Sunday, March 29, 2015

אין ביעור חמץ אלא שריפה

אין ביעור חמץ אלא שריפה
 הרב ארי דוד קאהן
1.    תלמוד בבלי מסכת פסחים דף כא עמוד א
משנה רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין בִּעוּר חָמֵץ אֶלָּא שְׂרֵפָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף מְפָרֵר וְזוֹרֶה לָרוּחַ אוֹ מַטִּיל לַיָּם:
2.    תלמוד בבלי מסכת פסחים דף כז עמוד ב
תניא, אמר רבי יהודה: אין ביעור חמץ אלא שריפה. והדין נותן: ומה נותר שאינו בבל יראה ובל ימצא - טעון שריפה, חמץ שישנו בבל יראה ובל ימצא - לא כל שכן שטעון שריפה? אמרו לו: כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל - אינו דין. לא מצא עצים לשורפו - יהא יושב ובטל? והתורה אמרה +שמות יב+ תשביתו שאר מבתיכם - בכל דבר שאתה יכול להשביתו. חזר רבי יהודה ודנו דין אחר: נותר אסור באכילה וחמץ אסור באכילה, מה נותר בשריפה - אף חמץ בשריפה. אמרו לו: נבילה תוכיח, שאסורה באכילה ואינה טעונה שריפה. אמר להן: הפרש; נותר אסור באכילה ובהנאה, וחמץ אסור באכילה ובהנאה. מה נותר טעון שריפה - אף חמץ טעון שריפה. - אמרו לו: שור הנסקל יוכיח, שאסור באכילה ובהנאה - ואינו טעון שריפה. - אמר להן: הפרש; נותר אסור באכילה ובהנאה וענוש כרת, וחמץ אסור באכילה ובהנאה וענוש כרת. מה נותר בשריפה - אף חמץ בשריפה. - אמרו לו: חלבו של שור הנסקל יוכיח, שאסור באכילה ובהנאה וענוש כרת - ואין טעון שריפה. (תלמוד בבלי מסכת פסחים דף כח עמוד א) חזר רבי יהודה ודנו דין אחר: נותר ישנו בבל תותירו, וחמץ בבל תותירו. מה נותר בשריפה - אף חמץ בשריפה. אמרו לו: אשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק, לדבריך, יוכיחו: שהן בבל תותירו. שאנו אומרים בשריפה - ואתה אומר בקבורה! שתק רבי יהודה.
3.    תלמוד בבלי מסכת פסחים דף ד עמוד ב
תנן התם, רבי מאיר אומר: אוכלין כל חמש ושורפין בתחלת שש. רבי יהודה אומר: אוכלין כל ארבע, ותולין כל חמש, ושורפין בתחלת שש. דכולי עלמא מיהא חמץ משש שעות ולמעלה, אסור, מנלן? אמר אביי: תרי קראי כתיבי, כתיב +שמות יב+ שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וכתיב +שמות יב+ אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם. הא כיצד? לרבות ארבעה עשר לביעור. - ואימא: לרבות לילי חמשה עשר לביעור, דסלקא דעתך אמינא: ימים כתיב, ימים - אין, לילות - לא, קא משמע לן: אפילו לילות. - ההוא לא איצטריכא ליה,
4.    תלמוד בבלי מסכת תמורה דף לג עמוד ב
 משנה ואלו הן הנשרפין: חמץ בפסח - ישרף,...תלמוד בבלי מסכת תמורה דף לד עמוד א ואלו הן הנשרפין. אמר מר: חמץ בפסח - ישרף. סתם לן תנא כר' יהודה, דאמר: אין ביעור חמץ אלא שרפה.
5.    רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ג הלכה יא
כֵּיצַד בֵּעוּר חָמֵץ:  שׂוֹרְפוֹ, אוֹ פּוֹרֵר וְזוֹרֶה לָרוּחַ, אוֹ זוֹרְקוֹ לַיָּם; וְאִם הָיָה הֶחָמֵץ קָשֶׁה, וְאֵין הַיָּם מְחַתְּכוֹ בִּמְהֵרָה--הֲרֵי זֶה מְפָרְרוֹ, וְאַחַר כָּךְ זוֹרְקוֹ לַיָּם.  וְחָמֵץ שֶׁנָּפְלָה עָלָיו מַפֹּלֶת, וְנִמְצָא עָלָיו עָפָר שְׁלוֹשָׁה טְפָחִים אוֹ יָתֵר--הֲרֵי הוּא כִּמְבֹעָר; וְצָרִיךְ לְבַטַּל בְּלִבּוֹ, אִם עֲדַיִן לֹא נִכְנְסָה שָׁעָה שִׁשִּׁית.(יב)  נְתָנוֹ לְנָכְרִי קֹדֶם שָׁעָה שִׁשִּׁית, אֵינוּ צָרִיךְ לְבַעַר.  וְאִם שְׂרָפוֹ קֹדֶם שָׁעָה שִׁשִּׁית, הֲרֵי זֶה מֻתָּר לֵהָנוֹת בַּפֶּחָמִין שֶׁלּוֹ בְּתוֹךְ הַפֶּסַח.  אֲבָל אִם שְׂרָפוֹ מִשָּׁעָה שִׁשִּׁית וָמַעְלָה--הוֹאִיל וְהוּא אָסוּר בַּהֲנָיָה, הֲרֵי זֶה לֹא יַסִּיק בּוֹ תַּנּוּר וְכִירַיִם, וְלֹא יֹאפֶה בּוֹ, וְלֹא יְבַשַּׁל בּוֹ; וְאִם אָפָה אוֹ בִּשַּׁל--אוֹתָהּ הַפַּת וְאוֹתוֹ הַתַּבְשִׁיל, אָסוּר בַּהֲנָיָה.  וְכֵן הַפֶּחָמִין שֶׁלּוֹ אֲסוּרִין בַּהֲנָיָה, הוֹאִיל וּשְׂרָפוֹ אַחַר שֶׁנֶּאֱסַר בַּהֲנָיָה. 

6.    תוספות מסכת פסחים דף כז עמוד ב
אין ביעור חמץ אלא שריפה - נראה דהלכה כרבי יהודה דסתם לן תנא כותיה בפרק בתרא דתמורה (ד' לג:)
7.    תוספות מסכת סוכה דף לז עמוד א
...ושתק ר' יהודה אלמא הדר ביה מההיא אף על גב דהוא שתק אנן לא שתקינן דלא שתק אלא מתוך דברי עצמו במה שאומר במקום אחר דנותר בקבורה אבל אנן סברינן בשריפה ואין כאן יוכיח.
8.    תוספות מסכת פסחים דף יב עמוד ב
אימתי שלא בשעת ביעורו - פירש הקונטרס שלא בשעת ביעורו בשש ובשעת ביעורו מכאן ואילך ופריך הואיל ובשעת ביעורו השבתתו בכל דבר ימתין עד שבע וקשה לר"ת היכי ימתין עד שבע לבערו הא אסקינן לעיל (ד' י:) דגזר ר' יהודה בשעת איסורו לבדוק דילמא אתי למיכל מיניה ועוד שעת ביעורו דמתני' היינו בשש ועוד דמנותר יליף ר' יהודה דחמץ בשריפה ונותר אחר שיעורו טעון שריפה וכמו כן חמץ ומפר"ת דשלא בשעת ביעורו היינו אחר שש שרוב העולם מבערין בשש כתיקון חכמים וטעם משום דיליף מנותר והיינו לאחר איסורו אבל בשעת ביעורו דהיינו בשש כיון שאינה מצוה לבערו אלא מדרבנן השבתתו בכל דבר וכן איתא בירושלמי פרק כל שעה.
9.    צל"ח מסכת פסחים דף ו עמוד ב
ומה יענו הני פוסקים לדברי ר' אלעזר דקאמר עשאן הכתוב כאילו הוא ברשותו. ואין לומר דמה דקאמר כאילו הן ברשותו היינו לעבור על עשה דתשביתו, דלדעתי אינו עובר על עשה זו עד שתחשך, שאין עשה זו דומה לבל יראה שעובר בכל רגע, אבל עשה זו היא דומיא דעשה ביום השמיני ימול וכל היום זמנו אלא זריזין ומקדימין, ואם לא הקדים ומל רגע קודם שחשיכה אף שלא היה זריז מ"מ לא עבר על עשה, וא"כ איך שייך לומר שמשש ולמעלה עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו, אלא ודאי שהני פוסקים מפרשים שבלילה הוא כאילו הוא ברשותו לעבור בבל יראה, ור' אלעזר תרתי קאמר, שמשש ולמעלה אינו ברשותו שהוא אסור בהנאה, ובלילה עשאו כאילו הוא ברשותו לעבור בבל יראה, וא"כ שוב אפשר לפרש משש ולמעלה מתחלת שש ומדרבנן אינו ברשותו. אך לפי מה שכתבתי לעיל לפרש דברי ר' אלעזר לעבור על לא תשחט, אין זה הוכחה.
10. שמות פרק יב
(טו) שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי:
11. תרגום אונקלוס שמות פרשת בא פרק יב פסוק טו
(טו) שבעא יומין פטירא תיכלון ברם ביומא קדמאה תבטלון חמירא מבתיכון ארי כל דייכול חמיע וישתיצי אנשא ההוא מישראל מיומא קדמאה עד יומא שביעאה:
12. תרגום יונתן שמות פרשת בא פרק יב פסוק טו
(טו) שַׁבְעַת יוֹמִין פַּטִּירָא תֵיכְלוּן בְּרַם מִפַּלְגוּת יוֹמָא דְמִיקַמֵּי חַגָּא תְבַטְּלוּן חָמִיר מִבָּתֵּיכוֹן אֲרוּם כָּל דְּיֵיכוּל חָמִיעַ וְיִשְׁתֵּיצֵי אֵינָשָׁא הַהוּא מִיִּשְׂרָאֵל לְמִיּוֹמָא קַדְמָאָה דְחַגָּא וְעַד יוֹמָא שְׁבִיעָאָה:
כתר יונתן שמות פרשת בא פרק יב פסוק טו
(טו) שִׁבעת ימים מצות תאכלו אך מחצות היום שׁלִפני החג תבטלו חמץ מִבתיכם כי כל שיאכל חמץ ויכרת האיש ההוא מישׂראל, למיום הראשון של החג ועד יום השביעי:
13. תוספות מסכת פסחים דף ב עמוד א
אור לארבעה עשר בודקין את החמץ - פ"ה שלא לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא וקשה לר"י כיון דצריך ביטול כדאמר בגמ' (דף ו:) הבודק צריך שיבטל ומדאורייתא בביטול בעלמא סגי אמאי הצריכו חכמים בדיקה כלל ונראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ ולבערו שלא יבא לאכלו וכן משמע לקמן (דף י:) דבעי רבא ככר בשמי קורה וכו' או דלמא זימנין דנפל ואתי למיכליה והטעם שהחמירו כאן טפי מבשאר איסורי הנאה שלא הצריכו לבערם משום דחמץ מותר כל השנה ולא נאסר רק בפסח ולא בדילי מיניה כדאמר לקמן (דף יא.) ולא דמי לבשר בחלב וערלה וכלאי הכרם שאיסורם נוהג איסור עולם ונזיר נמי איסוריה שרי לאחריני אי נמי שאני חמץ שהחמירה בו תורה לעבור בבל יראה ובל ימצא החמירו חכמים לבדוק ולבערו אפילו היכא דביטלו משום דילמא אתי למיכליה ...
14. תלמוד בבלי מסכת פסחים דף ו עמוד ב
אמר רב יהודה אמר רב: הבודק צריך שיבטל. מאי טעמא? אי נימא משום פירורין הא לא חשיבי,
15. תלמוד בבלי מסכת פסחים דף ד עמוד ב
כיון דבדיקת חמץ מדרבנן הוא, דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה
16. תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף כט עמוד ב
תסתיים דר"א הוא דאמר חייב, דאמר רבי אלעזר משום רבי ישמעאל: שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו, ואלו הן: בור ברשות הרבים, וחמץ משש [שעות] ולמעלה, תסתיים.
17. רא"ש מסכת פסחים פרק ב סימן ג
ורש"י פסק כר' יהודה משום דסתם לן תנא כוותיה בפרק בתרא דתמורה (דף לג ב) דחשיב חמץ בכלל כל הנשרפין. ואף על גב דשתק ר' יהודה. אנן לא שתקינן. דלא איתותב אלא מדברי עצמו. וכן פסק בספר המצות (עשין לט) וכן פסק הרב הברצלוני ז"ל והביא ראיה מדאמר רבא לעיל (דף ה א) ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה. והגאונים פסקו כחכמים וכן כתב בעל העיטור ז"ל וכן כתב ה"ר יונה ז"ל. ואי משום סתמא דתמורה קי"ל בתרי מסכתות אין סדר ואם כן הלכה כרבים ואי תיקשי לך רבנן גופייהו לילפו מנותר דלדידהו ליכא פירכא וי"ל דלדידהו איכא לאקשויי מה לנותר שכן קדש לכך ראוי להחמיר ולשורפו ושריפה חמורה כדאי' בשילהי תמורה (שם) אם רצה להחמיר על עצמו לשרוף את הנקברין רשאי ולפירוש ר"ת ז"ל דמפרש (פ"ק דף יב) בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר היינו בשעה ששית דאז רגילין העולם לבערו אין נפקותא בפסק זה כולי האי דאין אדם משהה חמצו עד אחר חצות ואף לפירוש רש"י בשעה חמישית מודה שמבערו בכל דבר:
18. שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תמה סעיף א
כיצד ביעור חמץ, (א) א שורפו (ב) [א*] <א> או פוררו וזורה לרוח (ג) או זורקו לים. (ד) ואם היה ב החמץ קשה ואין הים מחתכו במהרה, הרי זה (ה) מפררו ואחר כך זורקו לים. הגה: (ו) <ב> והמנהג לשורפו. (ז) וטוב לשרפו ביום דומיא דנותר שהיה נשרף ביום (ד"ע), ג אך אם רוצה לשורפו מיד אחר הבדיקה כדי שלא יגררנו חולדה, (ח) הרשות בידו. (הגהות מיימוני פ"ג וכל בו).
19. משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תמה סעיף א
(ו) והמנהג לשורפו - דחוששין [טו] לדעת הפוסקים שפסקו כר' יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה דילפינן מנותר שהוא בשריפה. ומנהג זה הוא אפילו אם שורפו בזמן הראוי דהיינו [טז] בסוף שעה ה' כמנהגנו וכדמבואר לעיל בסימן תל"ד או בכל שעה ששית וכ"ש [יז] במצא חמץ לאחר שש או בפסח גופא דבודאי יש לנהוג לכתחלה לבערו ע"י שריפה דוקא:
20. שער הציון סימן תמה ס"ק יז
משום דבשש הוא רק דעת רש"י, וכמעט כל הפוסקים פליגי עליו, ובלאחר שש אדרבה כמעט כל הפוסקים העומדים בשיטת ר' יהודה מחמירים, וכפירוש רבנו תם על הא דאמרינן בש"ס י"ב, אימתי אמר ר' יהודה שלא בשעת ביעורו, דהיינו לאחר שש ואילך. ועיין בביאור הגר"א סעיף קטן ד' שהוכיח מהרבה מקומות כשיטה זו, ודברי הט"ז בסעיף קטן ב' שמבואר בו היפך דברינו מוקשים מאד, וכבר תמה עליו בספר חמד משה וכן במאמר מרדכי:
21. משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תמה סעיף א
(ח) הרשות בידו - ואפ"ה [יט] מתקיים מצות תשביתו בזמנו שמשלשים יום ואילך קודם הפסח חל עליו חובת ביעור:
22. ביאור הגר"א אורח חיים סימן תמה סעיף א
שורפו. רמב"ם וכגי' אף מפרר ואף לס' דלא גרסי אף מ"מ פי' אף מפרר מדקאמר ר"י אלא שריפה ועוד דא"א לומר דכל המתני' דפ"ק וכל הברייתות דבכולם תנן דשורפין הכל כר"י ור"מ ור' יוסי ור' שמעון ור"ג ור"א ור' יהושע ור"א איש ברתותא כולם כר"י אלא אף לחכמים עיקר בשריפה ושם כ"א ב' ולא יסיק כו' ל"צ אלא לר"י כו' מ' דגם לרבנן ניחא וע' תוס' ד"ה בהדי כו':
והמנהג. ר"ל דאף לר"י א"צ שריפה אלא לאחר שש כמש"ש י"ב ב' וכפי' ר"ת בתוס' ד"ה אימתי דטעמא דר"י דיליף מנותר כמש"ש כ"ז ב' והיינו לאחר איסורו וכ"ה בירו' פ"ב סוף הל' א' תני עד שלא הגיע זמן ביעורו אתה מבערו בכ"ד משהגיע זמן ביעורו אתה מבערו בשריפה ואתיא כר' יהודה וא"כ אף להפוסקים כר"י משום דמתני' דתמורה אתיא כוותיה כמ"ש בגמרא בסוף תמורה ע"ש ואף על גב דאיתותב מ"מ לסברא דרבנן לא איתותב וכמ"ש תוס' כ"ז ב' ד"ה אין וש"פ ומ"מ כיון דשורפין קודם זמן איסורו מן התורה אינו אלא מן המנהג ואף שכ' הרא"ש דאף לפרש"י שמפרש איפכא דבשש שורפין לר"י מ"מ קודם ששה בה' וקודם לה מודה ר"י שא"צ שריפה אלא דאף אם מוכרו ונותנו לא"י מותר כמ"ש בר"פ כ"ש וכמ"ש בס"ב כבר הקשה בטור ממ"ש רש"י כ"ז ב' בד"ה שאם כו' ואף על גב דאמרינן כו' והמנהג הוא ע"פ דעת רש"י אבל העיקר כפי' תוס' י"ב ב' ד"ה אימתי כו' וכ' שכ"ה בירושלמי וכן הסכימו כל הפוסקים: וטוב לשורפו. דלר"י ילפינן מנותר כנ"ל ובירושלמי פ"ב דשבת למ"ד יליף מנותר אין שורפין בי"ט וה"ה ללילה וכ"ז חומרא בעלמא דלא ילפינן אלא אחר זמן איסורו וז"ש אך כו' וע' רש"י ו' א' ד"ה עושה. ובלילה כו' וסי' תמ"ו ס"א וי"ל שכ' אליבא דרבנן אבל לר"י שורפו ביום:
23. תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת פסחים פרק ב
תני עד שלא הגיע זמן ביעורו את מבערו בכל דבר. משהגיע זמן ביעורו את מבערו בשריפה. ואתיא כרבי יודה. אית תניי תני עד שלא הגיע זמן ביעורו את מבערו בשריפה. משהגיע זמן ביעורו את מבערו בכל דבר. ואתיא כרבנין.
24. ויקרא פרק כו:ו
וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם:
25. ספרא בחוקותי פרשה א
והשבתי חיה רעה מן הארץ, ר' יהודה אומר מעבירם מן העולם, ר' שמעון אומר משביתן שלא יזוקו, אר"ש אימתי הוא שבחו של מקום בזמן שאין מזיקים, או בזמן שיש מזיקים ואין מזיקים, אמור בזמן שיש מזיקים ואין מזיקים, וכן הוא אומר מזמור שיר ליום השבת, למשבית מזיקים מן העולם משביתן שלא יזיקו. (ב) וכן הוא אומר וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ועגל וכפיר ומריא יחדיו ונער קטן נוהג בם, ופרה ודוב תרעינה יחדיו ירבצו ילדיהם ואריה כבקר יאכל תבן, ושעשע יונק על חור פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה, מלמד שתינוק מישראל עתיד להושיט את ידו לתוך גלגל עינו של צפעוני ומוציא מרה מתוך פיו, וכן הוא אומר גמול ידו הדה, זו חיה ההורגת את הבריות

שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תלד סעיף ב
אחר הבדיקה (ו) מיד <ג> בלילה ה יבטלנו ויאמר: כל חמירא <ד> דאיתיה ברשותי (ז) דלא חזיתיה ודלא ביערתיה לבטיל (ח) וליהוי כעפרא דארעא. הגה: ויאמר הביטול (ט) בל' שמבין (מהר"י ברי"ן). ו ואם אמרו (י) בל' הקודש כל חמירא כולל חמץ ושאור (ת"ה סימן קל"ד), * אבל בשאר לשונות צריך להזכיר כל אחד בפני עצמו (ד"ע), (יא) ז <ה> וטוב לחזור ולבטלו פעם אחרת ביום י"ד סוף שעה חמישית, קודם שתגיע שעה ששית, שמשתגיע שעה ששית נאסר ואין בידו לבטלו. הגה: [א*] ואין לבטלו ביום (יב) ח אלא לאחר ששרף החמץ, כדי לקיים מצות שריפה בחמץ שלו (מהרי"ו).

מרדכי מסכת פסחים פרק אור לארבעה עשר [רמז תקכט]
כופה עליו כלי וכן אם חל י"ד בניסן [רמז תקלג] בשבת דארז"ל (ד' יג א) דצריך לבדוק החמץ בע"ש שהוא ליל י"ג ומניחו במקום צנוע ולמחר בע"ש מבערו ואם נשאר ממנו בחורין ביום שבת אחר ד' שעות מבטלו וכופה עליו כלי עד למוצא ייו"ט הראשון ומבערו וגם נאמר בשם ר"י שהחטה הנמצאת בתרנגולת בפסח צריך כפיית כלי ביום טוב כדי לשורפה בחול המועד דקי"ל כר' יהודה (ד' כא א) דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה דסתם לן תנא פרק בתרא דתמורה (ד' לג ב) כוותיה ואפילו לאחר (*איסורו) [*ביעורו. מ"י] דהיינו משש שעות ולמעלה הוי בשריפה [*נל"ה וכ"ש בפסח ובמ"י אינו כתוב וה"ה בפסח] והוא הדין בפסח דאמרי' בגמ' (ד' יב ב) א"ר יהודה אימתי הוא בשריפה שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר ופר"ת דמזמן האיסור ואילך קרוי שלא בשעת הביעור לפי שאין בני האדם ממתינין כל כך לבער ועוד דמנותר למדנו (ד' כז ב) דשריפתו לאחר זמן איסורו ורש"י פי' (ד' יב ב) שלא בשעת ביעורו היינו בשש אבל בשעת ביעורו דהיינו בשבע השבתתו בכל דבר ולפי' ר"ת דמפרש בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר היינו בשעה ששית דאז רגילים העולם לבערו אין נפקותא בפסק זה כולי האי דאין אדם משהה חמצו עד אחר חצות ואף לפירוש רש"י דפירש [*שלא בשעת ביעורו בשש] [בשעת ביעורו היינו בז' ומז' ואילך השבתתו בכל דבר] בשעה חמישית מודה שמבערו בכל דבר וה"ר שמואל מפולייזא אמר שמעתי על ר"י בר' אברהם שהיה רגיל להשהות פרוסה אחת מלשורפה עד תחלת שעה ז' כדי לקיים ביעור [*חמץ בזמנו. מ"י] כדפי' [ר"ת] דפי' [דשלא] בשעת ביעורו בתחלת (שש) [שבע] ופליאה היא דמפני (*שרפה) [* *ברכה] דביעור שאינה אלא מדרבנן היה סומך על השעות לעמוד בספק תשביתו מתחלת שבע:

הסבר הדברים הוא, דר"י אומר שהמצוה היא על החפצא - לשרוף את החמץ, אבל חכמים אומרים שאין נ"מ כיצד משביתים את החמץ, העיקר הוא שלא יהיה לו חמץ, ולכן עם כניסת זמן האיסור כבר צריך החמץ להיות מושבת.

דף על הדף פסחים דף כא עמוד א
ומפורסם תירוצו של הגר"ח מבריסק (הל' חמץ ומצה פ"א ה"ג) דמצד מצות תשביתו אינו מתקיים בזה נעשה מצותן, דגדר מצות תשביתו אינו קיום המצוה בפועל להשבית החמץ, ואינו רק שהחמץ יהי' מושבת מסולק ומבוער מרשותו, ולכן אף אחר שהשביתו ושרפו כיון שאין כאן מצוה בקו"ע לשרוף ולכלה לא הוי נעשה מצותן ואפרן אסור.
אמנם מה דפשיטא לי' להגר"ח דגדר מצות תשביתו אינו רק סילוק החמץ. מספקא לי' להמנחת חינוך (מצוה ט"ו) אי המצוה היא שיהי' מסולק מרשותו או הוא בקום ועשה שישבית ויבער החמץ, וכנ"ל לרבינו הקדושת לוי ולהגרעק"א פשיטא להו לאידך גיסא דהמצוה הוא להשבית בקום ועשה.
ועיי"ש במנחת חינוך שכתב כמה נפק"מ לדינא בספק זו: (א) אם חבירו חטף ממנו חמצו וביערו, דאם המצוה הוא בקו"ע לבערו חייב חבירו לשלם לו י' זהובים, אבל אם המצוה הוא בשוא"ת שיהא מסולק מרשותו, הרי מתקיים אצלו בזה המצוה שפיר שמסולק מרשותו יהי' איך שיהי'. (ב) אם מן הראוי לעשות טצדקי לקנות חמץ בערב פסח כדי לבערו. דאם המצוה הוא רק בשוא"ת אין שום ענין בזה, דהרי מתקיים אצלו המצוה ממילא, מה שאין כן אם המצוה הוא בקום ועשה.

ר' חיים הלוי הלכות חמץ ומצה פרק א הלכה ג
משא"כ אם נימא דמצותו בשריפה א"כ הויא מצוה הנעשית בגוף החפץ, ואז פשיטא דהוי ניתק לעשה כמו שריפת נותר וכדומה. ואפילו אם נימא דגם לדידיה נכלל בהך דתשביתו איסורא שלא יהא להם חמץ, אבל חיוב השריפה שבחמץ הא פשיטא דהוי מצות עשה כשארי דברים הטעונין שריפה, וכיון דגם זה נכלל בהקרא א"כ פשיטא דמיחשב על ידי זה ניתק לעשה. ולפ"ז הרי ניחא דעת הרמב"ם, דסוגית הגמ' בפסחים דף צ"ה שהבאנו הא קיימא אליבא דר' יהודה וכמבואר בסוגיא שם, ולר"י דס"ל דמצותו בשריפה פשיטא דהוי ניתק לעשה, משא"כ הרמב"ם דפסק בפ"ג מהל' חמץ ומצה דהשבתתו בכל דבר, וא"כ ליכא בהך דתשביתו רק איסור עשה לחוד שלא יהא להם חמץ, ע"כ שפיר פסק דלא הוי ניתק לעשה ולוקין עליו וכמו שנתבאר.


מנחת חינוך מצוה ט
להסיר כל חמץ וכו'. מבואר בר"מ פ"ב מהחו"מ והנה בענינים אלו האריכו הראשונים והאחרונים וכמעט לא הניחו מקום להתגדר ולהאריך בפרטי הענינים צריך קונטרס מיוחד ואין כוונת זה החיבור ואכתוב קצת בקיצור דיני המצוה והנה לכאורה יש ספק אם המ"ע הוא שיהא החמץ מושבת ואם יש לו חמץ חוץ מה שעובר על ל"ת דב"י וב"י עובר עוד על העשה ואם אין לו חמץ א"ע בלאו וגם המ"ע מקיים בשוא"ת כמו בשבת ויום טוב איכא עשה דשבתון בעשיית מלאכה ואם עבר ועשה מלאכה עובר בעשה ול"ת ואם לא עשה מלאכה חוץ מה שלא עבר על הלאו קיים גם כן מ"ע דשבתון וה"נ עיקר המצוה כאן שלא יהי' החמץ ברשותו והוא מושבת מרשותו כמו המ"ע דשבתון דלא הוי כמו לאו הבא מכלל עשה דאינו מקיים המצוה באם א"ע רק בעובר על הלאו הבמכ"ע עובר על העשה אבל אינו מקיים המצוה ובאמת בשבת אינו כן דהתורה כתבה בלשון עשה המחויבת ע"כ מקיים העשה וע"כ נחשב מ"ע דשוי"ט למצוה בפ"ע לא כן לאו הבמ"ע עיין ס' המצות להר"מ והרמב"ן ותבין א"כ ה"נ אם הי' לו חמץ עובר על עשה ול"ת ואם אין לו חמץ מקיים גם כן המצוה דתשביתו אף דהיא שוא"ת ולפ"ז א"צ לדקדק שיהא לו חמץ קודם פסח ויבערו
מנחת חינוך מצוה ט
...והנה מצוה זו אף דכתיב בפסוק ביום הראשון תשביתו ודרשו דהיינו מעיו"ט א"כ אפשר המ"ע דוקא בעיו"ט אבל בי"ט אינו מצוה כלל. אך הסכמת האחרונים ע' נוב"י ק' ות' דכל ז' ימים מוזהר על העשה וכ"ד התוס' דב"י נל"ע וע' באחרונים.
מנחת חינוך מצוה ט
...ונוהגת וכו'. דאעפ"י דהוי מעשהז"ג מ"מ לכל הדברים שוה עשה דתשביתו ללאו דב"י וע' שאג"א האריך בזה אם נשים חייבות בעשה הנ"ל דהוי זמ"ג ומסיק דנוהג דילפינן שאור דהשבתה משאור דראי'




ט"ז על שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תמה סעיף א
נרא' טעם לשריפ' זו משום שיש מחלוקת בין ר"י לחכמים אם בעי' שריפה ורבו הפלוגת' בין הפוסקים ע"כ יש לנהוג כמחמירין ולכן נרא' דמי שמקיים מצות שריפ' בחמצו משעה ו' ואח"כ נמצא חתיכות חמץ שא"צ לשרפו אלא יבערו מן העולם שהרי משעה ו' ולמעלה אנו מקילין בחמץ כמו בשאר איסורין הן לענין משהו הן לענין נ"ט לפגם כמ"ש לקמן סי' תמ"ז ולכן כיון דאפי' בפסח עצמו אנן קי"ל כרבנן אלא משום מנהג בעלמ' אנו נוהגין כר"י משא"כ כאן דהוא קודם הליל' והוא כבר קיים מצות שריפה בשעה ו' לכן א"צ לשרפו כנ"ל:

הגהות מיימוניות הלכות חמץ ומצה פרק ג הלכה יא

[כ] בפרק כל שעה ר' יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה וחכ"א אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים ופירש ר"י דקי"ל כר"י דסתם לן תנא כוותיה בפרק בתרא דתמורה אלו הן הנשרפין תרומה טמאה וחמץ בפסח אף על פי דשתק ר"י לתנא בפרקין דהכא אנן לא שתקינן דמדברי עצמו דקאמר בדוכתא אחריתא שתק. ואמר בפ"ק דפסחים אמר ר"י אימתי שלא בשעת ביעורו פירוש לאחר שש אבל בשעת ביעורו פירוש קודם שש שדרך הכל לבער השבתתו בכל דבר. ורש"י פי' אימתי שלא בשעת ביעורו פי' קודם ו' שעות אבל בשעת ביעורו פירוש בתחלת שש דכ"ע אז שורפין השבתתו בכל דבר. ריב"ק היה אוסר להשליך חמץ במקום הפקר דחזינן בתרומה כל איסור הנאה מצריך להו קבורה ומביא ראיה מירושלמי לא יאכיל חמץ אפילו לכלבים במה אנן קיימין אם לכלבו היינו הנאה אלא אפילו לכלבים אחרים והא דתנן מפרר היינו משום דממחי ליה מיא קודם שיבא לידי איסור אכילה מיהו קודם זמן איסורו יכול להשליכו לכל מקום שהעורבים מצויים שם הואיל ולא נאסר בהנאה ובהא מיירי דחצר אין צריך בדיקה ואם ימצא חמץ בחצר אחר זמן איסורו אסור להניחו שם כדי שיקחוהו העורבים דעיקר ביעור חמץ שריפה, ע"כ:

טור אורח חיים הלכות פסח סימן תמה
רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה ורש"י פוסק כוותיה וכן בספר המצות והגאונים פסקו כחכמים דאמרי מפרר וזורה לרוח או מטיל לים פירוש גם יפרר כשיזרוק לים ולא ישליכנו שם שלם וכ"כ הרמב"ם ז"ל ובעל העיטור ואף ר"י לא קאמר דוקא בשריפה אלא שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דברא* ופירש"י שלא בשעת ביעורו הוא שעה ששית אז הוא דוקא בשריפה ובשעת ביעורו הוא מכאן ואילך ור"ת פירש איפכא שעת ביעורו הוא שעה ששית ואז השבתתו בכל דבר ומשם ואילך דוקא בשריפה ולפ"ז אפילו לרבי יהודה א"צ לשורפו שרוב העולם מבערין קודם סוף שש כתב א"א הרא"ש ז"ל דאפילו לרש"י בשעה חמישית השבתתו בכל דבר כיון שמותר בהנאה ואינו נראה כן מפירושו שהוא פי' דלר' יהודה אפילו יוצא בשיירא הוא דוקא בשריפה וכששורפו בשעת איסורו לכ"ע אסור ליהנות בו לכך טוב לעשות לו מדורה ולשורפו בפני עצמו אבל ליהנות באפרו אחר ששרפו זה תלוי בפלוגתא דר"י ורבנן לרבי יהודה שהוא בשריפה מותר דקיימא לן כל הנשרפין אפרן מותר ולרבנן אסור דכל הנקברין אפרן אסור ואם בישל בו תבשיל או אפה בו פת לר"י שאפרו מותר אין התבשיל או הפת אסורין אלא אם כן נאפה הפת ונתבשל התבשיל בעוד גוף החמץ קיים או הגחלים לוחשות אבל אם כבו מותרין ולרבנן שאפרו אסור אסורים בכל ענין והרמב"ם ז"ל כתב סתם ואם אפה בו פת או בישל בו תבשיל אסורין והוא הולך לשיטתו שפוסק כחכמים:


פני משה מסכת פסחים פרק ב
עד שלא הגיע וכו'. והאי תניא אידך אתיא כרבנן דהא לא פליגי רבנן אדר' יהודה אלא מטעמא שאם לא מצא לשורפו יהא יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו ואם כן בשעת ביעורו מן התורה הוא דלא יהדר אחר שריפה דוקא אבל קודם שהגיע זמן ביעורו מן התורה מודים הם דמצותו בשריפה ואם לא מצא לשורפו אין בכך כלום שהרי אינו עובר על תשביתו עד שעה ז' ואז יבערו בכל דבר:

.

שערי תשובה על שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תמה סעיף א
[א*] או פוררו כו' - ועיין בשו"ת אור ישראל האריך מחלוק' הפוסקים בהם דאין ביעור חמץ אלא שריפה ובענין השבתה וביטול בלב, ועיין בשאגת ארי' בסי' פ"ג ופ"ז ע"ש וע"ש סי' פ"ה דגם נשים חייבות במצות עשה דתשביתו ואפי' בחיוב השבת שמשש ולמעלה ע"ש:








תלמוד בבלי מסכת פסחים דף כח עמוד א
משנה.  חָמֵץ שֶׁל נָכְרִי שֶׁעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח, מֻתָּר בַּהֲנָאָה. וְשֶׁל יִשְׂרָאֵל, אָסוּר בַּהֲנָאָה. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג) לֹא יֵרָאֶה לְךָ (שְׂאֹר): שנאמר +שמות יג+ לא יראה לך שאר.
גמרא. מני מתניתין? לא רבי יהודה ולא רבי שמעון ולא רבי יוסי הגלילי. מאי היא - דתניא: חמץ בין לפני זמנו בין לאחר זמנו - עובר עליו בלאו, תוך זמנו - עובר עליו בלאו וכרת, דברי רבי יהודה.

אנציקלופדיה תלמודית כרך טז, [חמץ] טור סח

וחמץ אינו אסור אלא בשבע, ואין טעות בין חמש לשבע180, וכל שכן שאין אומרים שלר' יהודה יהא אסור מתחילת ארבע מטעם זה181. ומכל מקום בחמש אסור לר' יהודה, או משום שחמץ לכל מסור ויטעו בין חמש לשבע182, או שאף על פי שאין לטעות בין חמש לשבע אסרוהו כל חמש, שנתנו לו שעה אחת ללקוט בה עצים, שהרי לדעת ר' יהודה אין ביעור חמץ אלא שריפה183, או שגזרו משום יום המעונן184, שאין חמה זורחת ואין יכול לבדוק בחמה185, ויטעה בין חמישית לשביעית186, או בין חמישית לששית187. ומכל מקום לא גזרו אף בארבע,


אנציקלופדיה תלמודית כרך ד, [בעור חמץ] טור ל

להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים כר' יהודה, שאין ביעור חמץ אלא שריפה52, ויש פוסקים כחכמים שהשבתתו בכל דבר, ושורפו או פוררו וזורה לרוח או זורקו לים53 או לנהר54 או לבית הכסא55. במחלוקת של רבה ורב יוסף בדעת חכמים יש פוסקים כרבה שאף לחם רך צריך פירור בנהר56, ויש פוסקים כרב יוסף57. ויש סוברים שאף לחכמים עיקר המצוה בשריפה58, וכן אמרו לדעת חכמים: "עד שלא הגיע זמן ביעורו את מבערו בשריפה, משהגיע זמן ביעורו את מבערו בכל דבר"59. והמנהג לשורפו60, אף על פי שאנו מבערים אותו קודם זמן איסורו, שחוששים לדעת ר' יהודה ולדעת הסוברים בדעתו שקודם הזמן בשריפה61.

אנציקלופדיה תלמודית הערות כרך ד, בעור חמץ [טור כז]

52. טור סי' תמה בשם רש"י; תוס' כז ב ד"ה אין, ע"פ סתם משנה בסוף תמורה.
53. רמב"ם פ"ג הי"א; שו"ע תמה א.
54. מ"ב ס"ק ג, ע"פ הגמ' שם. ובמאירי שם: לנהר גדול.
55. מג"א ס"ק ב.
56. רבנו חננאל פסחים כח א; העיטור עשרת הדברות הלכות פסח; רא"ש וריטב"א פסחים שם.
[טור לא] 57. רמב"ם שם; שו"ע שם. ועי' מג"א שם שיש להחמיר להצריך פירור לעולם מלבד כשזורק לבית הכסא.
58. באור הגר"א ס"ק א, כגי' אף מפרר, וא"א לומר שבכל מקום שכתוב שריפה בחמץ יהיה הכל כר' יהודה דוקא.
59. ירושלמי פ"ב ה"א: ואתיא כרבנן, ועי' מאירי יב ב שלדעה זו אף ר' יהודה בן בתירה במכילתא יתכן שהוא לחכמים.
60. רמ"א בשו"ע שם.
61. באור הגר"א ס"ק ד.

שו"ת אור לציון חלק א - אורח חיים סימן לג
בגדרי מצות תשביתו בחמץ
כתב הרמב"ם בספר המצות (מ"ע קנ"ו), שצונו לבער חמץ מבתינו ביום ארבעה עשר מניסן, וזו היא מצות השבתת שאור, והוא אמרו יתברך אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, ע"כ. והנה יש לחקור בעיקר תכלית מצוה זו דתשביתו, האם תכליתה הוא שלא יהיה חמץ ברשותו בפסח, ואף על פי שלא היה לו חמץ מעולם ולא ביער, מקיים המצוה, או שמא לא מקיים המצוה עד שיהיה לו ויבערנו, דנהי נמי שאינו חייב לקנות חמץ ולבערו, מ"מ לא מקיים המצוה עד שיהיה לו חמץ ויבערו, ומדברי מהר"י קולון (שורש קע"ד) שכ' וכ"כ ר' פרץ בתוס' פסחים דלאו דב"י וב"י ניתק לעשה דתשביתו, וא"כ פשיטא שאין עיקר המצוה אלא שלא יהיה מצוי משבע ומעלה וכו', וא"כ כשמבערו קודם שבע, לכשיבוא שעת שבע מקיים הוא עשה דתשביתו בשעתו וכו', והרי אין לו חמץ, דאטו מי דאין לו חמץ כלל ואפילו פסק חמצו ל' יום קודם הפסח, יצטרך לקנות חמץ כדי לשורפו ולקיים מצוה דתשביתו וכו'. עי"ש. מבואר יוצא שסובר דאף מי שלא היה לו חמץ מעולם, מקיים מצות עשה דתשביתו.

אמנם מדברי הרמ"א בא"ח (סי' תל"ד ס"ד) שכ' משם המהרי"ו וז"ל, ואין לבטל ביום אלא לאחר ששרף החמץ כדי לקיים מצות שריפה בחמץ שלו ע"כ. משמע דמי שאין לו חמץ ברשותו אינו מקיים מ"ע דתשביתו.

ויש להבין מה יסוד מחלוקתם, ולכאורה אפשר לומר שמחלוקתם תלויה במחלוקת רש"י ותוס' (פסחים דף ד' ע"ב), דאמרינן בגמ' דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי, ופרש"י בביטול בעלמא, דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו, והשבתה בלב היא השבתה, ובתוס' שם (ד"ה מדאורייתא) הקשו על רש"י שתי קושיות ודחו פירושו, חדא, דקשה לר"י דהאי השבתה הבערה היא ולא ביטול, והוכיחו כן מסוגיא דשמעתין (שם דף ה' ע"א), מנין דתשביתו בי"ד בניסן ולא בט"ו, דתניא וכו', ר"ע אומר אינו צריך, הרי הוא אומר אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, וכתיב כל מלאכה לא תעשו, ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה, כלומר וכיון שזו הבערה שלא לצורך, והכתוב אסר מלאכה ביום טוב, ע"כ לומר דהאי ראשון (שמקיים בו תשביתו) בי"ד הוא, ואי נימא כרש"י דהשבתתו בכל דבר, א"כ מה הראיה, הרי יכול להשבית (בלבו) גם ביום טוב, ומנ"ל דתשביתו בי"ד, ועוד, אמרינן לקמן (ה' ע"א) דתשביתו גמרינן מאך חלק, שהוא משש שעות ולמעלה, ולאחר איסורו לא מועיל ביטול.

וע"כ תרצו בתוס', ואומר ר"י (צ"ל ר"ת) דמדאו' בבטול בעלמא סגי, מטעם דמאחר שביטלו הוי הפקר ויצא מרשותו ומותר. דאמרינן אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, והא דאמרינן בנדרים (מ"ה ע"א) הפקר בפני ג', מדאורייתא אין צריך, עכת"ד.

ובאמת שגם על שיטת התוס' מקשה הרמב"ן (רפ"ק דפסחים) דאי נימא דביטול מטעם הפקר, איך הגמ' אומרת לקמן דיכול לבטל בשבת, כדתניא (פסחים ז' ע"א), מבטלו בלבו אחד שבת ואחד יום טוב, והלא הפקר נראה דאסור לאדם להפקיר נכסיו בשבת, כענין ששנינו (ביצה ל"ו ע"ב), אין מקדישין ואין וכו', גזירה משום מקח וממכר, עיין שם. והמאירי בספרו מגן אבות (ענין י"ח) תמה על הרמב"ן ז"ל וכתב: ואני תמה פה קדוש איך אמרה. והלא אמרו בשבת (דף קכ"ז ע"ב), דמאי אי בעי אפקר לנכסיה והוי עני וחזי ליה וכו', הרי דאיתא להדיא שמפקירין בשבת (נ"ב ודכוותה בפסחים (ל"ה ע"ב) יוצאין בדמאי וכו'), ואף הסברא נותנת כן, שמ"ש בהקדשות וחרמין משום שאלו כעין מכר הם וכו', אבל הפקר אין בו הקנאה לשום אדם, וה"ז כביטול רשות שנעשה אף בשבת, ע"כ. גם הפר"ח (באו"ח סי' תל"ד) הקשה כן, והוכיח דביטול חמץ אינו משום הפקר, דא"כ איך מבטלו בשבת, והרי אסור להפקיר בשבת. ומצוה עלינו לישב כל שיטות הראשונים בזה.

הנה מה שהקשו התוס' על רש"י בקושיתם הראשונה, דאי השבתה פי' ביעור ולאו דווקא שריפה, א"כ לר"ע מנ"ל דהשבתתו בי"ד ולא בט"ו, י"ל דלק"מ, רש"י לומד דאם פי' תשביתו זה ביום ט"ו, ודאי דהשבתתו בכל דבר, שהרי לא יוכל להשבית בביטול בלבד לאחר זמן איסורו, ע"כ לא אמרה הגמ' דמדאו' בביטול בעלמא סגי, אלא רק אחרי שאנחנו לומדים שפי' תשביתו היינו בי"ד קודם זמן איסורו.

וגם מה שהקשו על רש"י דתשביתו משש ולמעלה ולאחר איסורו לא מהני ביטול. י"ל דרש"י יסבור שמצות השבתת חמץ קודם זמן איסורו דווקא, וכן מבואר בהרמב"ם (פ"ב מה' חמץ ומצה ה"א), מצות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו, ע"כ. וכן מה שהקשה הרמב"ן על התוס', איך מותר להפקיר בשבת ויו"ט, אפשר ליישב ע"פ מש"כ הר"ן (ריש פסחים ד"ה ומהו), דמאחר וביטול החמץ הוא מדין הפקר, והפקר בכה"ג שאומר בנוסח דלבטלו ולהוו כעפרא דארעא (על נכסיו), לא משמע דהוו הפקר, וכן הפקר ממונו בליבו ודאי ל"מ דדברים שבלב אינם דברים, וכן למ"ד בנדרים (דף מ"ג ע"א) אליבא דר' יוסי הפקר כמתנה, מה מתנה עד דאיתיה ברשות זוכה לא נפקא מרשות נותן ה"נ בהפקר, וא"כ ביטול חמץ לר' יוסי איך מועיל מדין הפקר, והא לא אתי לרשות זוכה, ותירץ הר"ן, חמץ שאני לפי שאינו ברשותו של אדם אלא שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו, מש"ה בגילוי דעתא בעלמא סגי וכו', ע"ש. ולפ"ז נוכל ליישב גם קושית הרמב"ן על התוס', דמה שאסרו להפקיר בשבת ויו"ט היינו דוקא ממונו שהוא שלו, דאז דמי למקח וממכר, משא"כ בחמץ כיון שמה"ת אינו שלו, רק שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו (לענין שיעבור עליו בב"י וב"י), י"ל דבכה"ג לא גזרו, ומותר להפקיר הפקר קל כזה גם בשבת ויו"ט.

גם מה שהשיג המאירי על הרמב"ן, הנה המעיין בסוגיא (דפסחים ל"ה ע"ב ושבת קכ"ז ע"א), יראה שאין כוונת הגמ' לומר דמיגו דאי בעי מפקר נכסיה, וממילא כבר כעת אני מחשיב אותו לעני ויוצא י"ח, דסוף סוף באשר הוא שם אינו עני ואסור לו לאכול דמאי והאיך יוצא י"ח, אלא כדפרש"י דחומרא דרבנן בעלמא הוא, דרוב ע"ה מעשרין הן, ור"ל שכוונת הגמ' ללמד שאיסור דמאי אינו איסור בעצם, דאם איתא דדמאי הוא איסור בעצם, גם אם יפקיר נכסיו לא ליהני, ומזה שאם יפקיר יותר לו הדמאי, מוכח שאינו איסור עצמי, אבל אין פירושו בעבור שבפועל יכול להפקיר נכסיו בשעה זו, אלא אילו אדם בעלמא יפקיר נכסיו יהיה ראוי לו, האדם הזה עצמו יהיה מותר לו, כלומר ללמדך שאין המאכל אסור אלא שהאדם אסור לאכלו, ולעולם אימא לך דלהפקיר בפועל בשבת וי"ט אסור, ובזה נתיישבו כל הפירושים בס"ד.

עכ"פ נמצינו למדים שנחלקו רש"י ותוס' אימתי מצות השבתה, לשיטת התוס' השבתה לאחר זמן איסורו, דמה"ת בביטול בעלמא סגי, והיינו שיפקיר החמץ, וממילא יוצא לפ"ז דמ"ע דתשביתו פירושה שלא יהיה לו חמץ, וזה כשיטת מהרי"ק הנ"ל.

ולשיטת רש"י שסובר דהשבתה קודם זמן איסורו, וביטול בעלמא דמהני מה"ת היינו אפי' השבתה בלב (שאינו מחשיבו), אפשר לומר דהיינו דווקא אם יש לו חמץ והוא מבטלו (אפילו בליבו), או שורף או מבערו מן העולם, אז דווקא מקיים מ"ע דתשביתו, משא"כ כשאין לו חמץ לא, וזה כשיטת הרמ"א דלעיל, (ומ"מ אין הכרח לומר כן בדעת רש"י, דאפשר שמקיים עשה דתשביתו אף בשאין לו חמץ, ודו"ק).

ואפשר לבאר שיטת הרמ"א (דסי' תל"ד) בדרך אחרת, ונקדים תחילה מש"כ הגר"א בתשובה במי שעירב קמח חמץ ברוב קמח כשר חד בתרי. דבכה"ג מה"ת בטל ברוב, ונקיט לה שם בפשיטות שאדם זה לא קיים מ"ע דתשביתו.

ושמעתי אומרים משמיה דהגאון ר' יוסף רוז'ין זצ"ל, שנשאל מגאון אחד על פתגמא דנא. אם עירב קמח חמץ בכשר, באופן שבטל בו, אי קיים מצות תשביתו או לא, והשיבו הרב שדין זה מבואר בת"כ (ויקרא, בחקותי ריש פרק ב'), והשבתי חיה רעה מן הארץ, ר' יהודה אומר מעבירם מן העולם, ר"ש אומר משביתן שלא יזיקו, ומשמע שמפרש שיהיו חיות רעות, רק שלא יזיקו, וזהו שבח יותר, א"כ נמצא שפי' תשביתו לר' יהודה היינו שלא יהיה בכלל החמץ בעולם, וכל עוד שהחמץ קיים בעולם אינו נקרא מושבת, לא כן לדעת ר"ש כיון שהאיסור שבו נתבטל, ה"ז כמבוטל ומבוער מן העולם, עכת"ד, והוא נחמד.

אבל לענ"ד אפשר לתלות ד"ז במחלוקת אחרת שבין ר' יהודה לחכמים, דפליגי בריש פ' כל שעה (דף כ"א ע"א), ר' יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא בשריפה, וחכ"א אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים, ע"כ.

נמצא דלר' יהודה בעינן שלא ימצא החמץ בעולם כלל, וא"כ כשהוא מעורב אפי' באופן שיש רוב כנגדו, סוף סוף הרי הוא קיים, ואילו לרבנן אף על פי שהחמץ קיים, כיון שבטלה חשיבותו ע"י שמפורר וכו' חשיב כמבוער, ה"ה נמי דמקיים מצות תשביתו כשמערבו באופן שבטל התערובת. ונוכל לומר שהרמ"א (בסי' תל"ד) סובר להחמיר כחומרת כל השיטות.

א. סובר שמצות תשביתו חלה מקודם זמן איסור אכילתו, כרש"י והרמב"ם. ב. סובר כשיטת התוס' שהביטול מטעם הפקר, וא"כ לפי שיטת התוס' כל מי שמפקיר החמץ, אמנם החמץ לא שלו, אבל אכתי גם מ"ע דתשביתו לא קיים בפועל.

ג. וגם חשש לסברת ר' יהודה שאין ביעור חמץ אלא בשריפה, וכשיטת רש"י אליבא דר"י (פסחים דף י"ב ע"ב), אין ביעור חמץ אלא בשריפה, א"ר יהודה אימתי שלא בשעת ביעורו, אבל בשעת ביעורו, השבתתו בכל דבר, ופרש"י שלא בשעת ביעורו, בתחילת שש וכל שש, דאכתי מדאו' שרי, אבל בשעת ביעורו בשבע שהוא מוזהר מן התורה השבתתו בכל דבר וכו', וס"ל דלפני שש שורפו, ולפי מה שביארנו, שיטת ר"י היא שיהיה לו חמץ וישרוף.

ולפ"ז יוצא שאם נצרף כל השיטות גם יחד, יצטרך ליזהר מלבטלו מקודם, שאם יבטלנו מקודם לא מקיים מ"ע דתשביתו.

ואפשר גם לומר דמהרי"ק יודה לרמ"א אליבא דר' יהודה, והרמ"א יודה למהרי"ק אליבא דחכמים, ובזה אין מחלוקת ביניהם.

אלא דאכתי יש להבין הגמ' לקמן (דף כ"א ע"א), דלכאורה משמע דלא כהרמ"א, דתניא ב"ש אומרים לא ימכור אדם חמצו לנכרי אא"כ יודע בו שיכלה קודם הפסח, וב"ה אומרים כל שעה שמותר לאכול מותר למכור וכו', ומה טעם מחלוקתם, בפשיטות אפשר לומר דב"ש סברי דהמצוה היא שאם יש לו חמץ שישבית אותו מן העולם, ולכך כיון שתוך ל' יום חל עליו חובת ביעור, אסור לו למכור לגוי, משא"כ לדעת ב"ה מצות תשביתו שלא יהיה לו חמץ, ואם מכר לגוי, הרי אין לו. וא"כ צריך להבין דברי רמ"א, כיון דקי"ל ב"ש במקום ב"ה אינה משנה, א"כ איך פסק כב"ש, ואפשר לידחק דהרמ"א יסביר מחלוקת ב"ש וב"ה קצת אחרת.

דהנה יש לחקור אי שייך דין רבוי בשיעורין בעשין כמו בלאוין או לא, דבלאוין לכו"ע יש דין של ריבוי בשיעורין (רק שנחלקו אי דאו' או דרבנן), על דרך משל, מי שנוטל אתרוג יותר גדול משיעור מצומצם דאתרוג, פי שתים או פי שלש, לא מקיים מ"ע יותר מאשר היה נוטל אתרוג מצומצם (כביצה), רק משום הידור מצוה ותו לא, וכן אם יכפול את קיום המצוה פעמיים ושלש, לא מקיים מצוה של ריבוי בשיעורין, וכן משמע מדברי הגמ' בר"ה מפני מה תוקעין וחוזרין ותוקעין וכו', ואי נימא דבמ"ע שייך ג"כ דין ריבוי בשיעורין, עכ"פ בגוונא שכופל עשיית המצוה, מה מקום יש לשאלת הגמ', אלא ודאי דבמ"ע אין דין ריבוי בשיעורין.

אלא דבמצוות מסויימות יש מקום לומר דאולי מקיים מצוה של ריבוי בשיעורין, כגון מצות ביעור חמץ או ביעור מעשרות וכדו', שלא די אם יבער כזית מהם כשיש לו הרבה, אלא צריך לבער הכל, ואין להם שיעור, וא"כ אפשר לומר דהרמ"א ילמד שבזה נחלקו ב"ש וב"ה, במצוות כאלו, אולי על כל כזית וכזית (או שיעור אחר) שמבער מקבל שכר של ריבוי בשיעורין, והיינו דב"ש יסברו ששייך ריבוי בשיעורין עכ"פ במצות כאלה, וב"ה סברי דלא שייך גם בהם דין ריבוי בשיעורים. אבל מ"מ צריך שיהיה לו מעט חמץ ויבערנו, דאל"כ לא מקיים מ"ע דתשביתו. ולפ"ז נתיישבו ונתבארו דברי הרמ"א על נכון, בס"ד.

דף על הדף פסחים דף ד עמוד ב

בגמ': דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי וכו'.


וברש"י: דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו. והשבתה בלב היא השבתה ע"כ. ובתוס' בסו"ד כתבו: ואומר ר"י דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי, מטעם דמאחר שביטלו הוי הפקר ויצא מרשותו וכו' ע"כ. והמנחת חינוך (מצוה ט') כתב דיש לבאר ב' דרכים בגדר מצות תשביתו, יש אפשרות לומר דהעיקר הוא שהחמץ יהיה מושבת, כמו במצות שבתון בשבת. דאם לא עשה מלאכה, חוץ מה שלא עבר על הלאו קיים גם כן מצות עשה דשבתון. וה"נ עיקר המצוה כאן שלא יהיה החמץ ברשותו והוא מושבת מרשותו כמו המ"ע דשבתון.


ויש אפשרות לומר דהמצוה היא בקום ועשה כמו מצוה דציצית, דמצוה על כל איש ישראל ללבוש ד' כנפות כדי לקיים את המצוה בקום ועשה, ובחמץ המצוה היא להשבית את החמץ, ואם אין לו חמץ לא קיים את העשה, כמו מי שאין לו ד' כנפות, נהי דאינו עובר, מ"מ לא קיים המצוה, ה"נ ג"כ, וכמו התם דמצוה עליו לקנות טלית וכדי לקיים מצות השי"ת, ה"נ מצוה לחזור שיהיה לו חמץ קודם פסח ויבער אותו בי"ד כדי לקיים מ"ע בקום ועשה.


ואי נימא דהמצוה שהחמץ יהיה מושבת, א"כ אין זמן מוגדר לקיומה, ואם מגיע זמן האיסור מן התורה והחמץ מושבת, אז מקיים את העשה בזה שאין ברשותו חמץ, ומיושבת לפי"ז טענת המנ"ח (שם) דבתקנת חכמים לשרוף בתחילת שש הם עקרו את מצות תשביתו מן התורה, דמדין תורה "אך ביום הראשון" חילק, והמצוה חלה רק מחצות היום, וכשאנו שורפים לפני כן לא מגיעים לעולם לקיום המצוה. ואף על פי שיש כח לחכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה זה רק כשלא עוקרים לגמרי, אבל הכא אין היכי תימצי כלל שנשאר בקיום המצוה כדין התורה. אבל אי נימא דמצות תשביתו היא בקום ועשה אז קשה קושיית המנחת חינוך דחכמים עקרו את המצוה דתשביתו. ודו"ק.


והנה במרדכי סוף פרק א' דפסחים (סימן תקל"ג) בסוף דבריו מביא: "והר' שמואל מפולייזא אמר, שמעתי על ר"י בר' אברהם שהיה רגיל להשהות פרוסה אחת מלשורפה עד תחלת שעה ז' כדי לקיים מצות ביעור חמץ בזמנו. ופליאה היא, דמפני ברכה דביעור שאינה אלא מדרבנן היה סומך על השעות לעמוד בספק תשביתו מתחלת שבע" עכ"ל. וזוהי אכן פליאה גדולה, כיצד עשה נגד חכמים שאסרו מתחילת שש. מאידך גיסא, הריב"א חשש שחכמים עוקרים דבר מן התורה ולכן השאיר את הפרוסה עד תחילת שבע כדי לקיים את המצוה דאורייתא.


וכתב הג"ר העשל רייזמן שליט"א בספרו שיטות בהלכה (ח"א ע' ריט): הנראה לי בס"ד בזה, דהנה נחלקו הצל"ח והמג"א בענין מצות תשביתו, הצל"ח (ו' ע"ב) כותב: "ואין לומר דמה דקאמר כאלו הן ברשותו היינו לעבור על עשה דתשביתו, דלדעתי אינו עובר על עשה זו עד שתחשך, שאין עשה זו דומה לבל יראה שעובר בכל רגע, אבל עשה זו היא דומיא דעשה ביום השמיני ימול וכל היום זמנו אלא זריזין מקדימין, ואם לא הקדים ומל רגע קודם שחשיכה, אף שלא היה זריז מ"מ לא עבר על עשה, וא"כ איך שייך לומר שמשש ולמעלה עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו" עכ"ל. היינו שמצות תשביתו היא כל היום עד החשיכה, ואם לא הקדים והשבית לא עבר על העשה.


לעומת זאת, המגן אברהם בהלכות פסח (בסימן תמ"ד ס"ק י"א) אומר על ההלכה של ההולך ביום י"ד לדבר מצוה, כגון למול את בנו וכו' ונזכר שיש לו חמץ בבית וכו' אם לא יכול לחזור לביתו ולבער יבטלו בלבו: "דבמקום מצוה אוקמוה אדאורייתא, ומשמע דאם הוא מתחלת שעה ו' ולמעלה דאינו ברשותו לבטל יחזור מיד וכ"מ ברמב"ם, משום דהאי עשה והאי עשה, ועשה דתשביתו חמיר טפי שכל שעתא עובר עליו משא"כ מילה" וכו' עכ"ל המג"א.


והנה החלקת יואב (מהדו"ק או"ח סי' כ') כותב, דהמחלוקת בין הצל"ח לבין המג"א תלוי' בחקירה האם מצות תשביתו היא בקום ועשה או בשב ואל תעשה, ומבאר עוד החלקת יואב שהדבר תלוי גם במחלוקת ר"י וחכמים וז"ל: "ולדעתי הדבר תלוי אי קיי"ל כר"י דשריפה דוקא א"כ היא מצוה מעשית, וכל שמשבית לבסוף הוא מקיים המצוה, אבל לדעת חכמים דאף בשב ואל תעשה מקיים המצוה כמ"ש המהרי"ק הנ"ל, ע"כ לדידהו ודאי דעובר בכל רגע, כמו על מצות עשה דשביתה בשבת ועינוי דיוהכ"פ דעובר בכל רגע אם אינו מקיים וזה פשוט" עכ"ל.

הסבר הדברים הוא, דר"י אומר שהמצוה היא על החפצא - לשרוף את החמץ, אבל חכמים אומרים שאין נ"מ כיצד משביתים את החמץ, העיקר הוא שלא יהיה לו חמץ, ולכן עם כניסת זמן האיסור כבר צריך החמץ להיות מושבת.

נמצא דהמגן אברהם המסביר את השו"ע (בסימן תמ"ה) דהשבתה בכל דבר כשיטת הרמב"ם ורש"י, היינו דס"ל שמצות תשביתו היא שהחמץ יהיה מושבת בשב ואל תעשה, א"כ עובר על כל רגע שהחמץ אינו מושבת, וא"כ מובן המגן אברהם (בסי' תמ"ד) דההולך למול את בנו ונזכר שיש לו חמץ בביתו אם לא יכול לחזור לביתו ולבער יבטלו בלבו דעשה דתשביתו חמיר טפי, שכל שעתא עובר עליו.


לעומת זה שיטת התוס' היא דלא כהרמב"ם ורש"י, דהתוס' לשיטתם דס"ל בכמה דוכתי דההלכה כרבי יהודה. ורבי יהודה אומר דהוי לאו הניתק לעשה. והתוס' לשיטתם דהוי מצוה בקום ועשה, והצל"ח ס"ל כשיטת התוס'.


ובזה אתי שפיר כמין חומר שיטת הריב"א שהשאיר פרוסה עד תחילת שעה ז' כדי לקיים בעור חמץ בזמנו. דלכאורה מ"מ קשה איך הכניס עצמו לספק תשביתו, ומאידך גיסא קשה בהא דתיקנו חכמים לשרוף מתחילת שש, דהרי זה הוי לכאורה עקירת מצות תשביתו מהתורה. אלא דלפי דברינו אתי שפיר, דאנו פוסקים כרש"י והרמב"ם כפי שפוסקים השו"ע והמג"א, ולשיטתם כל רגע שמשהה חמץ עובר בב"י וב"י ולכן אסור להשהות חמץ וחייב לשורפו בתחילת שש. וקיום המצוה הוא בשב ואל תעשה כשנכנס חצות היום והחמץ מושבת, ממילא מקיימים מצות תשביתו.


ומאידך גיסא הריב"א שהשהה פרוסה לשורפה בתחילת שבע היינו משום דאזיל בשיטת התוס' דהמצוה היא בקום ועשה ולא עובר על כל רגע שאינו מושבת, דיש לו זמן כל היום. ולכן שורפין בשעה ששית משום שרוצה לקיים את מצות חכמים, אך הוא השאיר פרוסה אחת כדי לקיים את המצות עשה מדאורייתא, ולא עוברין על דברי חכמים, כי גם התשביתו של חכמים הוא בודאי כעין דאורייתא שלא עוברין על כל רגע ורגע. עכ"ד ודפח"ח




והנה במג"א (ע' תמ"ו סק"ב) הביא משל"ה הק' שאם מצא חמץ בביתו ביום טוב יוציאנו ע"י גוי, דאתי עשה דרבנן דתשביתו ודוחה איסור אמירה לעכו"ם. ותמה שם הגרעק"א דהרי כיון דאין שליחות לעכו"ם נמצא דאינו מקיים מ"ע דתשביתו. ואמנם הגרעק"א לשיטתו דס"ל דגדר מצות תשביתו היינו להשבית בקום ועשה, וא"כ בעינן בזה שליחות כבכל שאר מצוות ואין שליחות לעכו"ם, אמנם לפי מה שמצדד במנחת חינוך (הנ"ל) דגדר מצות תשביתו היינו בשוא"ת שיהא מסולק מן העולם, א"כ לא בעי בזה דין שליחות, דכל שהוא מתבער מהעולם, יהי' באיזה אופן שיהי' מתקיים בזה תשביתו, וא"כ גם כשגוי מוציאו מרשותו מתקיים בזה שפיר מצות תשביתו.

דף על הדף פסחים דף כא עמוד א
חקרו האחרונים אי מבטל לפני הפסח חמץ ברוב היתר אם מקיים בזה מצות תשביתו או לא. וכתב הג"ר יוסף ענגיל (בגליוני הש"ס כאן) דדבר זה תליא במחלוקת תנאים בתורת כהנים (ר"פ בחקתי) על הפסוק "והשבתי חיה רעה מן הארץ" ר' יהודה אומר מעבירן מן העולם ור"ש אומר משביתן שלא יזוקו. והיינו דלר' יהודה גדר השבתה הוא לסלקו מן העולם, ולפ"ז אינו מקיים מצות תשביתו ע"י ביטול. אמנם לר"ש גדר תשביתו היינו להשבית ולבטל תכונה הרעה, ולפ"ז גם בביטול החמץ בהיתר מסתלק האיסור ומקיים בזה מצות תשביתו.

דף על הדף פסחים דף כז עמוד ב

וראה לשון האבני נזר (או"ח סימן שיח) מה הוא המצות עשה דתשביתו, אם המצות עשה שיהיה החמץ מושבת אצלו בפסח, ואם מעולם לא היה לו חמץ, גם כן קיים המצוה, או דילמא דהמצוה היא השבתה בפועל, ונהי דודאי שאינו מחויב להיות לו חמץ כדי להשביתו, כמו שאינו מחויב לשחוט עוף בכדי לקיים מצות כיסוי, מכל מקום המצוה לא קיים אלא אם כן היה לו חמץ ברשותו.


ונודעים בזה דברי המהרי"ק דס"ל דמקיים תשביתו, וז"ל, אלא ודאי הדבר פשוט דאין לך השבתה גדולה מזו ומשום הכי אפקה רחמנא בלשון לא יראה ולא ימצא, ולא אפקה בלשון "שריפה" כשמבערו קודם שבע, וכשיבוא שבע ואין לו חמץ הוא מקיים עשה דתשביתו לשעתו, כיון שהגיע שעה שביעי ואין לו חמץ, דאטו מי שאין לו חמץ כלל, ואפילו פסק חמצו שלשים יום קודם הפסח, יצטרך לקנות חמץ כדי לשורפו ולקיים מצות עשה דתשביתו.


וכמה אחרונים רצו לתלות חקירה זו בפלוגתא דר"י וחכמים דלשיטת רבי יהודה דאין ביעור חמץ אלא שריפה, הוא משום דס"ל דמצות התורה הוא בקו"ע, ולחכמים דס"ל השבתתו בכל דבר ס"ל דהוא בשוא"ת. ועיין חלקת יואב (קמא סימן כ') שהאריך בזה ובתוך הדברים כתב: "דעיקר הפלוגתא בין ר"י לחכמים, דהביעור שאמרה התורה בחמץ מהו הכוונה, דר"י סובר דהביעור הוא בגוף החמץ והמצוה נתקיים בגוף החמץ וכו', אבל רבנן סוברין דכונת התורה שיעשה המצוה ברשותו, שיהיה רשותו מנוקה ומבוער מחמץ.


ואף ששורף החמץ אינו עושה מצוה בהחמץ אפי' רק בהרשות שלו, דהרי כתב בתשו' מהרי"ק (שורש קצ"ה) דאף אם אין לו חמץ מקודם ז' שעות, מקיים מצות תשביתו מה שהרשות שלו פנוי ומנוקה מחמץ, וכמו עשה דשביתה בשבת, כיון דהביעור של חמץ דרבנן (ז' דצ"ל לרבנן) היא רק לטאטא ולנקות הרשות, וא"כ לא נעשה מצותו בחמץ כלל" וכו' עיין שם כל דבריו.


אך במנחת חינוך חולק ע"ז וס"ל דאין ענין חקירה זאת שייכת לפלוגתא דר"י וחכמים. ואחר שמאריך בצדדי החקירה הנ"ל כתב (מצוה ט') ואין ענין זה תלוי דפלוגתא דרבי יהודה ורבנן, לענין אין ביעור אלא שריפה. לא מבעיא לר"ת שם (יב ב) תוס' ד"ה אימתי דרבי יהודה יליף מנותר וחכמים לא ילפי, ועיקר פלוגתתן לאחר זמן איסורו, ודאי ניחא, דר"י סובר מצות השבתה המוטלת על האדם היא בשריפה וחכמים אומרים בכל דבר. אלא אפילו לרש"י שם (ד"ה שלא בשעת) דסבירא ליה דבזמן היתר סבירא ליה לרבי יהודה חמץ בשריפה, ואחר זמנו, דהיינו תחילת שבע, מודה ר"י דהשבתתו בכל דבר, מכל מקום ניחא, דתשביתו באמת הפירוש שיהיה נשבת וא"כ בזמן איסור אם נשבת עכ"פ מקיים מצות עשה דתשביתו, דגם ביטול סגי לר"י, עיין ר"נ ריש פסחים ד"ה אלא, אך הוא סובר דמצוה בשריפה, כמו כלאי הכרם וערלה דג"כ אינו מצוה אקרקפתא לשרוף כלאי הכרם שלו. דבאמת אינו ברשותו ואינו שלו, ורק חמץ עשהו הכתוב כאילו הוא שלו. אבל לא שאר איסורי הנאה, אך התורה גזרה דהדין כן הוא דאם אחד רוצה לבער כלאי הכרם ישרוף. וחמץ אם ביטל דאינו עובר כלל, מכל מקום אם אחד רוצה לבערו מן העולם ישרפנו. אבל המצוה דתשביתו, שיהא מושבת בי"ד, עיין שם כל דבריו באריכות.


ועיין עוד מה שהאריך בזה בשו"ת אבני נזר או"ח סי' שי"ח.

ילקוט יוסף קצוש"ע אורח חיים סימן תמה - דין ביעור חמץ סעיף א
א. כיצד מצות ביעור חמץ? שורפו או פוררו לפירורים דקים וזורהו לרוח או זורקו לים. שנאמר: "תשביתו שאור מבתיכם", בכל דבר שאתה יכול להשביתו (פסחים כז ב). והמנהג לשורפו, ולכן טוב שיפרסנו לפני שישרפנו לפרוסות דקות כדי שתשלוט בו האש היטב עד שישרף לגמרי כפחמים. ואם אינו עושה כן, ישפוך עליו נפט הרבה כדי שימאס לאכילה. [חזון עובדיה על פסח מהדורת תשס"ג, עמוד סד]
ד. אם הפקיר את החמץ ונתנו בפח האשפה ברשות הרבים או בצידי רשות הרבים, קודם זמן איסורו, אפילו מצאו לאחר זמן איסורו, אין צריך לבערו מן הדין, והמחמיר לבערו תבוא עליו ברכה. [חזון עובדיה על הלכות פסח מהדורת תשס"ג עמוד סה].

רי"ף מסכת פסחים דף ה עמוד ב
ר' יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה וחכמים אומרים מפרר וזורה לרוח או מטיל לים:

רמב"ם על משנה מסכת פסחים פרק ב משנה א
ואין הלכה כר' יהודה. ואם היה לחם החמץ יבש אסור לו לזרקו לנהרות עד שיפררנו הרבה ולפי חוזק יבשותו מוסיף לפרר חלקיו כדי שיאבד מהר.

ר' עובדיה מברטנורא מסכת פסחים פרק ב משנה א
ר"י אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה - דיליף מנותר דאסור בהנאה וענוש כרת כחמץ, ומצותו בשריפה ולא בדבר אחר. ורבנן לא ילפי מנותר, דחלב של שור הנסקל יוכיח, שאסור באכילה ובהנאה וענוש כרת ואינו טעון שריפה:

תוספות יום טוב מסכת פסחים פרק ב משנה א
וחכמים אומרים - בסוף מסכת תמורה פסק הר"ב כמותם:
או מטיל לים - פירוש שאינו ים המלח דבים המלח אין ספינה עוברת וא"צ פירור אלא מיירי בשאר ימים וה"ה בכל נהרות והכי קתני מפרר וזורה לרוח מפרר ומטיל לים כרבה בגמרא. ועי' במשנה ג' פרק ג' דע"ז:

ר' חיים הלוי הלכות חמץ ומצה פרק א הלכה ג
[ג] אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אלא אם כן קנה חמץ בפסח או חמצו כדי שיעשה בו מעשה, אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח ובא הפסח ולא ביערו אלא הניחו ברשותו אף על פי שעבר על שני לאוין אינו לוקה מן התורה מפני שלא עשה בה מעשה עכ"ל.
וכבר הקשו דאיך לוקה כלל על לאוי דלא יראה ולא ימצא, והרי בפסחים דף צ"ה [ע"א] מבואר להדיא דלאוי דלא יראה ולא ימצא הויין לאו הניתק לעשה דתשביתו, וקשה על הרמב"ם שפסק דבקונה חמץ בפסח דהוי מעשה לוקה, וצ"ע.
ונראה בזה, דהנה הגרע"א הקשה על הטור שכתב דלר' יהודה דחמץ מצותו בשריפה אפרו מותר כדין כל הנשרפין דאפרן מותר, ולרבנן דהשבתתו בכל דבר אפרו אסור כדין הנקברין, והקשה על זה הגרע"א דלפי מה שכתבו התוס' דהא דנשרפין אפרן מותר ונקברין אפרן אסור הוא משום דנשרפין איכא מצוה בשריפתן וע"כ הוי נעשית מצותן, משא"כ נקברין דליכא שום מצוה בקבורתן ורק משום תקלה ולא הוי נעשית מצותן, וא"כ בחמץ דגם אם השבתתו בכל דבר הלא איכא מצוה דתשביתו א"כ הא צריך להיות לכו"ע אפרן מותר. ונראה דלא דמי המצוה של תשביתו דהשבתתו בכל דבר למצות שריפה, דמצות תשביתו בשארי השבתות הוי עיקר המצוה שלא יהא להבעלים חמץ, משא"כ אם מצותו בשריפה הוי מצוה שחייל בהחפצא של החמץ דחלה בו דין שריפה, ולענין היתר דנעשית מצותו בעינן דוקא שיהא נעשית מצותו בהחפצא אז ניתר החפץ, ולא כשהבעלים קיימו מצוה דרמיא עלייהו יהא ניתר בזה החפצא, וע"כ שפיר מחלק הטור בין השבתתו בכל דבר ובין שריפה, דאם השבתתו בכל דבר רק הבעלים קיימו מצוה שאין להם חמץ, וע"כ לא הותר האפר, משא"כ אם מצותו בשריפה דנעשה המצוה בהחפצא והוי נעשית מצותו ע"כ הותר האפר.

ולפ"ז הרי מיושבים היטב דברי הרמב"ם דלוקין על לאוי דלא יראה ולא ימצא, דהטעם דלא חשוב לאו הניתק לעשה צ"ל דהוא משום דס"ל דהך תשביתו עיקרו הוא איסור עשה שלא יהא לו חמץ והוי כמו כל דברים האסורין בעשה ולא תעשה דלא הוי ניתק לעשה, וא"כ לא שייך זאת אלא אם נימא דהשבתתו בכל דבר, וכמו שנתבאר דלמ"ד השבתתו בכל דבר עיקר הקרא דתשביתו הוא שלא יהא להם חמץ, משא"כ אם נימא דמצותו בשריפה א"כ הויא מצוה הנעשית בגוף החפץ, ואז פשיטא דהוי ניתק לעשה כמו שריפת נותר וכדומה. ואפילו אם נימא דגם לדידיה נכלל בהך דתשביתו איסורא שלא יהא להם חמץ, אבל חיוב השריפה שבחמץ הא פשיטא דהוי מצות עשה כשארי דברים הטעונין שריפה, וכיון דגם זה נכלל בהקרא א"כ פשיטא דמיחשב על ידי זה ניתק לעשה. ולפ"ז הרי ניחא דעת הרמב"ם, דסוגית הגמ' בפסחים דף צ"ה שהבאנו הא קיימא אליבא דר' יהודה וכמבואר בסוגיא שם, ולר"י דס"ל דמצותו בשריפה פשיטא דהוי ניתק לעשה, משא"כ הרמב"ם דפסק בפ"ג מהל' חמץ ומצה דהשבתתו בכל דבר, וא"כ ליכא בהך דתשביתו רק איסור עשה לחוד שלא יהא להם חמץ, ע"כ שפיר פסק דלא הוי ניתק לעשה ולוקין עליו וכמו שנתבאר.

No comments:

Post a Comment