Sunday, March 29, 2015

חישב את הקץ


חישב את הקץ
הרב ארי דוד קאהן

(1) העמק דבר על בראשית פרק טו פסוק יד
(יד) וגם את הגוי אשר יעבדו גן אנכי. לא מיבעי אם ישתמשו או ירעו להם גוי אשר לא נגזר אשר יעבודו בגזרת הבורא ית' מ"מ דן אנכי אם שיעבדו אותם ודאי יהיו נענשים ע"ז. אלא אפי' הגוי העבידום במדה יתירה יותר מכדי עבודה הרגילה (והיינו שנמשלו ישראל לקודש כדכתיב מוקש אדם ילע קודש. וכבר דרשו חז"ל בסנהדרין דנ"ח ב' על הסוטר לועו של ישראל כו'. אמנם לפי הפשט נמשלו כמו קודש דאע"ג שיש רדות כ"פ לאכול קודש מ"מ יש ליזהר באכילתם שלא יאכלום בלועו כדרך רעבתן שלא בד"א ובכבוד. כך המשתעבד בישראל עליו לדעת עם מי הוא משתעבד ולהיות נזהר בהם וכן הקדים ירמיה הנביא עונש אוה"ע שהרעו לישראל ואמר קדש ישראל לה' וגו' כל אכליו יאשמו. וע"ע מש"כ בשירת האזינו בפסוק כי ידין ה' עמו. והנה בעל הגדה כשבא למקרא זה אמר ברוך שומר הבטחתו לישראל שחשב את הקץ לעשות כמו שאמר לא"א בברית בה"ב שנא' ויאמר לאברם וגו'. וביארו המפרשים שחשב ד' מאות שנה באופן שיכלו אחר רד"ו שנה. אין סובל הלשון שחשב את הקץ לעשות כמו שאמר לא"א. ועוד סידר המגיד והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו אלא בכל דור כו' צא ולמד מה ביקש לבן כו' ולפי הבנת המפרשים דהבטחה על הגאולה בזה המקרא מיירי אין מובן היאך משמע בזה המקרא פתח תקוה לכל דור. והלא ואח"כ יצאו ברכוש גדול ודאי אינו אלא במצרים. והדרש וגם את הגוי על כל אוה"ע אינו מבואר כ"כ. עוד יש להבין לפי"ז הא דקאמר צא ולמד וגו' מה יש לנו ללמוד מלבן. הלא זאת ידוע לנו בבירור שבכמה דורות עמדו עלינו לכלותינו אלא שהקב"ה מצילנו ומה יוסיף לנו אם נלמוד שגם לבן ביקש לעקור שם ישראל. אלא עיקר הביאור בכ"ז. שהמגיד הבין בדבר ה' כי גר יהיה זרעך הבטחה ג"כ. היינו שלא ישתקעו ח"ו מרוב צרות להיות ככל האומה שהוא בא בה. למען לא יסבלו עוד כ"כ. עוד זאת הוא גלוי דעת ה' שכך רצונו שנהיה גרים דוקא ולא נבקש בטוב לנו בין הגוים להשתוות להם ולהיות כתושבים. וכמו שאמרו בני יעקב בבואם לפרעה לגור בארץ באנו והדרש שלא ירדו להשתקע. ואין הכונה שעלה בדעתם לשוב אחר הרעב. דאאל"כ שהרי אמר ה' ואנכי אעלך וגו' אלא הכונה שאין רצונם להיות כאזרחי הארץ אלא להיות כגרים:
 והנה על ההבטחה שלא ישתקעו מרוב צרות אמר המגיד דבשביל זה חשב הקב"ה את הקץ שיכלה ברד"ו שנה היינו כדי לעשות כמו שאמר לא"א כי גר יהיה זרעך. וכיון שראה ה' שעוד מעט ישתקעו ח"ו ע"כ היה חפזון דשכינה להוציאם. וע"ד גלוי דעת ה' שמרוב טובה לא נבקש להיות כאזרחים וכמו שיבואר להלן שהכל הוא לתכלית לשבת בדד והוא עין יעקב וזהו רצון ה'. כדכתיב וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב. ואלו היו ישראל מקבלים עליהם רצון ה' בזה לא היו אוה"ע שונאים אותם וכמו שאמר בלעם הן עם לבדד ישכון וכמו שיבואר במקומו. אבל כאשר טבע אנשים להיות מעורב עם העם ששוכן בקרבו ולהשתוות להם בכל האפשר ומו שהיה במצרים שפסקו למול מזה הטעם שאמרו נהיה כמצרים כמבואר בש"ר פ"א. וזה גרם שהפך הקב"ה לב מצרים לשנוא אותם וכמאמר בלעם ובגוים לא יתחשב. וכמו שביארנו במקומו. כשהוא מתערב עם הגוים לא יתחשב כלל וכמו שביארנו ריש פ' שמות ותמלא הארץ אתם ע"ז הכונה. ובזה הגיע ויקם מלך חדש וגו'. וכן הוא בכל דור. וזהו דבר המגיד. והיא. זה המאמר כי גר יהיה זרעך שעמדה לאבותינו ולנו שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו באשר אנחנו הולכים נגד רצון ה' להיות דוקא כגרים כי זה הוא נוגע לעיקר תכלית האומה. ובאשר שלפי הנראה בעין דעת אדם הוא להיפך כי בשעה שאנו כאזרחים ונחשבים בקרבם אין עושים לנו רע בפועל כ"כ. ע"ז אמר צא ולמד מה ביקש לבן וגו' הלא לפי הנראה לא ביקש לבן אלא לרמות את יעקב בצאנו או לחמסו. ובל"ז היה נראה טוב לב עמו ובאמת הלא הכתוב מעיד שהוא ביקש לעקור את הכל. ומזה תדע שכן הוא בכל דור אלא שהקב"ה מצילנו מידם. ופעם נעשה בהשגחה שלא יתגלה הענין. ופעם מתגלה לחוץ:):

(2) ספר כתב סופר על שמות פרק יא פסוק ב
דבר נא באזני העם. בש"ס ברכות [ט.] אין נא אלא לשון בקשה, שלא יאמר אותו צדיק ועבדום ועינו אותם קיים בהם ואח"כ יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם. צריך להבין איך בלא תלונת אברהם לא היה מקיים ה' הבטחתו, ברוך שומר הבטחתו לישראל תמיד, ואיך לא היה מקיים עתה. ונ"ל, הנה מי שמעודו היה בעוני ודוחק גדול, לא ראה טובה כל ימיו מבית אבותיו, כשיהיה לו מעט מזעיר, לעושר והון יחשב בעיניו, אבל מי שהיה תמיד בהצלחה לא יחשב לו רק כשיגיע לו הון רב אז יחשב בעיניו וישמח בו. והנה מאחר שהיו ישראל משועבדים ומעונים, כשיביאו עמם ממצרים מעט, יהיה להון ורכוש בעיניהם, ולא היו צריכים לשאול כלי כסף וזהב. ולא אמר ה' לאברהם מה שיביאו עמהם רק שיצאו ברכוש גדול, מה שבעיניהם רכוש גדול, אבל מאחר שבעיני אברהם לא יהיה נחשב לכלום שהיה מעולם משופע בעושר ונכסים צאן ובקר, לכן אמר ה' שלא יאמר אברהם שלא קיים בהם ואח"כ יצאו ברכוש גדול, כנ"ל וק"ל:


(3) הגרי"ז הלוי על שמות פרק יב פסוק מ
הרי מפורש דנאמר בגלות מצרים כמו מגלות אדום קץ לגאולה, וזהו דאיתא "הוא הלילה שאמר לאברהם בלילה הזה אני גואל את בניך", דהיינו דנאמר לו ג"כ קץ, דבלילה הזה יגאלו בניו, ומבואר היטב הא דכתיב זמן מושבן ת"ל שנה, שהוא משעה נגזרה הגזרה, וזהו שאמר ג"כ "ויהי מקץ ל' שנה ות' שנה וזמן זה הוא זמן אחר, לא ההוא דכתיב שם, דמה דכתיב שם זמן דת' שנה הוא זמן גרות ועבדות ועינוי, והוא נגזר על זרען משעה שנולד יצחק, אבל זמן זה דת"ל שנה הוא זמן הקץ שנאמר לאברהם, שבו יגאלו בניו, כמוש"כ, וזהו דאמר מכיון שהגיע הקץ כהרף עין וכו' שהקב"ה עשה שלא יצטרכו להתעכב כהרף עין, ע"י שבט"ו בניסן וכו':
ומבואר זה ע"פ מה שאיתא בהגדה של פסח, "ברוך שומר הבטחתו לישראל, ברוך הוא שהקב"ה חשב את הקץ וגו'", והיינו ששמר הבטחתו לאברהם שבלילה הזה אני גואל את בניך, וחשב שני זמנים אלה, של זמן גלותן וזמן הקץ שיסתיימו ויגיעו כאחד, שלא יעכבן כהרף עין ממה שצריך, ואי אפשר זאת אלא ע"י מה שלידת יצחק וגזרת בין הבתרים היו ביום אחד. ודו"ק:
והנה במדרש איתא שאת הארבע מאת שנה שהיו צריכים להיות במצרים והיו רק מאתים ועשר, והיינו משום שמעת שנולד יצחק התחיל המנין, ובמקו"א יש במדרש, שקושי השעבוד השלים המנין, ונראה דנאמר כאן שני דברים, א'. גלות של ת' שנה. וב'. עבדות של ת' שנה, והנה לזה שנגזר ת' שנה גלות, השלים מה שמנו כבר מעת לידת יצחק. שנחשבו שנים אלה לגלות, אכן עבדות לא היה בשנים אלו, ולזה דשיעור עבדות דת' שנה השלים קושי השעבוד, והיה כמו בת' שנה:
והנה אם היו משועבדים ועובדים כבר בשיעור של ת' שנים, אך בגלות לא היו עדיין ת' שנה, היו צריכים עוד להשאר במצרים. וכן להיפך אם גלותם כבר נמשך ת' שנה, ואך לא ענו אותם בשיעור עבדות של ת' שנים היו צריכים להשאר עוד במצרים. ולזה היו רחמיו של הקב"ה לחשוב ולכוון בדיוק נמרץ שיהיו שתי גזרות אלה נגמרים ביחד ברגע אחד, כדי שלא יצטרכו להשאר אף רגע אחד מיותר במצרים. וזהו שאמר כאן, ברוך וכו' שהקב"ה חשב את הקץ. וכמוש"כ:

(3) הגרי"ז הלוי על שמות פרק יב פסוק מ
וזהו שאמר (שמות ג' ז') "כי ידעתי את מכאוביו" דהיינו דכיון שנצטרכו לשער קושי השעבוד שיהא שיעור עבדות ועינוי בקושי בזמן הקטן, דומה לשיעור עבדות ועינוי של ת' שנה ולשער זאת אין בשר ודם יכול לעשות, ורק הקב"ה בעצמו רק הוא יכול לעשות זאת. וזהו שאמר "כי ידעתי את מכאוביו", דמכאוביו, דהיינו הקושי "ידעתי" בידי לשערנו בחשבונו הנכון, וידעתי כי הגיע הזמן:
וזהו דאמר (שם ו' א') "ויאמר ה' אל משה עתה תראה אשר אעשה לפרעה" ומבוארים הדברים, דהנה משה טען לפני ה' דמאז באתי אל פרעה הרע לעם הזה, ע"ז עתה תראה וגו'. דהיינו דעתה שהרע והוכבד השעבוד. אדרבה על ידי זה יוכשר להיות גאולתם ופדות נפשם, כך גם נשלם גם ה"ועבדום וענו" של הת' שנה:
ברמב"ן על התורה סוף פרשת בא כתב דזכירת יציאת מצרים כתובה במזוזה, ע"ש. וצ"ב היכן נאמר. ואיכא למימר דכיון שמוזכר תפילין, ותפילין הויא כמאן דמוזכר בהו יציאת מצרים דהא כתיב והיה לאות על ידכה ולטוטפות בין עיניך כי בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים. ועוד נראה דהנה כתב הרמב"ן על הפסוק שמע ישראל ה' אלקינו, וז"ל, ואתה צריך להתבונן בזה, כי שנה הכתוב בכאן לומר ה' אלקינו ולא אמר אלקיך וכו', אבל הזכיר ביחוד ה' אלקינו כי עשה עם משה את הגדולות ואת הנוראות לעשות לו שם תפארת עכ"ל. הרי דב"אלקינו" נרמז בזה הנסים והנפלאות והיינו יציאת מצרים בכללן.:



(4) אברבנאל על דברים - פרק ז פסוק יב-טז
הספק האחד ועשרים במה שהזכיר בפרשה: "ואשר עשה לדתן ולאבירם בני אליאב... אשר פצתה הארץ את פיה ותבלעם ואת בתיהם" וגו' (יא, ו). ויש לתמוה, מדוע זכר דתן ואבירם, ולא זכר קרח שהיה עקר המחלוקת. וגם על הספק הזה העיר הר"ן, ובביאור הפסוקים אזכיר דעתו. והיה עקב תשמעון עד כי תאמר בלבבך [דברים ז, יב-טז]:
כפי סדר הדברים ואמתתם, הכתובים האלה קשורים ונסמכים זה בזה עם מה שלמעלה מהם. ואם כי סדרו חכמינו זכרונם לברכה התחלת הסדר הזה בזה המקום, הוא כדי שיתחיל בשכר המצות, ולפי שכלל כאן כל מיני הטובות, ואחר כך יפרש אותם בפרשיות אחד אל אחד. והיו אם כן הכתובים האלה ראש ויסוד לשאר הפרשיות הבאות אחריהם. וזה טעם היות פה התחלת הסדר הזה:
ואמנם למה אמר: "משפטים", ולא חקים ולא עדות, אחשוב אני בו אחד משני דברים:...
והנה במה שאמר כאן: "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה", כוון על כל המצות בכללותם, כי הם כלם כפי עצמם, עם היות שבקצתם אין טעמם נודע אלינו. כי כמו שאמר למעלה (לעיל ז, ט): "לאהביו ולשמרי מצותיו", וכללם כלם בשם 'מצות', ככה אמר כאן: "משפטים" - עליהם כלם. והאות המורה, כי לא כיון הנה בשם "משפטים" כי אם על כלל המצות, הוא אמרו: "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה". כי הנה רמז באמרו: "האלה" - על "המצוה" ו"החקים" ו"המשפטים" שזכר בכתוב למעלה (לעיל ז, יא):
(4) אברבנאל על דברים - פרק ז פסוק יב-טז
וכלל בזה גם כן, שהשבועה שנשבע הקדוש ברוך הוא לאברהם, לא יזכו בה ישמעאל ובני קטורה שהיו בניו, כי אם יצחק וזרעו. ומה שנשבע ליצחק לא יזכה בה עשו בנו כי אם יעקב וזרעו. באופן, שכל מה שנשבע הקדוש ברוך הוא לאבות, ישמור אותו לישראל. ועל דרך זה ראוי שיובן מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (בהגדה של פסח): "ברוך שומר הבטחתו לישראל", רוצה לומר: ששמר הבטחתו לתת אותה ולקיימה בישראל ולא בשאר הזרע







No comments:

Post a Comment