Saturday, February 22, 2014

הרב ארי קאהן - שמחה

http://www.youtube.com/watch?v=X3zzEyoH3U0

24,000 תלמידיו של רבי עקיבא - מאת הרב ארי קאהן

24,000 תלמידיו של רבי עקיבא

מבט מקיף, מלומד ומיסטי על תקופת האבלות של ספירת העומר.


הימים בין פסח ושבועות מוכרים כימי ספירת העומר. אנחנו מונים 49 ימים אלה מתוך ציפייה ליום החמישים – חג השבועות – שבו אנו מנציחים את מתן התורה.
מעניין לדעת שהתורה עצמה לא מציינת במפורש ששבועות הוא היום שבו ניתנה התורה. אלא, הספירה מיוחסת לתאריך בעל משמעות חקלאית – התאריך שבו מובאים הפירות החדשים לירושלים הוא שבועות. מצד שני, ההבנה שיום זה הוא אכן יום מעמד הר סיני מבוססת על חשבון מתמטי פשוט, על פי סדר ההתרחשויות. 1
התורה משלבת בהצלחה מציאות ארצית רגילה עם יסודות תיאולוגיים עמוקים. בעוד שמנקודת מבטו של האדם, הקציר עשוי להיות המניע לשמחה, התורה מדגישה שפירות ראשונים אלה צריכים להיכנס לתוך קונטקסט דתי. כך, נשאה הספירה בימי המקדש, בין פסח לשבועות, שני מרכיבים - קדושה וארציות - כשכל אחד מהם מהווה בפני עצמו סיבה לשמחה.
אולם, בתפישה הדתית המקובלת בימינו, ימי ספירת העומר נחשבים לימי אבל. לא נערכות בהם חתונות, ולא מפגינים ביטויי שמחה פומביים אחרים.
מות תלמידיו של רבי עקיבא
ההסבר המקובל להפיכתה של תקופת השמחה הזאת לימי אבל, הוא פטירת תלמידיו של רבי עקיבא:
נוהגים שלא לישא אישה בין פסח לעצרת [שבועות] עד ל"ג בעומר, מפני שבאותו זמן מתו תלמידי רבי עקיבא. (שולחן ערוך, תצ"ג, א')
התייחסות זאת של ה"שולחן ערוך" למנהג הקיים, יוצרת קשר לסיפורם הטראגי של תלמידי רבי עקיבא, שנפטרו בזמן זה בשנה:
אמרו: שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפטרס, וכולם מתו בפרק [בזמן] אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה. והיה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושְׁנאה [לימד את התורה] להם. רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תְּנָא [התנא אמר]: "כולם מתו מפסח ועד עצרת". אמר רב חמא בר [בן]אבא, ואולי ר' חייא בר אבין: "כולם מתו מיתה רעה". מה היא? אמר ר' נחמן: "אסכרה". (יבמות ס"ב, עמוד ב') 2
ככל הנראה התלמוד מדבר על 12,000 זוגות של תלמידים, ולא על 24,000 תלמידים, על מנת להדגיש את חוסר האחדות שבה נכשלו. אולם, התלמוד אינו מזכיר שמותם מונצח בתקופת האבל השנתית של ספירת העומר. בעוד שהמקור להפיכת תקופת השמחה התורנית לתקופת אבלות אמור להתבסס על פיסקה תלמודית זו, התלמוד מביא סיפור עצוב, אבל אינו מציג את המסקנה החשובה המצופה.
יש מי שטוען שמנהג האבלות התמסד בתקופה התלמודית; 3 אבל, בכל אופן, לא מצוי אזכור שתומך בדעה זאת וכתוצאה מכך, יש גם כאלה שמחזיקים בדעה שראשיתו של המנהג נעוצה בתקופה מאוחרת יותר. 4
זכירת הרדיפות
מעניינת במיוחד התייחסותו של הרב יחיאל מיכל עפשטיין בספרו הקלאסי "ערוך השולחן". הוא קובע שיש קשר בין אסון מותם של תלמידי רבי עקיבא למסעי צלב, פוגרומים ועלילות דם שהתרחשו אלפי שנים מאוחר יותר במשך ההיסטוריה היהודית. תקיפות אלה היו נעוצות לעיתים קרובות בתפישה נוצרית מעוותת לגבי חג הפסח, כך יצא שהימים שלאחר חג הפסח הפכו לזמן סכנה ליהודים שחיו בעולם הנוצרי. הרב עפשטיין מתאר ימים אלה כימים קבועים של דין. 5
על פי דעתו, רבני ימי הביניים חשו שטבעו של תקופת העומר קשה, למרות שמן התורה מדובר בזמן של שמחה. הפסקה התלמודית שעוסקת ברבי עקיבא, שמשה כעוגן להפיכת תקופת השמחה לימי אבל. ההיגיון שעמד מאחורי הדברים היה שאם תלמידיו של רבי עקיבא מתו במשך ימים אלה, טבעה של תקופת זמן זו אינו פשוט כפי שאנחנו עלולים לחשוב. במילים אחרות, הסיבה שהעומר הפך להיות זמן אבלות היא מותם של תלמידי רבי עקיבא, אבל המניע הספציפי להנהגת דיני אבלות היה עלילות הדם של ימי הביניים. 6
הסיבה שהעומר הפך להיות זמן אבלות היא מותם של תלמידי רבי עקיבא, אבל המניע הספציפי להנהגת דיני אבלות היה עלילות הדם של ימי הביניים.
מות תלמידיו של רבי עקיבא יכול להיות חלק מסוגיה רחבה הרבה יותר. ניתוח של מקור מקביל מתקופה מאוחרת יותר עשוי לספק את הרמז הדרוש לפתרון התעלומה.
הרב שרירא גאון, בפירושו לפסקה המקורית, משתמש בביטוי בעל משמעות חשובה כדי לתאר את מות התלמידים: "והעמיד רבי עקיבא תלמידים הרבה. והיה השמד [גזירות דת] על התלמידים של רבי עקיבא. 7
התלמוד מדבר על מגפה שפגעה בתלמידים, ובכל זאת רב שרירא גאון מדבר על גזירות שמד דתיות! השינוי משני אבל השלכותיו דרסטיות.
המסורת התלמודית נשמעת ברורה: תלמידים אלה נהגו בחוסר כבוד זה כלפי זה, ולכן מתו ממגפה. מה הביא את רב שרירא גאון להציג גזירות שמד בתור הגורם לפטירת התלמידים?
קריאה זהירה מובילה אותנו למסקנה שרב שרירא אינו חולק על התלמוד. ברור שכמו אלפי המפרשים שקדמו לו ואלה שבאו אחריו, הרב שרירא ראה את משימתו בפירוש דברי התלמוד ולא באי הסכמה איתם.
ככל הנראה, לרב שרירא הייתה מסורת שהתלמידים מתו במהלך מאבק דתי. הספר שבו נמצא מידע זה הוא ספר יסוד בעל תוכן היסטורי. היצירה "איגרת רב שרירא גאון" מכילה מסורת ייחודית של תקופת התלמוד. ספר זה – או ה"איגרת", כפי שהוא נקרא – הוא המקור העיקרי למידע על תקופת התלמוד.
אם נניח שרב שרירא ראה את תפקידו בסיפור ההיסטוריה, בעוד שתפקידו של התלמוד הוא הנחלת הפרספקטיבה התיאולוגית, תתפוגג הקושיה: רב שרירא מספר לנו איך מתו התלמידים, בעוד שהתלמוד מתאר לנו למה הם מתו.
לספר למה זה קרה
התלמוד, היצירה הרבנית היהודית שאין דומה לה, לא היה צריך לחזור על אפיזודה היסטורית מוכרת וידועה. מטרתו הייתה לגלות ולהסביר את יד ה' בהיסטוריה – להסביר למה דברים שונים, ובעיקר טרגדיות ספציפיות, עלו בגורל עמנו. באופן אירוני, כך הפך התלמוד למקור הראשי שלנו לדעת 'מה היו האירועים הידועים היטב באותה תקופה', למרות שהתלמוד לא היה מעוניין לספר לנו מה קרה, אלא למה זה קרה. קורא בלתי מיומן עלול לטעות ולחשוב שמתוך כך הוא יכול לדעת באותה מידה גם מה קרה. רב שרירא רצה להעביר את התיעוד ההיסטורי המדויק. לכן הוא מספר לנו מה קרה; התלמידים מתו כתוצאה מרדיפות דת.
השאלה שעולה היא לאילו רדיפות דת הוא מתייחס? אנחנו יודעים שבסופו של דבר רבי עקיבא עצמו נרצח כחלק מההוצאות להורג שגזר אדריינוס. אנחנו יודעים גם שרבי עקיבא היה תומך נלהב של בר כוכבא 8. לכן, האסוציאציה בין תלמידיו של רבי עקיבא ומאמיניו של בר כוכבא נשמעת סבירה. 9
הרמב"ם מתאר את רבי עקיבא כנושא כליו של בר כוזיבא. 10 המקור לטענתו של הרמב"ם, הוא פיסקה בתלמוד הירושלמי:
שנה רבי שמעון בן יוחאי: עקיבה רבי היה דורש, "דרך כוכב מיעקב" – דרך כוזבא מיעקב. כשהיה רבי עקיבה רואה את בר כוזבה, היה אומר, 'זה הוא מלך המשיח'.
אמר לו רבי יוחנן בן תורתא: עקיבה, יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבוא. (תלמוד ירושלמי, תענית ד', ה')
הפסוק שעמד לדיון - "דרך כוכב מיעקב" – הוא חלק מנבואתו של בלעם, הנביא הרשע שיצא לקלל את ישראל, ולבסוף מצא עצמו מברך אותם:
אראנו ולא עתה, אשורנו ולא קרוב: דרך כוכב מיעקב, וקם שבט מישראל, ומחץ פאתי מואב וקרקר [ישלוט, ע"פ תרגום אונקלוס] כל בני שת." (במדבר כ"ד, י"ז).
חזיונו של בלעם הראה לו כוכב שיעלה ויוביל את העם היהודי. רבי עקיבא הצהיר שהתגשמות פסוק זה הייתה בבר כוכבא – בן כוכב. למעשה שמו לא היה בר כוכבא: על פי ממצאים ארכיאולוגיים אחרונים, שמו האמיתי היה בר כוסבא. הכינוי בר כוכבא היה כתוצאה מהזיהוי המשיחי שנעשה על ידי רבי עקיבא, בכך שייחס את נבואתו של בלעם אל שמעון בר כוסבא. לאחר דיכוי מרד בר כוכבא, מנהיגו זכה לכינוי בר כוזיבא, מלשון כזב - שקר, או מלשון אכזבה.
אמר רבי יוחנן: "רבי היה דורש, 'דרך כוכב מיעקב, אל תקרי כוכב אלא כוזב' ".(איכה רבה ב', ד')
התבוסה הכואבת העניקה לבר כוכבא כינוי חדש, שהנציח את הכישלון העמוק לדורות הבאים.
קול מחאה
בעוד שרבי עקיבא נתן סטטוס משיחי למרד בכללותו, ולבר כוכבא במיוחד, נשמע קול נוסף שדיבר כנגדו 11:
אמר לו רבי יוחנן בן תורתא: עקיבה, יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבוא.(תלמוד ירושלמי, תענית ד', ה')
הפסקה סתומה. 12 מה העניין של עשב שיעלה מלחייו של רבי עקיבא? אם משמעותו, 'עקיבא, אתה תהיה בקבר לפני שהמשיח יגיע', היה צריך לכתוב: "עקיבא, יעלו עשבים בלחייך ואז משיח בן דוד יבוא" 13, זה נשמע כאילו רב יוחנן בן תורתא דוחה את נושא ימות המשיח מכל וכל. 14 השערה כזאת אינה מתקבלת על הדעת משום שאנחנו יודעים שרבי יוחנן בן תורתא האמין בימות המשיח:
אמר רבי יוחנן בן תורתא: ...אבל, בבניין האחרון [בית המקדש השלישי] שעתידה לבנות בחיינו ובימינו, מה נאמר בו?: והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ... והלכו עמים רבים ואמרו – לכו נעלה אל הר ה' ואל בית אלוקי יעקב ויורנו מדרכיו, ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים[ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים, וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות. לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה] (ישעיה ב', ב'-ד').ואומר: כי יש יום קראו נוצרים 15 [שומרים] בהר אפרים - קומו ונעלה ציון אל ה' אלוקינו (ירמיה ל"א, ה')
(תוספתא מנחות י"ג)
אם רב יוחנן בן תורתא האמין באמת בימי המשיח שעומדים לבוא, מה הנקודה בהתקפה שלו על רבי עקיבא? אם נקשיב בזהירות למילים בהן הוא משתמש, נראה שיש בהן שתי בעיות:
אמר לו רבי יוחנן בן תורתא: עקיבה, יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבוא. (תלמוד ירושלמי, תענית ד', ה')
אפילו אם העשב הבלתי מובן הזה יגדל מלחייו של רבי עקיבא, עדיין תישאר בעיה נוספת. אם נתבונן בפסקה הקודמת של התוספתא המצוטטת לעיל, זה יתבהר:
אמר רבי יוחנן בן תורתא: מפני מה חרבה שילה? מפני בזיון קדשים שבתוכה. ירושלים? בנין הראשון מפני מה חרבה? מפני עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים שהיו בתוכה. אבל באחרונה [בית המקדש השני] מכירים אנו בהם שהם עמלים בתורה וזהירים במעשרות, מפני מה גלו? מפני שאוהבים את הממון ושונאים איש את רעהו. (תוספתא מנחות י"ג)
רב יוחנן בן תורתא מחזיק בדעה שסיבת חורבנו של בית שני הייתה שנאת חינם. 16אם זה העניין, אז אנחנו סוגרים כעת את המעגל.
המעגל נסגר
ראינו בהתחלה שתלמידיו של רבי עקיבא מתו משום שלא נהגו זה בזה בכבוד. לכן, רבי יוחנן שהאמין באמת שהמשיח יבוא, היה נחוש בדעתו שהגורם לחורבן בית המקדש השני חייב להיתקן לפני שיהיה אפשר לדבר על תנועה משיחית.
ומה אם כן הרעיון של עשב צומח מלחייו של רבי עקיבא? בחינת דבריו של הרמב"ם תספק את ההסבר.
ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם, או מחיה מתים 17 וכיוצא בדברים אלו. אין הדבר כך. שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי המשנה היה. והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך. והוא היה אומר עליו שהוא מלך המשיח. ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא מלך המשיח. עד שנהרג בעוונות. כיוון שנהרג נודע להם שאינו [המשיח]. ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת... (הרמב"ם, הלכות מלכים י"א, ג')
הרמב"ם מסביר שהחיים בימות המשיח לא יהיו שונים מאלה של ימינו במונחים של ניסים. 18 מהו מקורו של הרמב"ם? רבי עקיבא, בפסקה שבה אנו עוסקים בתלמוד הירושלמי.
אם רבי עקיבא הבין שהמשיח לא צריך לעשות ניסים, ורב יוחנן בן תורתא חולק על רבי עקיבא, אז אנחנו יכולים להסיק שרב יוחנן בן תורתא האמין שהמשיח צריך לעשות ניסים.
עכשיו אנחנו יכולים להבין מדוע הוא אמר "עקיבה, יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבוא". 19 נראה כאילו הוא אומר: "ככל שידוע לי, המשיח חייב לעשות ניסים, אבל אפילו אם יופיע מחולל ניסים, אני לא מאמין שימות המשיח יכולים להתחיל לפני שיתוקן הגורם שהביא לחורבן בית המקדש הקודם."
שורש המחלוקת
שורש המחלוקת בין רבי עקיבא לרבי יוחנן בן תורתא עשוי להימצא מתוך הקבלה בין שני האנשים הגדולים האלה. שניהם התחילו את מסלול התורני כבאים מבחוץ, והצטרפו לחכמים בשלב מאוחר יותר בחייהם. רבי עקיבא כבר היה מבוגר לפני שהתחיל ללמוד תורה, עובדה שתועדה במקורות רבים. 20 במיוחד מתאים התיאור שמוצע על ידי אבות דרבי נתן:
מה היה תחילתו של רבי עקיבא? אמרו, בן ארבעים שנה היה ולא שנה כלום. פעם אחת היה עומד על פי הבאר. אמר – מי חקק אבן זו? אמרו לו – המים שתדיר[נופלים] עליה בכל יום. אמרו [לו] – עקיבא, אי אתה קורא "אבנים שחקו המים(איוב י"ד, ו')"?
מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו: מה רך פסל את הקשה, דברי תורה שקשה כברזל על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם. מיד חזר ללמוד תורה. (אבות דרבי נתן פ' ששי)
כאן אנחנו עדים לרגע ההארה שפתח את מסע האודיסיאה של רבי עקיבא - מהרועה הבּוּר ועד למלומד האגדי. התהליך היה טבעי, בדיוק כמו שטיפה אחת בכל פעם יכולה להצטרף לים גדול של מים בעל עוצמה קינטית אדירה.
סיפור המהפך של רב יחנן בן תורתא הרבה פחות מפורסם. המקור הוא הפסיקתא שמתאר את כוח ההשפעה הרוחנית המדהים של הפרה האדומה:
מעשה היה בישראל אחד שהיה לו פרה אחת חורשת. ונתמעטה ידו [מבחינה כלכלית] ומכרה לגוי אחד. כיוון שלקחה הגוי וחרשה עמו ששת ימים של חול. בשבת, הוציאה שתחרוש עמו, ורבצה לו תחת העול. היה הולך ומכה אותה, והיא אינה זזה ממקומה. כיוון שראה כן, הלך ואמר לאותו ישראל שמכרה לו: בוא טול פרתך, שמא צער [לחזור לבעלה הראשון] יש בה, שהרי כמה אני מכה אותה והיא אינה זזה ממקומה. אותו ישראל הבין לומר בשביל של שבת, והייתה למודה[רגילה] לנוח בשבת. אמר לו: 'בוא ואני מעמידה'. כיוון שבא ואמר לה באוזנה: 'פרה, פרה, את יודעת כשהיית ברשותי היית חורשת ימי החול, בשבת היית נינוח[נחה]. עכשיו, שגרמו עוונותיי ואת ברשות גוי, בבקשה ממך, עמדי וחרשי". ומיד עמדה וחרשה. אמר לו אותו הגוי: "אני מבקשך, טול פרתך. עד עכשיו אני בא ומסב אחריך שתהא בא ומעמידה [כל פעם אני אצטרך להסתובב ולחפש אותך כדי שתעמיד אותה]. על אחת חוץ מזו ומזו [וחוץ מזה] איני מניחך עד שתאמר לי מה עשית לה באזנה. אני נתייגעתי בה והכיתי אותה ולא עמדה". התחיל אותו ישראל מפייסו ואומר לו: "לא כישוף ולא כשפים עשיתי, אלא כך וכך הסחתי[אמרתי] לה באזנה, ועמדה וחרשה". מייד נתיירא הגוי. אמר: "ומה אם פרה שאין לה לא שיחה ולא דעת הכירה את בוראה, ואני שייצרני יוצרי בדמותו, ונתן בי דעת, איני הולך ומכיר את בוראי?!" מייד בא ונתגייר. ולמד, וזכה לתורה, והיו קוראים שמו יוחנן בן תורתה. ועד עכשיו רבותינו אומרים הלכה משמו. ואם תמה אתה שעל ידי פרה נתקרב אדם אחד לכנפי שכינה, הרי על ידי פרה היא טהרתן של כל ישראל (פסיקתא רבתי פרשה י"ד).
במובאה המדהימה הנ"ל אנחנו מוצאים שרב יוחנן בן תורתא נולד כגוי, ורק לאחר שראה נס, הוא התפעל כל כך עד שחיפש אחר בוראו. שמו "בן תורתא" – "בן שור" [תור/תורא בארמית] – הוא עדות לתמורה זאת. 21
רבי עקיבא, שראה תהליך טבעי, השליך את ההתנסות האישית שלו על כלל ישראל. הוא הניח שבדיוק כפי שהוא מצא את בוראו, כל בני ישראל ימצאו את עצמם, ויצטרפו לאלוקים כפי שהוצע להם לפני שנים רבות.
מצד שני, רב יוחנן בן תורתא חש שעל מנת שהעולם כולו יכיר בכך שהאלוקים הוא הבורא והמקיים של העולם, שום דבר לא יהיה אפקטיבי חוץ נס גלוי וברור.
תהליך טבעי
הרמב"ם אומר לנו שההלכה נקבעה כפי שיטתו של רבי עקיבא: התהליך המשיחי הוא תהליך טבעי, למרות שההסבר לחורבנות השונים נזקף לזכות רבי יוחנן בן תורתא, רבי עקיבא צדק בקשר לתיאורית הגאולה.
נראה שהפסקה שמספרת על מותם של תלמידי רבי עקיבא, מצדיקה לפחות חלק מדבריו של רב יוחנן בן תורתא: דור שאינו טוב יותר מזה שבו חרב המקדש, אינו יכול לצפות לבנייתו מחדש.
אנחנו צריכים להתחיל להכין את עצמנו לקראת הגאולה, על מנת שנהיה ראויים לה
סביר להניח שרבי עקיבא היה מודע לכך, אולם, רבי עקיבא היה אולי האופטימיסט הגדול ביותר שהיה אי פעם בעם היהודי. הוא סבר שברגע שהתהליך יתחיל, רעיון הגאולה יתפשט כמו אש בשדה קוצים, וממילא האנשים יגיעו לרמות ההתעלות שלהן הם מסוגלים.
אם הוא עצמו מימש את ההבנה המדהימה שלו, למרות גילו המתקדם והעוני הקשה בו היה נתון, אין ספק שהעם הנבחר יוכל להביא את ימי המשיח. אך לרוע המזל, העם נכשל; תלמידיו ומעריציו של רבי עקיבא לא התעלו בהתאם לנדרש, ובמקום גאולה, נוסף חורבן על החורבן.
הימים בין פסח לשבועות מציינים את הגאולה שלא התרחשה. אנחנו מקוננים על הכישלון. בפסח, כאשר אנחנו חוגגים את גאולת מצרים, אנחנו מנסים גם להבחין כיצד אנחנו יכולים להפוך אותה למציאותית גם בימינו.
בעוד שלמעשה רבי עקיבא ובני דורו נכשלו, אנחנו חייבים לדעת שרבי עקיבא צדק לחלוטין בהבנת יכולתם של בני האדם להביא את הגאולה. יותר מדי יהודים הולכים בדרכיו של רבי יוחנן בן תורתא, ומחכים לניסים כתנאי מוקדם לגאולה. אנשים אלו ממתינים באופן פסיבי לאות משמים שיכריז על בוא הגאולה.
אנחנו צריכים ללכת בדרכיו של רבי עקיבא שאמר: "ואהבת לרעך כמוך (ויקרא י"ט, י"ח), זה כלל גדול בתורה (בראשית רבה כ"ד)". להתחיל להכין את עצמנו לקראת הגאולה, על מנת שנהיה ראויים לה. לתקן את הגורם שהביא לחורבן הבית השני, למותם של תלמידי רבי עקיבא, ולהחמצת ההזדמנות שנקרתה בפנינו בעבר. להתחזק ב'אהבת חינם', כל אחד בפני עצמו, וכך – כמו טיפה אחר טיפה אחר טיפה נצטרף יחד לגל סוחף של פעילות. וכשנצליח, שוב יזכו הימים בין פסח לשבועות לקבל את אופיים המקורי ולהפוך לימי שמחה.
הערות:
1. התאריך המדויק שבו ניתנה התורה הוא נושא לדיון בתלמוד – שבת, פ"ו עמוד ב:
8. התלמוד אומר שהתלמידים מתו מאסכרה, מונח שמתאר חנק. הקישור לבר כוכבא עשוי להסביר ביטוי זה, מכיוון שמתואר שמותו של בר כוכבא התרחש בחניקה על ידי נחש (סמל לעוונותיו) שכרוך על צווארו: תלמוד ירושלמי, תענית ד', ה'; מדרש רבה, איכה ב', ד'.
"מייד גרמו עוונות ונלכדה ביתר, ונהרג בר כוזיבא והביאו את ראשו לאדריאנוס. אמר 'מי הרג את זה?' אמר לו גותי אחד 'אני הרגתי אותו'. אמר, 'לך והבא אותו אלי'. הלך, והביא אותו. ומצאו נחש כרוך על צווארו. אמר לו 'אם לא אלוקיו הרג אותו, מי היה יכול לו?!'"
התלמוד הבבלי מתאר שבר כוכבא נהרג על ידי החכמים עצמם - מסכת סנהדרין צ"ג עמוד ב': "בר כוזיבא מלך שתי שנים וחצי. אמר להם לרבנן, 'אני משיח'. אמרו לו, 'במשיח כתוב שמריח ודן [יכול לדון לפי הריח]. כיוון שראו שלא מריח ודן, הרגו אותו."
סביר מאוד להניח שהכוונה בדברים היא, שמהרגע שהרבנים הסירו את תמיכתם בו, בר כוכבא הובס. המניע לתגובה זאת עשוי לעלות מתוך מקור אחר, שמראה שבר כוכבא לא ידע להבחין בגדולתו של אחד מרבני הדור, כשחשד בו בבגידה והרג אותו. (מדרש איכה ותלמוד ירושלמי מסכת תענית ד', ה'). התלמוד הירושלמי מוסיף שבר כוכבא היה לוחם גדול, והוא אמר "ריבונו של עולם אל תעזור ואל תשחית אותנו" (מתוך הנחה שגם בדרך הטבע הוא ינצח). גם הרמב"ם וגם הראב"ד משקפים בדבריהם שתי מסורות אלה; ר' הלכות מלכים להרמב"ם י"א, ג', שם כפי הנראה מעריך הרמב"ם שהמקורות משלימים זה את זה כפי שתיארתי לעיל, משום שלא סביר שהוא ידחה את התלמוד הבבלי לטובת מסורת אחרת. (חזרה לטקסט)
9. זה עשוי להסביר את המספר המדהים של ה"תלמידים" שנפטרו. היו היסטוריונים שיצרו קשר זה. מצד שני, קיימים מספר מקורות שמדברים על תלמידיו של רבי עקיבא שלא נהגו כראוי.
מעשה בתלמיד אחד מתלמידי רבי עקיבא שחלה. לא נכנסו חכמים לבקרו ונכנס רבי עקיבא לבקרו. ובשביל שכיבדו וריבצו לפניו, חיה [הבריא]. אמר לו – 'רבי, החייתני'. יצא רבי עקיבא ודרש – 'כל מי שאין מבקר חולים, כאילו שופך דמים'.
מנחות ס"ח, עמוד ב'. ישב רבי טרפון ושאל: 'מה [הסיבה לשוני ההלכתי] בין [מה שמוקרב] קודם לעומר ל[מה שמוקרב] קודם שתי הלחם?' 'לא. אם אמרת [שמה שמוקרב] קודם לעומר [פסול], שכן לא הותר מכללו [בכלל] אצל הדיוט [אדם פשוט – בגלל איסור חדש בתבואה], תאמר [תוכל להגיד ש...] קודם לשתי הלחם שהותר מכללו אצל הדיוט?!' שתק רבי טרפון. צהבו פניו של רבי יהודה בן נחמיה [משמחה]. אמר לו רבי עקיבא – 'יהודה, צהבו פניך שהשבת את זקן [חכם]; תמהני אם תאריך ימים'. אמר רבי יהודה ברבי אלעאי – 'אותו הפרק פרס הפסח היה [שבועיים לפני הפסח]. כשעליתי לעצרת שאלתי אחריו – יהודה בן נחמיה, היכן הוא? ואמרו לי – נפטר והלך לו.'
המקור השני הזה מרשים במיוחד משום שהמוות מתרחש בבירור בין פסח לשבועות, ובאופן אירוני נושא השיחה היה העומר! על מנת לקבל את הדברים כפשוטם צריך להניח שהתנהגות זאת הייתה נחלתם של 24,000 תלמידים. מצוי בכל אופן מקור נוסף, שמדבר על 300 תלמידים 'בלבד' שנפטרו. ר' מדרש תנחומא חיי שרה פ' ח', ושו"ת מנחת יצחק כ' ג' פ' ל"ח, שבאופן מפתיע מכניס את המספר 300 לתוך המובאה שלנו מהתלמוד.(חזרה לטקסט)
18. כפי שראינו בהערת השוליים הקודמת, אנחנו חייבים להדגיש שיש מספר תקופות המתוארות כחלק מאחרית הימים על פי היהדות. על פי הרמב"ם ימות המשיח הם החלק הראשון. בעוד שתקופה זו אינה דורשת כל שינוי בטבע, התקופות שיבואו אחריה יכללו שינויים בסיסיים ללא כל ספק. לדוגמא, הרמב"ם מאמין בבירור בתחיית המתים, כפי שעולה מכך שהוא קובע בהלכות תשובה, שכפירה בתחיית המתים כמוה ככפירה בעיקר. לכן, אנחנו יכולים להסיק שתחיית המתים היא חלק מתקופה מאוחרת יותר. ר' מאמר המצוין בהערה הקודמת. (חזרה לטקסט)
21. התיעוד היחיד הנוסף של דיון בין רבי עקיבא לרבי יוחנן בן תורתא אומר:
"אמרו רבנן – ר' יוחנן בן תורתא פעם אחת בא לפני רבי עקיבא. אמר לו – 'עמוד וקרא בתורה', אמר להם – 'לא עברתי על הפרשה', ושיבחוהו חכמים. [משום שקיים את הכתוב בפסוק] 'הוי אז ראה ויספרה'". מדרש רבה, שמות מ', א'. (חזרה לטקסט)

הרב והפרופסור סיפור אמיתי ליום הזיכרון. מאת הרב ארי קאהן


הרב והפרופסור

    

 




לפני שנים רבות, כשעדיין הייתי בחור ישיבה צעיר, הייתה לי הזכות ללמוד אצל אחד מגדולי הרבנים בדור הקודם. שמו היה הרב ישראל זאב גוסטמן, אשר כפי הנראה היה אחד מגדולי רבני המאה ה-20, וללא ספק, גדול הרבנים ה"בלתי מוכרים". למרות שהוא הקפיד להתרחק מאורות הזרקורים ולכן היה בלתי מוכר לציבור הכללי, הוא היה מוכר היטב ללומדי התורה הרציניים.
הזינוק המטאורי שלו מילד פלא אל תפקידו הנכבד כדיין בבית דינו של הרב חיים עוזר גרודזינסקי, בערך בגיל 20, הוא חומר טוב לסיפורי אגדות – ובכל זאת, עובדה. שנים רבות אחר כך, שמעתי את הנוסח האישי והצנוע של הרב גוסטמן לאירועים שהובילו למינוי זה: רעיון ייחודי (ומבריק) אותו שיתף עם חבריו ללימודים, הוצג אחר כך בפני הרב חיים עוזר שהגיע לביקור. הרב הזמין את התלמיד הצעיר לחזור בפניו על הרעיון, במשרדו שבוילנא. הרב גוסטמן לא ידע שהרעיון שלו נגע במחלוקת בין הדיינים בבית דינו של הרב חיים עוזר, בתיק מורכב בו עסקו – ואפשר לאישה להינשא שוב.
אחד הדיינים שדן באותו מקרה, הרב מאיר באסין, בירר על הבחור, ותוך זמן קצר אירס אותו לבתו שרה. הרב באסין נפטר עוד לפני החתונה, והרב גוסטמן נאלץ למלא את מקומו כרבה של שפיניפישוק וכדיין בבית הדין. למרות שהרב גוסטמן טען שהוא בסך הכל היה "במקום הנכון ובזמן הנכון", ברור שהרב באסין והרב חיים עוזר הבחינו בגדולתו.
למרות שנראה כאילו צפויה לו קריירה ארוכה בפרברי וילנא, החיים היהודים בוילנא ומחוצה לה נגדעו במלחמת העולם השנייה. הרב גוסטמן הצליח להימלט, אם כי לא בלי פגע. הוא התחבא בין גוויות; הוא התחבא במערות; הוא התחבא בדיר חזירים... ואיכשהו ניצל.
בשבילי, הרב גוסטמן היה קשר-חי לעולם היהודי שהושמד על ידי הנאצים. מעולם לא הייתי צריך לתהות כיצד נראה רב בוילנא שלפני המלחמה, משום שהרב גוסטמן היה אתי 35 שנים אחרי המלחמה. הרב גוסטמן עמד בראש ישיבה קטנה בשכונת רחביה הירושלמית, וששה ימים בשבוע היה מלמד קבוצה קטנה של תלמידים נאמנים. אולם בימי חמישי בצהריים, היכל הישיבה היה מתמלא כולו: רבנים, אנשי רוח, דיינים, שופטים ומגוון של פרופסורים היו מצטרפים לתלמידים, יחד עם כל מי שחשקה נפשו בשיעור עמוק בגמרא, שנתן להם טעימה ממה שכמעט והושמד. וכשהרב גוסטמן היה מוסר שיעור, וילנא שוב הייתה חיה ותוססת.
אחד ממשתתפי השיעור הקבועים היה פרופסור מהאוניברסיטה העברית, ישראל אומן (זוכה פרס הנובל). פרופסור אומן היה תלמיד ישיבה מבריק לשעבר, שהחליט לפתוח בקריירה אקדמית, והכניס למערכת השבועית שלו את שיעורו של הרב גוסטמן, יחד עם תלמידים מפורסמים יותר או פחות מרחביה וירושלים.
הרב סקר את שורות הקברים של החיילים, ואמר: "כולם קדושים"
הייתה זאת שנת 1982, וישראל שוב הייתה במלחמה. חיילים גויסו, ויחידות המילואים הופעלו. בין המגויסים היה גם חייל מילואים, סטודנט שהתפרנס מהוראה, בשם שלמה אומן - בנו של ישראל אומן. בערב י"ט בסיוון, בקרב קשה במיוחד, שלמה נהרג.
הרב גוסטמן גייס את הישיבה שלו: כל תלמידיו הצטרפו לקיים עמו את מצוות לווית המת. בבית הקברות, הרב גוסטמן היה נסער: הוא סקר את שורות הקברים של הצעירים - החיילים שנהרגו בהגנה על הארץ. בדרך חזרה מבית הקברות פנה הרב גוסטמן לאדם שנסע איתו, ואמר: "כולם קדושים". נוסע נוסף שאל את הרב: "אפילו החיילים החילוניים?" והרב גוסטמן ענה: "כל אחד ואחד מהם". אחר כך הוא פנה אל הנהג ואמר, "קח אותי לביתו של פרופסור אומן".
המשפחה חזרה זה עתה מבית הקברות והייתה צריכה להתחיל את השבעה – שבוע האבלות על הבן, האח הבעל והאב (שלמה היה נשוי ואב לילד אחד. אלמנתו, שלומית, ילדה את בתם השנייה זמן קצר אחרי שהוא נהרג).
הרב גוסטמן נכנס וביקש לשבת ליד הפרופסור אומן, שאמר: "הרב, אני כל כך מעריך שבאת לבית הקברות, אבל עכשיו הרב ודאי צריך לחזור לישיבה." הרב גוסטמן השיב, תחילה ביידיש ואחר כך בעברית, כדי שכל הנוכחים יבינו:
"אני בטוח שאתה לא יודע, אבל היה לי בן בשם מאיר. הוא היה ילד מקסים. הוא נלקח מתוך ידיי ונרצח. אני נמלטתי. מאוחר יותר מכרתי את נעליו של בני כדי שיהיה לנו מה לאכול, אבל לא הייתי מסוגל לאכול את האוכל הזה – אז נתתי אותו לאחרים. מאיר שלי קדוש, הוא וכל ששת המיליונים שנהרגו קדושים."
ואז הוסיף הרב: "אני אספר לך מה קורה עכשיו בעולם האמת, בגן עדן. מאיר שלי מצרף את שלמה שלך למניין ואומר לו, 'אני נהרגתי בגלל שאני יהודי – אבל לא יכולתי להציל אחרים. אבל אתה, שלמה, אתה נהרגת בהגנה על עם ישראל וארץ ישראל.' מאיר שלי קדוש – אבל שלמה שלך הוא שליח ציבור – חזן במניין השמימי הקדוש".
הרב גוסטמן המשיך: "מעולם לא הייתה לי הזדמנות לשבת שבעה על מאיר שלי; תן לי לשבת כאן איתך רק עוד קצת."
פרופסור אומן השיב, "חשבתי שלעולם לא אוכל להתנחם, אבל הרב, ניחמת אותי."
הרב גוסטמן לא הניח לזיכרונות הכואבים לשלוט בחייו. הוא מצא נחמה בתלמידיו, בבתו ובנכדיו, ובכל ילד יהודי. הוא ואשתו היו משתתפים מדי שנה בתהלוכה שבה היו ילדים צועדים בירושלים בשירה ובריקוד. רב שנקרה בדרכו באחת השנים, שאל את הרב גוסטמן מדוע הוא מבזבז מזמנו היקר על אותו בילוי חסר תוכן. הרב גוסטמן הסביר: "אנחנו, שראינו דור של ילדים מת, נהנים לראות דור של ילדים ששרים ורוקדים ברחובות."
"אני חושב על הנעלים האלה כל יום בחיי"
אחד התלמידים הפציר פעם ברב גוסטמן לחלוק את זיכרונותיו מהגטו והמלחמה בצורה יותר פומבית ולעתים קרובות יותר. הוא ביקש ממנו לספר לאנשים על בנו ועל הנעליים שלו, והרב השיב לו: "אני לא יכול, אבל אני חושב על הנעלים האלה כל יום בחיי. אני רואה אותן כל לילה לפני שאני נרדם".
בכ"ח בסיוון תשנ"א (1991), נפטר הרב גוסטמן. אלפים צעדו ברחובות ירושלים וליוו אותו במסעו האחרון. ובליל כ"ט בסיוון, 9 שנים אחרי ששלמה אומן נפל במלחמה, נקבר גוסטמן בהר הזיתים. ואני מאמין שכאשר הוא נכנס לגן-עדן הוא התאחד עם אשתו, רבותיו ובנו האהוב מאיר. אני בטוח גם ששלמה אומן וכל שאר החיילים הקדושים שנהרגו בהגנה על העם והארץ, הגיעו לקבל את פניו של הרב המיוחד.
ב-10 בדצמבר 2005, זכה פרופסור ישראל אומן בפרס נובל בכלכלה. ואני בטוח שהוא נשא עמו לשטוקהולם את זכרם של אשתו אסתר ובנו שלמה. ויש לי הרגשה שהוא נשא גם את זכרו של רבו, הרב גוסטמן.
יהי רצון מלפני אלוקים שעם ישראל יקדש את שמו בחיי קדושה ויהיה אור לגויים – ויהי רצון שלא ייקראו עוד ילדים, חיילים ותלמידים למניין הקדוש בגן עדן.
בשולי הדברים
בפעם האחרונה בה פגשתי את הרב גוסטמן, הלכתי בשכונת מאה שערים/גאולה בירושלים עם אשתי ובני הבכור שישב בעגלה. היה זה יום ששי בבוקר, וכשראינו את ראש הישיבה, בירכנו אותו בשלום, איחלנו לו "שבת שלום", ואז עשיתי דבר שאני כמעט ולא עושה: ביקשתי ממנו לברך את בני. הרב גוסטמן הביט בפעוט, חייך ואמר: "יהי רצון שהוא יהיה ילד כמו כל הילדים".
בהתחלה אשתי ואני היינו המומים; איזו מין ברכה זאת? ציפינו לברכה שהילד יגדל להיות צדיק או תלמיד חכם, אבל לא, הוא בירך אותו שהוא יהיה "כמו כל הילדים".
שנים רבות חלפו עד שהבנו את דבריו. הוא בירך את הילד בילדות נורמאלית, שיהיו לו חיים נורמאליים, שתהיה לו בריאות... במבט לאחור, אני מבין איזו ברכה נפלאה נתן הרב גוסטמן, ומדוע.
לאחר שנים רבות, הבן הזה - מתתיהו, ובננו השני- הלל, שירתו ביחידות קרביות בצה"ל. אמיצים, חזקים ואידיאליסטים – חיילים נפלאים ויהודים נפלאים. ואני מתפלל שהם וכל חבריהם ישובו הביתה בשלום ויחיו חיים נורמאליים – "כמו כל הילדים".
(מאמר זה מורכב משילוב של ידע אישי והרכבה מחדש של פרטים כפי שסופרו לי).

השתקמות מאת הרב ארי קאהן

השתקמות  

ר.


מאת הרב ארי קאהן   


פושע משנה את כיוון חייו, אחרי שנטל את חייו של אדם אחר


הוא נראה כמו יהודי דתי רגיל. אבל מה שרק מעטים יודעים הוא שהישיבה הראשונה שלו הייתה בבית הסוהר. נקרא לו שלום. אמנם אין זה שמו האמיתי, אולם הוא מתאים למזגו הנוח ולעבודה שהוא עושה. וזהו סיפורו, אם כי חלק מהפרטים הביוגראפיים שלו שונו כדי להגן עליו ועל בני משפחתו – שלהוציא את אשתו, אינם מודעים לסיפור המלא, כיצד שלום הפך להיות מי שהוא היום.
בתור נער, שלום היה מעורב בפשעים קלים, אבל כשהוא הגיע לבגרות הוא רכש מקצוע והמצב התחיל להשתפר. ערב אחד הוא יצא עם החברה שלו ועם אחיו לפאב, כדי לשתות קצת. בצידו השני של הבר נתקלו עיניו בעיני אדם זר. אותו הזר, שכפי הנראה כבר גרגר לגרונו מנה הגונה של אלכוהול, סימן בידו, "על מה אתה מסתכל?" ושלום הגיב בתנועת יד שמשמעותה "שום דבר".
שלום שלף את הסכין שנשא בכיסו, וכשהתוקף התנפל עליו שוב, הוא דקר אותו בצווארו
תוך כמה שניות הזר עמד לפני שלום ו"הזמין" אותו "לברר" את העניינים בחוץ. שלום יצא איתו, למרות תחנוניהם של אחיו והחברה שלו – שראו את הבחור מסתובב בעיר וידעו שהוא טיפוס בעייתי. עוד לפני ששלום הספיק לקלוט מה קורה הוא הותקף ב"אגרוף לא צפוי". שלום התנודד ושלף את הסכין שנשא בכיסו, וכשהתוקף התנפל עליו שוב, הוא דקר אותו בצווארו. ואז הוא שמע סירנות – מישהו הזמין משטרה, והיא הגיעה במהירות. שלום ברח, והשוטרים בעקבותיו, בעוד התוקף שוכב בשלולית דם שנקוותה במהירות.
שלום נמלט. הוא הצליח להסתתר במשך חודש, בודד ומפוחד. הוא התפלל לאלוקים שהאיש שהוא פצע יחיה, אולם כמה ימים אחרי האירוע, הוא קרא בעיתון שהוא מת. שלום היה מבוקש על רצח. למרות מאמציו להישאר חופשי, הוא נעצר כעבור זמן קצר, ובכל זאת, למרות כל הצרות שעמדו לפניו, לא היה רגע נורא יותר מהרגע בו גילה שהוא שהרג אדם.
ההאשמה ברצח הצטמצמה להריגה, בעוד שלום טוען ל"הגנה עצמית". אולם השופטים החליטו שהוא אשם ושלחו אותו ל-14 שנים 'בפנים', שנראו כמו נצח - כמו כל החיים.
בכלא הוא התחיל לבחון את הערכים שלו, את ההחלטות שלו ואת חייו. ואז הוא פגש ברב שעודד אותו להתפלל.
הרב השתייך לישיבה מיוחדת, פרי רעיונו של הרב יצחק דוד גרוסמן, רבה הראשי של מגדל העמק, מייסדם של מוסדות מגדל אור והעומד בראשם. אחרי מלחמת ששת הימים הרב גרוסמן הגיע למגדל העמק מתוך רצון לעשות כמה "מעשים טובים". כשהוא הגיע לשם, הוא חיפש אחר הצעירים, ומצא אותם בדיסקוטקים ובבארים. הוא למד מהר מאוד שרבים מהם כבר היו בבית סוהר, או שיש להם קרוב בבית הסוהר. הרב גרוסמן היה נחוש לעשות משהו למען החלק האבוד הזה של החברה, וקיבל אישור להכניס ללו"ז השבועי שלו ביקורים קבועים בבית הסוהר. הוא גילה שהאסירים צמאים להכוונה רוחנית, והיה משוכנע שהדרכה מתאימה תוכל לסייע להם להשתקם ולהילחם בחזרתם אל הפשע. הוא דרש מהשלטונות לפתוח בבית הסוהר אגף דתי, שבו האסירים יוכלו לעבוד על צמיחתם האישית, ואולי אף על השיקום שלהם.
דרך חדשה
שלום התחיל ללמוד את המקורות היהודיים שלו, וגילה שהם מרתקים. הוא התחיל למצוא תשובות לשאלותיו, והפך לתלמיד בישיבה המיוחדת. הסוהר, שבעצמו לא היה דתי, הבין את כוחה של האמונה, ודאג לבחון כל דבר לו היו זקוקים אסירים אלה עבור דרכם החדשה, ובמידת האפשר – לספק אותו. כעבור זמן קצר הצטרף אל שלום אסיר נוסף - "אסיר מקצועי", שריצה תקופה שלישית של 10 שנים על שוד, וזכה לכבוד מיוחד בין האסירים.
ההנחיה הראשונה ששלום קיבל מרב בית הסוהר הייתה להגיד תהילים בכוונה. הרב אמר, "אל תפחד לבקש עזרה מאלוקים – פשוט תגיד את מה שאתה צריך". וכך, בשעת לילה מאוחרת, שלום היה מדליק נרות (דבר שאסור לעשות בבית הסוהר), וקורא את הספר הקדוש. שומרי בית הסוהר שהבחינו במעשיו, ראו בשלום אסיר למופת והעלימו עין. לילה אחרי לילה הוא היה קורא, מתפלל ומבקש מאלוקים את הבלתי אפשרי. הוא התפלל לבואו של המשיח ולסוף לכל הסבל בעולם; הוא התפלל על חבריו אסירים, ועל נשמת האדם שהוא הרג – והוא התפלל להשתחרר מבית הסוהר. הוא התחיל ללמוד משנה – ובסופו של דבר סיים את כל ששת הסדרים – לעילוי נשמתו של התוקף, האדם שהוא הרג.
עורך דינו של שלום הגיש עתירה לבית המשפט, ושלום הובא בפני שופט ששוחח איתו ובחן את התיק שלו. במשיכת קולמוס, הופחתו תשע שנים מגזר דינו; ארבע עשרה השנים הפכו לחמש. לא היה לשלום ספק שהנס הזה התחולל רק בכוח תפילותיו.
שלום היה לאדם אחר
כעבור זמן מה שלום הוזמן לפגישה בלתי צפויה. החדר היה מלא בשוטרים, עובדים סוציאליים ורבנים. הם שאלו אותו אם הוא היה רוצה להצטרף לתוכנית מיוחדת – מחוץ לכותלי בית הסוהר, שבה הוא יוכל ללמוד יום שלם בישיבה שהוקמה על ידי הרב גרוסמן. השנים שנשארו לו עד לשחרור יעברו עליו בדבר ממנו הוא נהנה כעת יותר מכל: לימוד תורה – ועוד כאדם חופשי. הרב גרוסמן יהיה אחראי עליו, וידאג ששלום יישאר נאמן לדרכיו.
שלום הפך לאדם אחר. במשך השנים הבאות בישיבה, הוא המשיך לצמוח, וליהנות מתוכניתו הנועזת של הרב גרוסמן. בחתונתו של אחד מחבריו, הכירו לו את 'הנערה המהוללה' אשר לה הוא נישא כעבור זמן מה. הרב גרוסמן עזר להם להקים את ביתם מבחינה כלכלית, ושלום ואשתו בנו בית מקסים ומשפחה נפלאה.
תאמינו בי
שנים רבות חלפו מאז, והיום שלום הוא חבר מוערך בחברה. חלק ניכר מזמנו וכוחותיו הוא מקדיש לשיחות עם בני נוער וצעירים ומזהיר אותם מהמהמורות שעומדות בדרכם, מהסכנות הטמונות בהצטרפות לחברה שלילית ובפעולות פזיזות ללא מחשבה. אף אחד מהם לא יודע מהיכן הוא רכש כל כך הרבה חוכמה, או מאיפה בא לו הניסיון.
פעם הגיעה אל שלום שיחת טלפון מהרב גרוסמן שביקש לפגוש אותו. אורחת חשובה מאוד עמדה להגיע למגדל אור – שופטת בבית המשפט העליון. מסתבר שאותה אישה הייתה חברה בהרכב השופטים שגזר על שלום 14 שנות מאסר. כשהציגו אותם זה לזו, השופטת נדהמה לשמוע מיהו שלום. הם שיחזרו את פרטי התיק שלו, ושלום הסביר שהוא באמת פעל מתוך הגנה עצמית. השופטת אמרה שזה לא היה תיק פשוט, אבל היא חושבת שפסיקתם הייתה צודקת. ולמעשה היא אף הודתה שכאשר נודע לה שהפחיתו מעונשו של הנאשם, היא די כעסה על השופט שעמד בשימוע הזה.
הבעיה היא שאת מעולם לא האמנת לי או בי – ובאפשרות שאני מסוגל להשתקם
שלום דיבר אל השופטת בשקט, בקול רגוע, ועם מלוא משקלן של השנים שחלפו והחוכמה שהוא צבר, ואמר: "הבעיה היא שאת מעולם לא האמנת לי או בי – וברבים אחרים – או באפשרות שאני מסוגל להשתקם. הרב גרוסמן האמין בי, והודות לו אני – ורבים אחרים – השתקמנו. אני יכול רק להודות לך שארגנת לי את הפגישה עם הרב גרוסמן ושליחיו, כי אני לא מסוגל לדמיין את החיים שלי אם הפגישה הזאת לא הייתה מתקיימת. תודה."
לקראת בואו של יום הכיפורים, עלינו לדעת שכל אחד ואחד מאיתנו יכול לשקם את עצמו. רובנו לא נושאים חבילה כמו של שלום, אבל לכל אחד מאיתנו יש אתגרים משלו. אסור לנו לאבד את האמונה בעצמנו וביכולת שלנו להשתנות.
***
בשולי הדברים: שלום עובד היום בעסק פרטי בתחום השירות.