of slavery – they in the slavery in Egypt had no time for the bread to rise – therefore when the left it was bchipazon – a type of midah kneged midah
17 Ramban - Holds like Shmuel (and Rebbi Akiva?) multifasceted – remember geula – left quickly, diet in Egypt, ha lachma anya, no matzah "ashira"
18 Rashi made reference to the bread they ate upon leaving
19 – Targum Yonatan baked in the sun, (is something baked in the sun considered bread? Rabbenu Tam – yes Rashbam, Ramban – no) many mefarshim search for different explnations when this matzah was backed – but they ate what they took out of Egypt for a month. Then the Mana began
20- The giluy shechina was the pillar of fire
23 – rashi should have said that when the left they went so quickly the bread couldn’t rise – and he should have cited the verse in shmot
The willingness to defy their former masters and NOT leave took place at night – chipazon yisrael is that they didn’t listen
24 – paroh desperately wanted them to leave
At midnight the jews needed to stay inside – they had a commandment – paroh commnded to leave – they were obeying God and defying Paroh – עבדי ה' – perhaps there was a primordial desire for revenge, God did not allow this – He took revenge for us
שמות פרק יב:כב
וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר:
Matzah – is a symbol of quickness in its essence: biblical "fast food", it is part of the story and narrative of the redemption, both in terms of eating in perhaps as slaves, the night before they left, and deliberitaly they did not have enough when they actually left. It is what they were chewing on when paroh knocked on their doors and told them to leave, it was enjoyed as a symbol of redemption when the defied their former master and said "no" we are staying for the meantime (God said stay).
It symbolized the rapid departure, when they left without provisions, only with the promise of God- these meager provisions lasted until the manna began to fall.
ירמיהו פרק ב
 (ב) הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה:
So matzah symbolizes how quickly they left, When the Rambam says myad – is this chipazon hashchina?






1.    שמות רבה (וילנא) פרשת בא פרשה יט
כך התקינו ישראל עצמן בלילה לצאת בהשכמה עמדו המצרים אחר שהלכו להם ואמרו נרדוף אחריהם מפני שנטלו כל אשר לנו שנא' (שמות יד) וירדפו מצרים אחריהם א"ל הקדוש ברוך הוא מי גרם לכם כל אלו חפזון שיצאתם בו מיכן ואילך כי לא בחפזון תצאו לשעבר אני ובית דיני הייתי מהלך לפניהם שנאמר (שם /שמות/ יג) וה' הולך לפניהם יומם, אבל לע"ל אני לבדי שנאמר (ישעיה נב) כי הולך לפניכם ה' ומאספכם אלהי ישראל.
Likewise, when the Israelites prepared themselves at night to depart at dawn, the Egyptians raised the cry after they had gone: ' Let us pursue them, because they have taken with them all our belongings,’ as it says: And the Egyptians pursued after them (Ex. XIV, 9). Whereupon God said: ‘What has caused all this [pursuit] after you? The haste with which you have departed. Well, in future, " Ye shall not go out in haste." In the past, it was I and My Court who walked before them, for it says: And the Lord went before them by day (ib. XIII, 21),2 but in the Messianic era, I alone will proceed before them,’ as it says: For the Lord will go before you, and the God of Israel will be your reward (Isa. Ioc. cit.).

1.    אור החיים שמות פרק יב פסוק לט
(לט) מצות כי לא חמץ. פירוש הטעם שאפוהו מצות כי לא הותר להם לאכול חמץ לזה מהרו לאפותו מצה. והגם ששהה מעת לישה עד עת אפיה זמן מה. אולי כי היו מתעמלים בו, ולזה אמר הכתוב משארותם צרורות בשמלותם על שכמם, וכי לא היה להם מקום לשאת אותם שהוצרכו לתתם על שכמם, אלא כדי שיתעמלו בהם וכל זמן שמתעמלים בעיסה אינה מחמצת נוסף על שלא נתנו בו שאור לחמץ. ונתן הכתוב טעם כי לא חמץ כי גורשו ממצרים וגו':
2.    אבן עזרא שמות (הפירוש הארוך) פרק יב פסוק לט
(לט) ויאפו הנה הבצק שהוציאו ממצרים היה בו שאור, ולא אפוהו עד שחנו בסוכות:
3.    חזקוני שמות פרק יב פסוק לט
(לט) ויאפו את הבצק בסכות שהיתה חניה ראשונה.
4.    רמב"ן שמות פרק יב פסוק לט
(לט) וטעם ויאפו את הבצק - שאפו אותו מצות מפני המצוה שנצטוו שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה. ואמר כי גורשו ממצרים, לומר שאפו אותו בדרך בעבור כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה לאפות אותו בעיר ולשאת אותו אפוי מצות, ועל כן נשאו אותו בצק ומשארותם צרורות בשמלותם על שכמם, ומהרו ואפו אותו טרם יחמץ בדרך או בסכות, כשבאו שם לשעה קלה כדברי רבותינו (מכילתא כאן):
5.    רשב"ם שמות פרק יב פסוק לט
(לט) עוגות - כי אין לחם אלא האפוי בתנור:
Implies it was not made in an oven
1.    אלשיך על שמות פרק יב פסוק לט
(לט) ואם תאמרו ומאן מוכח כי לשעה קלה הלכו מרעמסס סכותה שהוא על כנפי נשרים ולא שהו אפילו יום אחד. הלא עד ממהר הוא כי ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים בחנייתם בסוכות והיו עגות מצות כי לא חמץ, ואילו היה בדרך שיעור אשר יש מלוש בצק עד חומצתו, היה מחמיץ. ומה גם בהיותם בצקם צרורות בשמלותם שמחממים, וגם על שכמם שהשמש מכה בהם. אך אין זאת רק שקלו נושאיהם כמדובר, ולא שהו במהלך שלשת ימים שיעור אשר יש מלוש בצק עד חומצתו:
ושמא תאמר ולמה לא אפו במצרים. הלא הוא משני טעמים. א. כי גורשו ממצרים. ב. כי גם אם לא היו מגרשים אותם, הם מצד עצמם לא יכלו להתמהמה. והראיה שגם מצד עצמם לא יכלו להתמהמה כי הנה וגם צידה לא עשו להם:
The fact it didn't become chametz proves how quickly they travelled

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ד עמוד ב
אמר מר: קורא קריאת שמע ומתפלל. מסייע ליה לרבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן: איזהו בן העולם הבא? - זה הסומך גאולה לתפלה של ערבית. רבי יהושע בן לוי אומר: תפלות באמצע תקנום. במאי קא מפלגי? אי בעית אימא קרא, אי בעית אימא סברא. אי בעית אימא סברא, דרבי יוחנן סבר: גאולה מאורתא נמי הוי, אלא גאולה מעלייתא לא הויא אלא עד צפרא; ורבי יהושע בן לוי סבר: כיון דלא הויא אלא מצפרא, לא הויא גאולה מעלייתא.


1.    של"ה מסכת פסחים מצה עשירה - דרוש שלישי (ב)
ומצה זו שאנו אוכלין אותה על שום מה, על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא [וגאלם], שנאמר כו' (הגדה). יש להקשות, על מה שנתן סיבה לאכילת מצה שתהא זכר לחפזון החרות שהיה להם במצרים, שהוציאו 'עוגות מצות כי לא חמץ, כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה' (שמות יב, לט), אשר המשמעות מזה, שהחפזון לענין גאולה דבר טוב הוא. והדבר נראה בהיפך בדברי הנביא שאמר על הגאולה אחרונה, 'כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון' וגו' (ישעיה נב, יב).
בשלמא בלא זאת הפסקא (מההגדה), בפסוק עצמו פרשת ראה (דברים טז, ג) בפסוק 'לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים', לא שייך להקשות קושיא זו, כי כבר הרגיש רש"י בזאת הקושיא, ותירצה. וזה לשון רש"י, כי בחפזון כו', וחפזון לא שלך היה אלא של מצרים, שכן הוא אומר (שמות יב, לג) 'ותחזק מצרים על העם' וגו' (ספרי דברים ק"ל), אשר בלי ספק רש"י ז"ל במה שכתב 'וחפזון לא שלך היה אלא של מצרים', כתב כן כדי לתרץ קושיא זו, דודאי חפזון אינו מעליותא כשהחפזון מצד הנגאל, אבל בכאן שהחפזון מצד המצריים היה, שעל אפם ועל חמתם שחררו אותם לבני חורין מהר מהר, זהו מעליותא. וכמו שפירש רש"י, כן הביא בילקוט (שמעוני רמז תתק"ג), 'כי בחפזון יצאת', יכול חפזון לישראל ולמצרים, תלמוד לומר (שמות יא, ז) 'ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו', אמור מעתה למצרים היה חפזון ולישראל לא היה חפזון. עכ"ל.
אבל בפיסקא זו משמע שהחפזון היה לישראל, שהרי אמר 'על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם', אשר הכוונה בו שלא הספיק הבצק להחמיץ בדרך הרב שהלכו בו מרעמסס לסוכות, שם נגלה עליהם הקדוש ברוך הוא, כדכתיב (שמות יג, כ - כא) 'ויסעו מסוכות כו', וה' הולך לפניהם יומם', כי הלכו בדרך ההוא בחפזון הרבה, ובאו לסוכות ששם נגלה עליהם הקדוש ברוך הוא טרם שהחמיץ בצקם, אשר מזה נתבאר (מהיות) [מהות] ביאתם שמה. וחפזון זה של ישראל היה, דחפזון של מצרים היה ברעמסס, כמו שנאמר (שם יב, לז) 'ויסעו... מרעמסס', אבל החפזון דמרעמסס לסוכות זה היה לישראל. נמצא הדרא קושיין לדוכתא. וכן סבירא ליה לר' יהושע בן קרחה בהדיא דחפזון ישראל היה, כמובא בילקוט בישעיה (ילקוט שמעוני שם רמז תע"ו), וזה לשונו: כי לא בחפזון תצאו, לפי שנאמר בגאולת מצרים (שמות יב, יא) 'ואכלתם אותו בחפזון' זה חפזון מצרים, ר' יהושע בן קרחה אומר זה חפזון של ישראל. עד כאן.

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף צו עמוד א
משנה. מה בין פסח מצרים לפסח דורות? פסח מצרים מקחו מבעשור, וטעון הזאה באגודת אזוב, ועל המשקוף ועל ש תי המזוזות, ונאכל בחפזון בלילה אחד. ופסח דורות נוהג כל שבעה.

הון עשיר מסכת פסחים פרק י R. Rephael Immanuel Hai b"r Avraham Riki was born in Ferrara, Italy, in 1688.
מצה על שום שנגאלו אבותינו ממצרים. יש לקיים גירסא זו על פי מה שידענו שהיו ישראל במצרים משוקעים במ"ט שערי טומאה, ושאם ח"ו היו מתעכבים עוד רגע כממריה היו נכנסים ב"מ בשער הנ' ולא היו יוצאים משם לעולם ח"ו, ולכן אפיית העיסה שהתקינו לצידה לדרך בעודה מצה טרם תחמיץ גרמה להם שיגאלו, שאם היו ממתינים לה עד שתחמיץ לא היו נגאלים עוד כמ"ש:

אלשיך בראשית פרק מא
ועל כן בא ויאמר ועתה ירא פרעה כו', והענין, כי הנה הגולים מצרימה, למה ששם חלאת זוהמת טומאת מצרים רבה וגדולה, על כן הוצרכו רחמי שמים מרובים ועצומים לצאת ממנה בל ישקעו ויאבדו בתוך טומאתה כי ילכדו ברשתה. כי על כן חשב הוא יתברך את הקץ לגאלם טרם יטמעו בה. ועל כן חרד ה' את כל החרדה ההיא למהר לשלחם טרם יחמץ בצקם שלא יכלו להתמהמה עד שנגלה עליהם הקדוש ברוך הוא וגאלם מיד. והוא ענין חכמי האמת האומרים כי אם היו מתעכבים עוד מעט היו נכנסים בשער החמשים של שערי טומאה שלעומת הקדושה, וישקעו שם עד עולם ולא היתה להם עוד תקומה:

ר"ן על הרי"ף מסכת פסחים דף כה עמוד ב
מצה על שום שנגאלו שנאמר ויאפו את הבצק וגו'. ולא יכלו להתמהמה שאילו יכלו להתמהמה היו מחמיצין אותו דפסח מצרים לא נהג אלא לילה ויום כדאיתא בפסח שני ולמחר היו מותרין במלאכה ובחמץ ולפיכך אילו יכלו להתמהמה החמיצו עיסותיהם לצורך מחר שלא הוזהרו בבל יראה אלא מתוך שלא היה להם פנאי אפאוהו מצה וזכר לאותה גאולה נצטוו באכילת מצה:

ר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק ויקרא לחג הפסח
הנה השל"ה הקדוש (מצה שמורה ד"ה לחמא) הקשה הא מצות בערב תאכלו מצות נצטוו בראש חודש ניסן ופסוק וישא העם את בציקו וגו' היה אחר כך בט"ו, ואיך אמר מצה על שום שלא הספיק, אך באמת המצוה היה בערב תאכלו מצות תיכף בליל פסח, והיינו מצד ה' יתברך שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם וזכו אז לפי שעה שלא יהיה שאור שבעיסה בלב ישראל כלל, והיינו בתחילה פסח ה' על בתי בני ישראל ובמכה עשירית שהוא כנגד כתר עליון (כמו שנתבאר כמה פעמים) זכו ישראל על דרך נגוף למצרים ורפוא לישראל (זוהר ח"ב ל"ו א) להתגלות עתיקא ועל ידי זה זכו למצות מצה בערב תאכלו מצות לשעה, לבער היצר הרע, ואחר כך בא תכלית מהמרורים דוימררו את חייהם שעל ידי זה זכו אחר כך להיות גבור הכובש את יצרו מצד ישראל, ועל ידי זה זכו למתן תורה אחר כך דכתיב (תהלים פ"ב, ו') אני אמרתי אלהים אתם שנתבער היצר הרע מכל וכל, וזה שנאמר ומצות על מרורים יאכלוהו שתכלית המרורים להיות גבור הכובש את יצרו, כדי שעל ידי זה יזכו להיות אתפני יצר הרע מכל וכל שזהו קדושת יעקב אבינו שהיה כמו אדם הראשון קודם הקלקול, ומכל מקום בזמן קדם מצה שתיכף בליל פסח זכו מצד ה' יתברך לבער היצר הרע מהלב לגמרי כמו שנאמר בערב תאכלו מצות, אך אז היה חימוצו נוהג רק יום אחד (פסחים צ"ו ב) ואחר כך חזר יצר הרע למקומו, שהרי בקריעת ים סוף כתיב (שמות י"ד, כ"ט) והמים להם חמה חסר שהיה קטרוג על ישראל כמו שאמרו במכילתא (בשלח ו') שקיטרג הס"מ לאלו אתה קורע הים (שמות רבה כ"א, ז' וזוהר ח"ב ק"ע ב) ואחר כך זכו על ידי המרורים להיות גבור הכובש יצרו כמו שנאמר (שמות י"ד, ל"א) ויראו העם את ה' ועל ידי זה זכו לראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל (מכילתא השירה ג' וזוהר ח"ב ס' א) ומכל מקום נסתר האור, כמו שנאמר (שמות ט"ו, כ"ג) ויבואו מרתה וגו' וכמו שמובא בזוה"ק (שם) מדבר שור וכו' ומכל מקום הועיל המרורים שעל ידי זה זכו למתן תורה וכמו שאמרו בגמרא (ברכות ה' א) שזכו על ידי יסורין למתן תורה, וזה היה התכלית מהמרורים וזה שנאמר ומצות על מרורים יאכלוהו, ומכל מקום בסדר הזמן זכו למצה קדושת יעקב אבינו מצד ה' יתברך תיכף בליל ראשון כמו שנאמר בערב תאכלו מצות ומכל מקום נצטוו תיכף שבעת ימים תאכלו מצות שאחר כך יזכו להיות חירות ממלאך המות דלא הוו מייתי (עבודה זרה ה' א) וממילא יתבער היצר הרע שהוא המלאך המות (בבא בתרא ט"ז א) ומשום הכי נקרא חג הפסח יום ה' הגדול והנורא מדות אברהם ויעקב שתיכף זכו להצלה רפוא לישראל מקדושת אברהם אבינו שמדתו הגדול, וזכו בערב תאכלו מצות קדושת יעקב אבינו הנורא (ונתבאר במקום אחר):

אנציקלופדיה תלמודית כרך ח, [הגדה (של פסח)] טור קפח

מצה על שום שנגאלו אבותינו ממצרים, שנאמר: ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים173 - או: על שם שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם הקדוש ברוך הוא וגאלם שנאמר וכו'174 –

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קטז עמוד ב
פסח - על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים, [שנאמר +שמות יב+ ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח וגו'], מצה - על שום שנגאלו אבותינו ממצרים, [שנאמר +שמות יב+ ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים וגו'], מרור - על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים, שנאמר [+שמות א+ וימררו את חייהם וגו'].

תורה תמימה דברים פרק טז פסוק ג
לחם - כתיב הכא לחם, וכתיב התם (פ' שלח) והיה באכלכם מלחם הארץ, מה להלן משלכם אף כאן משלכםיא) [שם ל"ח א']:
לחם עני - אמר מר בר רב אשי, האי כובא דארעא יוצאין בה חובת מצה בפסח, מאי טעמא, לחם עני קרינן בהיב) [ברכות ל"ח א']:
לחם עני - אמר רב פפא, לחם עני, מלמד שמניח פרוסה בתוך שלמה ובוצעיג) [שם ל"ט ב']:
לחם עני - פרט לעיסה שנלושה ביין ושמן ודבש דלאו לחם עני היאיד) [פסחים ל"ו א']:
לחם עני - כתיב עני וקרינן עוני, אמר שמואל, לחם שעונין עליו דברים הרבהטו) [שם שם]:
לחם עני - פרט לחלוט ולאשישה דלאו לחם עני הואטז) [שם שם ב']:
לחם עני - תניא, אי לחם עני יכול אין יוצאין אלא בפת הדראה, ת"ל מצות מצות ריבה ואפי' כמצות של שלמהיז) [שם שם]:
לחם עני - מה עני שדרכו בפרוסה אף כאן בפרוסהיח), דבר אחר לחם עני, מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה אף כאן הוא מסיק ואשתו אופהיט) [שם קט"ז א']:

מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דויהי פרשה ד
ויט משה את ידו על הים, התחיל הים עומד כנגדו אמר לו משה בשם הקדוש ברוך הוא שיבקע ולא קבל עליו הראהו את המטה ולא קבל עליו. משל למה הדבר דומה למלך שהיו לו שתי גנות זו לפנים מזו מכר את הפנימית ובא הלוקח ליכנס ולא הניחו השומר אמר לו הלוקח לשומר בשם המלך ולא קבל עליו הראהו את הטבעת ולא קבל עליו עד שניהג הלוקח את המלך בעצמו ובא כיון שבא המלך התחיל השומר בורח אמר לו כל היום הייתי אומר לך בשם המלך ולא קבלת עליך ועכשיו מפני מה אתה בורח אמר לו לא מפניך אני בורח אלא מפני המלך, כך עמד משה על הים אמר לו משה בשם הקדוש ברוך הוא שיבקע ולא קבל עליו הראהו המטה ולא קבל עליו עד שנגלה הקדוש ברוך הוא עליו בכבודו וכיון שנגלה הקדוש ברוך הוא בכבודו ובגבורתו התחיל הים בורח שנ' הים ראה וינס (תהלים קיד ג) אמר לו משה כל היום הייתי אומר לך בשם הקדוש ברוך הוא ולא קבלת עליך עכשיו מפני מה אתה בורח מה לך הים כי תנוס, אמר לו לא מפניך בן עמרם אני בורח אלא מלפני אדון חולי ארץ מלפני אלהי יעקב ההופכי הצור אגם מים חלמיש למעינו מים:

חתם סופר מסכת פסחים דף קטו עמוד ב
לחם שעונין עליו דברים הרבה. היינו דברי חירות שכן עונה לשון הרמת קול שמחה ולדבר אחר לחם עני זכר לעניות ובפרוסה שכן יש במצה ב' טעמים א' זכר לעניות שהי' אוכלים כן במצרים כדרך העבדים שמאכיל' אותן לחם שלא נתחמץ באשר שמשביע מהר ואינו רעב מאותו אכילה כ"כ מהרה וגם דרכם בפרוסה לקבל פרס משלחן רבם והטעם הב' זכר לחירות שלא הספיק בציקם להחמיץ עד שנגלה עליהם ממ"ה הקדוש ברוך הוא וגאלם וא"ש השתא מה שנתקשה מרש"א ח"א לקמן קי"ז ב' מ"ט לאכילת מצה במצרים וקודם חצות שהרי האי עובדא אחר חצות הוה שנגלה עליהם ממ"ה הקדוש ברוך הוא והא"ש דהוה מיהת טעמא קמא זכר לעבדות והיינו דקאמרי' אחר שפרס המצה האמצעית כדרך העני שאז עדיין עבדי' היינו קאמר כדלקמן במתני' אז אומרי' כהא לחמא עני' די אכלו אבהתנא בער' דמצרים שאז היה רק זכר לעניות ולא לחירות:

הגדה של פסח לרשב"ץ
מצה זו שאנו אוכלין על שום מה על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם ממ"ה הקדוש ברוך הוא וגאלם מיד שנאמר ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צידה לא עשו להם (שמות יב, לט) כי אם יכלו להתמהמה היו מחמיצין בצקם כי לא הוזהרו על אכילת חמץ עדיין ולא נצטוו על אכילת מצה אלא על אכילת הפסח שנאמר צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו (שמות יב, ח) ולפי שלא יכלו להחמיץ בצקם שנאמר ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ (שם, שם, לג) על כן הוזהרנו מאכילת חמץ ונתחייבנו באכילת מצה בכל זמן בלילה ראשון מן התורה שנאמר בערב תאכלו מצות (שם, שם, יח)1012:
מלבי"ם דברים פרק טז פסוק ג
קעג מצות לחם עוני, י"ג פעמים צוה על המצות ורק פעם א' הזכיר לחם עוני וע"כ שהמצות א"צ להיות מפת קיבר רק אפי' כמצות של שלמה רק מ"ש לחם עוני פרט לחלוט ואשישה ומובא בפסחים (דף לו) ור"ש ס"ל שקראם לחם עוני שהיה זכר להענוי כי העבדים היו נותנים להם לחם שלא נתחמץ שקשה להתעכל:
קעד כי בחפזון יצאת, בברכות (דף ט) שראב"ע ס"ל שאכילת פסחים עד חצות ור"ע ס"ל עד עלות השחר, ומסיק שנחלקו על שעת חפזון שראב"ע סבר חפזון דמצרים ור"ע סבר חפזון דישראל, ר"ל שאחר שאמר טעם לפסח מפני שיצאו בחפזון שהוא לראב"ע חפזון דמצרים שהיה בחצות א"כ אכילת פסחים עד חצות, ולר"ע שאמר חפזון דישראל א"כ אכילתו עד זמן חפזון דישראל שהי' בבקר. והנה לראב"ע שס"ל שמ"ש כי בחפזון יצאת היינו חפזון דמצרים שסתמא דספרי פה כוותיה וכן ס"ל לר' אלעזר במכלתא בא (סי' מד) ובספרי (לקמן סי' קעט), א"כ אחר שאמר ע"ז למען תזכור ראוי שיזכיר יצ"מ בלילות דהא מ"ש בחפזון יצאת היינו בלילה שלדידיה הוא עקר הגאולה שאז יצאו משעבוד לגאולה, אבל לשון הכתוב כל ימי חייך עמד לנגדו שכ"מ שכתוב ימים ממעטינן לילות כמ"ש בהתו"ה צו (סי' מ') בארך, ולא זכה לזה עד שדרשה בן זומא, והוא לשון כל ימי או כל הימים, לא יציין היום מגביל אל הלילה שע"ז הול"ל ימי חייך רק יציין ההמשך הזמני של כל ימי חייו מבלי הפסק וכולל גם הלילות:
רמב"ם הלכות חמץ ומצה נוסח ההגדה
רבן גמליאל אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, פסח, מצה, ומרורים.
פסח שהיו אבותינו אוכלין בזמן שבית המקדש קיים על שם מה, על שם שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים, שנאמר +שמות י"ב+ ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל ויקד העם וישתחוו.
מצה זו שאנו אוכלין על שם מה, על שם שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם מיד, שנאמר +שמות י"ב+ ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם.
מרורים אלו שאנו אוכלים על שם מה, על שם שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים, שנאמר +שמות א'+ וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך.
בעבור זה –

כלי יקר על שמות פרק יב פסוק כו
ומה שנאמר אחר כך, ואמרתם זבח פסח הוא לה'. מלתא באפי נפשיה הוא לפי שאמר רשב"ג כל מי שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח מצה ומרור, ומנא ליה לרשב"ג לומר כן שנוסף על עשיית המצות בפועל חייב הוא לומר ולספר בפה מענינם, ודאי למד זה מן פסוק ואמרתם זבח פסח הוא וגו', שהוא צווי על האמירה בפה נוסף על העשיה, ועדיין לא הוזכר שיהיה חוב לספר בפה ענין מצה ומרור כי בפסוק זה לא נזכר כ"א זבח פסח, ע"כ נאמר אח"כ והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים ודרש בעל ההגדה בעבור זה, לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, וקשה על זה למה לא הזכיר גם הפסח ולומר בשעה שיש פסח מצה ומרור מונחים לפניך, אלא ודאי לפי שכבר הזכיר חוב האמירה בפה מענין הפסח בפסוק ואמרתם זבח פסח היא, אבל מענין מצה ומרור לא הזכיר עדיין שחייב לספר בפה אף אם לא ישאל שום אדם עליהם, וא"כ פסוק והגדת לבנך מדבר במצה ומרור לחוד שחייב לספרם בפה בפני בני ביתו אף אם לא ישאלוהו כלום,

ספר בני יששכר - מאמרי חדש ניסן - מאמר ד
רמז מצות פסח מצה ומרור כתב הרב הגדול מ' דוד לידא ז"ל בספרו עיר דוד [בית התלמוד חדר א' דף ע"ה] פסח הוא הוראה על השגחתו ית' בפרטי הנמצאים, דהנה יש מתפקרים הגם שמאמינים במציאות הש"י עכ"ז אומרים לגודל רוממותו אינו משגיח בשפלים ועזב י"י את הארץ והתנהגות הארץ הוא ע"י כוכבי השמים וכסיליהם, והנה הוראות הפסח שפסח על בתי בני ישראל בנגפו את מצרים והבחין בין טפה של בכור וכו' הנה הוא הוראה על השגחתו הנפלאה בפרטיות הנמצאים, והנה באה המצוה לקחת הפסח מן הצאן טלה בכור המזלות שהיו המצריים עובדין אותו באומרם שהוא ראשית ההנהגה ואין השגחה והנהגה גדולה ממנו, והנה צונו הש"י לקחת הטלה ולזרוק את דמו (שהוא כחו וחיותו) לשם י"י להורות שכח המזלות נתונים נתונים המה תחת השגחתו ושפעו ית"ש ואין להם שום תנועה מבלעדי השגחתו ויכולתו ית"ש בפרטיות, הנה זה הוא הוראת הפסח יורה לנו על ההשגחה בפרטיות (הנה מזה יורה לנו על שכר ועונש על פי התורה, נ"ל). מצה יורה על הוראת חידוש העולם מהמחדש בטובו, דהנה שאור הוא אחד מאחד, משא"כ מצה הוא רק מן כח הפועל שעשאה ואינה מן שאור הקדום, זה הוראה על חידוש העולם בראה מאין ליש (וכיון שיש חידוש יש מחדש, הנה הוא הוראה על מציאות הש"י, נ"ל). מרור יורה על תורה מן השמים, משה רבינו שאל להש"י באיזה זכות יצאו בני ישראל ממצרים, והשיבו הש"י בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את וכו' [שמות ג יב], היינו בזכות התורה, והתורה אינה יכולה להימצא באדם כי אם על ידי (מרירות) יסורין (כמו שאמרו רז"ל ג' ניתנו על ידי יסורין תורה וכו' [ברכות ה.]),   

רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ו הלכה א
מצות עשה מן התורה לאכול א מצה בליל חמשה עשר שנאמר +שמות י"ב+ בערב תאכלו מצות, בכל מקום ובכל זמן, ולא תלה אכילה זו בקרבן הפסח אלא זו מצוה בפני עצמה ומצותה כל הלילה, אבל בשאר הרגל אכילת מצה רשות רצה אוכל מצה רצה אוכל אורז או דוחן או קליות או פירות, אבל בליל חמשה עשר בלבד חובה ומשאכל כזית יצא ידי חובתו.

רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ו
עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה יוצא בה ידי חובתו, אין הרועים אוכלין ממנה אינו יוצא בה שאין זו משומרת לשם מצה. מצה שלשה במי פירות יוצא בה ידי חובתו בפסח, אבל אין לשין אותה ביין או שמן או דבש או חלב משום לחם עוני כמו שבארנו, ואם לש ואכל לא יצא ידי חובתו,


רש"י מסכת ברכות דף ט עמוד א
שעת חפזון - שנחפזו לצאת, והיינו עמוד השחר, כדכתיב לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר (שמות י"ב).
רש"י מסכת ברכות דף ט עמוד א
הכל מודים - רבי עקיבא גופיה מודה שהלילה, מחצות ואילך, היתה שעת חפזון למצרים לשלחם מן הארץ.
מערב נגאלו - נתנו להם רשות לצאת.
חפזון דמצרים - מכת הבכורים, שעל ידם נחפזו למהר לשלחם.
חפזון דישראל - לא שמעו להם לצאת עד בקר.
רש"י מסכת פסחים דף קכ עמוד ב
עד שעת חפזון - שנבהלו לצאת, והיינו עד הבקר.
רש"י מסכת זבחים דף נז עמוד ב
עד שעת חפזון - שהם נחפזים ללכת והיינו לאור הבוקר כדכתיב (שמות יב) ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר.

ספר נצח ישראל פרק מז

ומפני ההבדל הזה שיש בין גאולה ראשונה ובין גאולה אחרונה, נאמר בגאולה ראשונה "ואכלתם אותו בחפזון כי בחפזון יצאת ממצרים". ובגאולה אחרונה כתיב (ר' ישעיה נב, ב) "כי לא בחפזון תצאו משם וגו'", ולמה החלוף הזה. ובמכלתא (שמות יב, יא) "כי לא בחפזון תצאו", לפי שנאמר בגאולת מצרים "ואכלתם אותו בחפזון", זה חפזון מצרים. רבי יהושע בן קרחה אומר, זה חפזון ישראל. אבא חנן אומר, זה חפזון שכינה, אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, שנאמר (שיה"ש ב, ח) "קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים". יכול אף לעתיד [לבוא] כן יהיה בחפזון, תלמוד לומר "כי לא בחפזון תצאו", עד כאן. וביאור ענין זה, כי מפני שהגאולה הראשונה לא היתה גאולה נצחית, שהרי לא היו נגאלים רק לשעה. וכך היה ענין הגאולה גם כן, דומה לאור הברק שנראה ברקיע לשעה, ומיד עובר. ולא היתה הגאולה הראשונה דבר תמידי קיים. ולפיכך היה יציאתם בחפזון גם כן, כי כל דבר שאינו קיים תמידי הוא עובר במהירות לשעה. אבל הגאולה אחרונה, שהוא גאולה נצחית מבלי שנוי כלל, רק תמיד קיים. ולכך לא יהיה לדבר זה חפזון, כי החפזון מורה על דבר שהוא לשעה, וירא שמא יעבור הזמן, לכך ממהר מעשיו. אבל דבר שאינו לשעה, אינו ממהר. והדברים האלו מבוארים מאוד. והתבאר לך ענין החבור הנצחי שיהיה לעתיד במהרה בימינו אמן:

שמות פרק יט
 (ד) אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי:
רש"י שמות פרק יב
(לז) מרעמסס סכתה - מאה ועשרים מיל היו ובאו שם לפי שעה, שנאמר (שמות יט ד) ואשא אתכם על כנפי נשרים:
רש"י דברים פרק לב
יפרוש כנפיו יקחהו - כשבא ליטלן ממקום למקום אינו נוטלן ברגליו כשאר עופות, לפי ששאר עופות יראים מן הנשר, שהוא מגביה לעוף ופורח עליהם, לפיכך נושאן ברגליו מפני הנשר, אבל הנשר אינו ירא אלא מן החץ לפיכך נושאן על כנפיו. אומר מוטב שיכנס החץ בי ולא יכנס בבני, אף הקדוש ברוך הוא (שמות יט, ד) ואשא אתכם על כנפי נשרים, כשנסעו מצרים אחריהם והשיגום על הים היו זורקים בהם חצים ואבני בליסטראות, מיד (שמות יד, יט - כ) ויסע מלאך האלהים וגו' ויבא בין מחנה מצרים וגו':


No comments:

Post a Comment