אתרוגי שביעית

אתרוגי שביעית

רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק ח

הלכה י -כשם שאסור לעשות סחורה בפירות שביעית או לשמרן כך אסור ליקח מעם הארץ, לפי שאין מוסרין דמי שביעית לעם הארץ, ואפילו כל שהוא, שמא לא יאכל אותן בקדושת שביעית.

הלכה יא -הלוקח לולב מעם הארץ בשביעית נותן לו אתרוג מתנה, ואם לא נתן לו מבליע לו דמי אתרוג בדמי לולב.

שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ה סימן מב

עניין אתרוגי שמיטה שיצאו לחוץ לארץ בע"ה. ט"ז שבט תשכ"ו.

מע"כ ידידי הנכבד מוהר"ר אברהם לודמיר שליט"א

הנה כבר בארתי דעתי בספרי אגרות משה או"ח חלק א' סימן קפ"ו ונתפרסם בשמי הרבה פעמים אחר כך בשני השמיטה שעברו, וגם עכשיו בשנת תשכ"ו שהוא שנת השמיטה, יוכלו לפרסם דעתי בדבר אתרוגי א"י בשנת השמיטה שעשו כתקנתם על ידי מכירה לנכרי. שאף להאין סוברין היתר המכירה לנכרי שהורו איזה גדולים מדורות הקודמין, ואפילו להסוברין דאיסור שביעית בזמן הזה הוא מדאורייתא, ליכא שום טעם לפוסלם למצוות ד' מינים משום דהוו מן השמור ולית בהו היתר אכילה. דהא רוב הפוסקים חולקין על רבינו תם ומתירין לאכילה גם מן השמור. אבל מצד איסור סחורה בפירות שביעית צריך לקנותו בהבלעה שהוא גם עם הלולב והדסים, וכן הוא הדרך גם בכל שנה לקנות עם לולבים. ומצד דין הביעור שהוא בחו"ל הא נפסק בפסחים דף נ"ב ע"ב דמתבערין בכל מקום.

ומצד איסור הוצאה מארץ ישראל לחו"ל, הא לתירוץ הראשון בתוס' פסחים שם ד"ה רב ספרא מותר להוציא שלא לאכילה. ולחד שיטה בר"ש פ"ו משביעית מ"ה תלויה הוצאה לחו"ל בדין הביעור שנחלקו בזה בפסחים שם, וכיוון שהלכה כת"ק שמתבערין בכ"מ ליכא כלל דין זה דאיסור הוצאה לחו"ל. ואף למאי דכתב הר"ש, ושמא לכתחילה אסרו להוציא לכו"ע, ולהרמב"ם פ"ה משמיטה הי"ג שפוסק דאין מוציאין פירות שביעית לחו"ל, לא אסרום באכילה מחמת שעברו על איסור כשהוציאום, דהא לא כתבו זה. וגם הראב"ד לא השיג לכתוב שאם הוציא אסורין באכילה, משמע שחזר בו מפירושו בבאורו על תו"כ בהר פרשתא א' (פרק א') ה"ט דאסורין באכילה בחו"ל מאיזה גזירה (כדי שלא יתחלפו בפירות חוצה לארץ, ונמצאו פירות שביעית יוצאים לחולין). ואף אם לא חזר בו הוא רק דעת יחיד, והוא גם לשיטתו רק באיסור דרבנן שודאי יש להורות ככל הראשונים שלא נאסר לאכילה אף בחו"ל.

ואף להראב"ד בתו"כ כיון שבעצם הוא היתר לאכילה, שיכול להחזירם לארץ ולאוכלו שם, אין להחשיבו לאין בו היתר אכילה. לא מיבעיא להר"ן סוכה דף ל"ד ע"ב (י"ז ע"א מדפי הרי"ף ד"ה ואם נטל כשר) דמע"ש חוץ לירושלים נחשב יש בו היתר אכילה דהא ראוי לאכילה הוא בירושלים, ה"נ ראוי האתרוג לאכילה בא"י, אלא אף לרש"י שם (ד"ה ואם נטל כשר) דנחשב אין בו היתר אכילה, מסתבר שהוא רק במע"ש שעדיין לא היה בהיתר אכילה עד שיבוא לירושלים ויאכל שם. ולא בפירות שביעית שהם בהיתר אכילה מעיקרם בארץ ישראל, דלא נסתלק מהן שם היתר לאכילה בזה שאסרום במקום זה, כיון שלא נאסרו לגמרי. אך א"צ לזה כיון דלכל הראשונים מותרין לאכילה.

ולכן גם בשנת שמיטה יש להדר ליקח אתרוגי א"י יותר משל שאר מקומות כשאינם מורכבים, כמו שמהדרין בכל השנים. ומצד איסור הוצאה לחוץ לארץ שעל המוציאין, אין נוגע זה להלוקחים. והם אפשר סמכו על התוס' דשלא לאכילה מותר, כיוון דאיסור דרבנן הוא. ואף אם סמכו על היתר המכירה שעשו ע"י הוראה אין למחות בידם כמו שנתבאר באג"מ שם. ולכן יכולים לקנותם כבכל השנים, אבל דוקא עם לולב.    ידידו מוקירו, משה פיינשטיין.

שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק א סימן קפו

בענין אתרוגי שמיטה ערב סוכות תשי"ג.

בדבר האתרוגים שהביאו מא"י בשנה זו סוף שנת תשי"ב שהיא שנת שמיטה ע"פ הוראת ב"ד הראשית שעשו כתקנתם ע"י מכירה לנכרי שהרבה אין סוברין היתר זה אם יש להמחמירין איזה חשש מלצאת י"ח המצוה ומלברך עליהם הנה כל החשש שייך רק לשיטת ר"ת סוף יבמות ובסוכה דף ל"ט ששמור אסור באכילה וממילא יש לפסול מדין אין בו היתר אכילה בסוכה דף ל"ה, אבל הא רוב הפוסקים חולקים עליו כדאבאר.

רש"י סוף יבמות וכן בסוכה שם /לט/ דהא מפרש שמה שצריך לקנות בהבלעה ולא ליתן להדיא הוא אף שאין האתרוג שוה ג' סעודות משום דאיירי במן המשומר שאסור למסור לע"ה דמי שביעית אפי' משהו כיון שחשוד בודאי עיין שם, א"כ מפורש שהאתרוג מותר באכילה וכשר, וכן סובר הרמב"ם בפ"ח משמיטה הי"ב כרש"י דאיירי הא דצריך לקנות בהבלעה בלוקח מן השמור. וכן הר"ש בפ"ח משביעית מ"ו מפרש שמה שתנן שצריך לשנות בהבצירה ובהדריכה הוא בשמור דבמופקר בוצר כדרכו עיין שם, ומוכיח כן מהירושלמי א"כ מותרין באכילה, וכן מסיק הרשב"א בסוכה שמותר והביא כן גם בשם רבנו הגדול שהוא הרמב"ן ומפורש כן ברמב"ן בפירושו על התורה פ' בהר ותלו זה במחלוקת ב"ש וב"ה בשדה שנטייבה בשביעית בפ"ד משביעית מ"ב שבה"א אוכלין והלכה כב"ה וכן הוא ברשב"א סוף יבמות עיין שם.

וכן הוא גם דעת הראב"ד דלבד הראיה ממה שלא השיג על הרמב"ם בפ"ח משמיטה הוא מפורש בפירושו לספרא שמפרש בפ' בהר בה"ה אידך מחלוקת דב"ש וב"ה לגירסתו שבש"א אוכלין פירות שביעית שלא מן הטובה ובה"א בטובה ושלא בטובה דהוא לענין שמור דשלא מן הטובה הוא מן השבות ובטובה הוא מן השמור, ור' יהודה סבר חלוף הדברים דהוא מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה, וא"כ הלכה כת"ק אליבא דב"ה דמן השמור מותר, ואף שלעיל מזה במחלוקת שדה שנטייבה שלב"ש אין אוכלים ולב"ה אוכלין מפרש בפירוש ראשון שב"ה אין דנין אותה כשמור וכוונתו משום דמפרש דאיירי שהפקיר אותה אחר שטייבה, הנה בפירוש שני מפרש שאף השמור סברי ב"ה שמותר, וממה שמסיק שפליגי בזה במחלוקת השניה דסיפא באכילה בטובה הוא הכרעה שהעיקר כפירוש שני וכן איתא בדבריו בה"ג שמן השמור אסור אליבא דב"ה לר' יהודה שהוא כפי' שני, וא"כ לת"ק סברי ב"ה שמותר.

ומסתבר לע"ד שב' הפירושים הם לא ב' שיטות בראב"ד אלא שמפרש הב' פירושים בהכרח שת"ק יפרש כפי' ב' דהא סובר לב"ה ששמור מותר ור' יהודה שסובר לב"ה דשמור אסור מוכרח לפרש כפי' א'. אך נמצא שב"ש וב"ה סברותיהם הפוכות דלב"ש נטייבה גרועה משמור ולב"ה שמור גרוע מנטייבה אליבא דר' יהודה דהא לא מחליף אלא מחלוקת דבטובה ולא מחלוקת דנטייבה. אך לשון הראב"ד בפי' ראשון אליבא דב"ש שכתב בנטייבה דהו"ל כשומר יקשה דהא לר' יהודה צריך לומר שסברי ב"ש שגרועה נטייבה משמור וא"כ משמע שמפרש זה אליבא דת"ק, והא לת"ק סברי ב"ה דשמור מותר כפי' שני. וצריך לומר שבהא דב"ש מפרש כת"ק ובהא דב"ה מפרש פירוש הב' שיהיה פירוש אחד גם אליבא דר' יהודה ומעצמנו נבין שלר' יהודה צריך לפרש לב"ש שגרועה נטייבה משמור, ואף שהוא דוחק מוכרחין לפרש כן. וא"כ ליכא אלא שיטה אחת בראב"ד שלת"ק אליבא דב"ה מותר בשמור וכדחזינן מהא דלא השיג על הרמב"ם, ולכן מש"כ הראב"ד בהשגותיו על בעה"מ סוכה שלא אסרה תורה אלא המשומר ביד ישראל ולא המשומר ביד עכו"ם צריך לומר שלא הוא סובר כן אלא שאף לשיטת הצרפתי מקשה שאין לאסור שמור ביד עכו"ם.

וכן סתם התוס' דסוכה נשארו בקושיא על ר"ת ומוכיחין כן מתו"כ ומהסוגיא דשם שמותרין לאכילה, ונמצא שיש לנו רוב הראשונים נגד ר"ת ורבותיו של רש"י ובעה"מ שאסרי ויש לסמוך עלייהו אף ביום טוב ראשון שצריך לכם מדאורייתא.

וכ"ש בשנה הזאת שיום ראשון חל בשבת שליכא דין דלכם מדאורייתא שלתוס' /סוכה/ דף ל"ה שאיסור אכילה אינו פוסל אלא ביום ראשון הוא כשר לכו"ע, ורק לענין הברכה לבד יש ספק משום דביו"ט שני להמחבר נוטלין ולא מברכין בפסולי יום ראשון /או"ח/ בסי' תרמ"ט סעי' ה' שנמצא שהוא ספק על דרבנן שודאי יש לסמוך על המתירין ולברך דהא יש גם הרבה ראשונים ובתוכם הרמב"ם שסברי שמברכין ביום טוב שני כמו בשאר הימים, עיין במ"מ פ"ח מלולב ה"ט, ואף שלרמב"ם אליבא דהמג"א שם סק"כ אתרוג שפסול באכילה פסול לכל ז' וכן לש"ע שם /או"ח תרמ"ט/, וכתב המג"א שאף שהוא רק משום לכם ראו חז"ל לאוסרו כיון שהפסול הוא בגוף האתרוג מ"מ הא אף המג"א מודה שרש"י ותוס' וכל בו מכשירין ויש לסמוך עליהם בהרבה דברים כמו בערלת חו"ל ובנאסר מבליעת איסור עיין שם, וא"כ אף להמג"א יש לסמוך עלייהו בזה שאין איסור אכילה שלו ברור. ולבד זה עיין בהגר"א ס"ק כ"ח שליכא כלל שום פוסק שיסבור דמה שאסור באכילה יהיה אסור כל ז'. והרמב"ם והש"ע איירו בדברים הצריכים שרפה כמפורש בר"ן ורשב"א והמג"א לא עיין שם, וגם רעק"א נשאר בצ"ע על טעם המג"א מהא דאף יבש מכשירין אף שפסולו בגופו א"כ לית להו טעם התוס' דפסולו בגופו גרע אף ביבש כ"ש שלית להו טעם זה באסור באכילה שאף התוס' לא אמרו הטעם בי' ומכשרי, ולכן בודאי אין להחמיר כהמג"א בהא דשמור בשמיטה שאין איסור אכילה שלו ברור, ונמצא שבשנה זו אין שייך להחמיר כלל שלא לצאת באתרוגי א"י.

והנה בחדושי בארתי שאם אזלינן באתרוג בתר לקיטה כירק הוי זמן הבעור בר"ה משום שאחר ר"ה ליכא במחובר פירות של שביעית להסוברים דהוא לקיטה ממש לא כתוס' ר"ה דף י"ג שלקיטה הוא גמר פירי ואתרוגים תלושין מסתבר שלא מצוי בשדות וא"כ היה להרמב"ם שסובר שאחר הבעור אסור באכילה פסול ביום ראשון ולהמג"א גם בכל הז', ולמה שבארתי אף להמג"א כשר בשאר הימים כיון שאין האיסור ברור דבאתרוג הוא רק ספק אם בתר לקיטה או בתר חנטה כדאיפסק ברמב"ם פ"ד משמיטה הי"ב ועיי"ש בכ"מ, דיש לסמוך על המכשירין כדלעיל, אבל לבד זה הא מסיק הכ"מ בפ"ז ה"ג דלהלכה סומכין על הראשונים שמתירין לאכול אחר שהפקיר וזכה בהו מחדש, ולכן טוב להוציאם לחוץ ולהפקירם ולחזור ולזכות בהם מספק מצות בעור, אך אם לא עשה כן מסתבר שאין לפסול האתרוג אף ליום ראשון כיון דבידו להפקיר כמו שכשר של טבל כדאיתא בר"ן וברשב"א בשם הרמב"ן אף שקודם שתיקן הוא איסור אכילה ונהי שאין עליו דין שותפות מכיון שיכול להפריש עליו ממק"א כדהוכיח הרמב"ן מפ' יש נוחלין אבל הא כולו אסור באכילה אלמא דכיון דבידו לתקן ולהתירו באכילה לא נחשב איסור אכילה לכן גם אחר הבעור כיון שבידו להתיר ע"י הפקר אין לפוסלו.

ואף שהבעור הוא בחו"ל הא נפסק דלא כרשב"א בפסחים דף נ"ב, ואיפסק כן ברמב"ם פ"ז הי"ב, ומצד איסור אין מוציאין מא"י לחו"ל הא לא נאסרו הפירות כלל, וגם לשיטה אחת בתוס' פסחים שם /נב/ מותר להוציא שלא לאכילה עיין שם, ולחד שיטה בר"ש פ"ו מ"ה תלוי זה במחלוקת רשב"א ורבנן לענין בעור בארץ וסתמא כרשב"א וא"כ ליכא כלל איסור זה, אך לשיטה הב' שבתוס' ור"ש איכא איסור זה, אבל לא נאסרו באכילה. וממה שהמוכרים עברו ולקחו לסחורה בא"י והביאו כאן לא נאסרו באכילה, ואנחנו כאן צריכים לקנות מהם בהבלעה ע"י הלולב כעצת הגמ' וזה מועיל אף שלא להחשיב מסייע ידי עוברי עבירה כדאיתא ברשב"א שמה שבשמור אפילו בכחצי איסר אסור הוא קנסא דנראה כמסייע ידי עו"ע =עוברי עבירה= שמשמר פירותיו ומ"מ התירו בהבלעה, וגם פשוט שכיון שהם עושין ע"פ הוראה ליכא איסור לפנ"ע ולא איסור מסייע ידי עו"ע שהעושה ע"פ הוראה אין לו שום חטא אף אם ההלכה שלא כמותו כ"ז שלא עמדו למנין בקבוץ כל חכמי הדור ונפסק שלא כמותם כמו שלא חטאו מקומו של ריה"ג כלום בזה שאכלו בשר עוף בחלב והעושין כר"א עוד קבלו שכר על עשית סכין למול בשבת אף שהאמת לדינא שהוא עוד בחיוב סקילה ולכן אין שייך כאן קנסא ולא סיוע ידי עו"ע כלל, ומה שפי' הרשב"א בשל עזיקה שהוא חופר וגדר למלוי עפר שקנסו לאסור הפירות כנוטע בשביעית יעקור, פשוט שהוא רק בנטיעה שבלא זה לא היה גדל כלל ולא בעבודות אחרות דהא בנטייבה ב"ה מתירין כדהביא בעצמו.

ולכן אין לחוש למה שאסרם גאון אחד ליקחם ולצאת בהם, ומה שהפריז אותו גאון עוד לומר שהמוכר וקונה אותם הוא ככופר במעשה בראשית ואם בפרהסיא הוא כמחלל שבת בפרהסיא שהוא כמומר וחשוד על כל התורה הוא טעות בדבר משנה בכורות דף ל' החשוד על השביעית א"ח על המעשרות, וגם בשבת גופה הוא רק בחשוד על ל"ת ולא על עשה ואיסור סחורה הוא רק עשה, ובגיטין דף נ"ד איתא נחשדו ישראל על השביעית, אף לעבוד, ומ"מ ודאי לא היו חשודין על כל התורה. משה פיינשטיין.

שו"ת אגרות משה אבן העזר חלק ד סימן סא

בניית ברכת שחיה במוסד שלומדים שם נערים, ובענין אם מותר להאכיל הנערים בפירות וירקות שביעית הגדלים במקומות שסומכים על היתר מכירה.

עש"ק י"ח כסלו תשל"ג. מע"כ ידידי הרבנים הגדולים והחשובים מנהלי חינוך העצמאי בא"י כל אחד לפי מהללו יהולל ובראשם ידידי הרב הגאון מוהר"ר שרגא גרוסברד שליט"א, שלו' וברכה לעולם.

א. הנה בדבר ענין עשיית ברכה לשחיה בחזון יחזקאל שכנראה ראו בזה כל מנהלי חינוך העצמאי שהוא תיקון גדול שבלא זה לא היו נכנסין בדבר שעולה הוצאה גדולה כערך מאה אלף דאלארן ואולי עוד יותר, ... וגם יש בזה ענין מצוה דגמילות חסדים להילדים והנערים שיש להם צער גדול כשאין להם מקום לרחוץ ולהתקרר בימים החמים דימות הקיץ, וגם אולי ימשכו ע"י זה יותר ללמוד התורה, ... ופריצות הרי לא רק שהוא מצוה אלא גם חובה, ... ולכן איני רואה בזה ענין שאלה, וכי בשביל שאחד נדמה לו חלומות דחששות רחוקות לפריצות ע"י הברכה ...

ב. ובדבר הפירות והירקות שהעיריות מספקים להתלמידים אלו שאיכא היתר דמכירה שלא סבירא לן והם מבתים שאוכלים שם וחינוך העצמאי אי אפשר להו להשיג עבורם פירות שליכא איסור ספיחי שביעית עלייהו, וכשלא יתנו להם לאכול ילכו הרבה תלמידים לבתי ספר האחרים שאינם ע"פ רוח התורה, הנה בעצם אין רצוני להשיב כל כך בהלכות התלוין בארץ, אבל כיון שזהו נידון בענין לפני עור שכה"ג שייך גם בשאר איסורין וגם מחמת שקיום חינוך העצמאי הוא קיום התורה לדורות הבאים ואנחנו בפה עסוקים הרבה לקיומה בעזה"י הננו מוכרחין לראות מה שאפשר לדון בזה. דהנה האיסור דלפנ"ע =דלפני עור= הא ליכא דאם לא יתנו להם האוכלין הרי ודאי יאכלו אותם בבתיהם אף אם לא ילכו לבתי ספר אחרים ורק שאיכא איסור דרבנן שכתבו התוס' בשבת דף ג' ע"א ד"ה בבא, ויש להסתפק אם הוא מדרבנן מעין איסור לפני עור דהחמירו אף שבלא סיוע שלו היה עובר, או שהוא ענין איסור אחר דהא כתבו התוס' שחייב להפרישו מאיסור שמשמע דהוא טעם אחר, כהא דכתב הרא"ש שם סי' א' דאפילו קטן אוכל נבלות ב"ד מצוין להפרישו כ"ש גדול שלא יסייע ...

ולפ"ז כשאחד עושה ע"פ הוראת חכם שפשוט שליכא דין תוכחה לאלו הסוברין שהוראה זו היא טעות כשידוע שלא ישמע להמוכיח שאומר לו שהוא טעות דהא ודאי ברור גם לנו שלא ישמעו כל זמן שלא חזרו אלו שהורו להם, וכיון שליכא דין תוכחה ליכא איסור הסיוע ....

ואם נפרש בטעם החלוק לפירוש הראשון בירושלמי בדמאי בנותן לתוך ידו בין נותן לו משלו דע"ה לנותן לו משלו דהרופא דכשנותן לו משלו דהרופא נחשב כמאכיל לו ממש כמו בנותן לתוך פיו מאחר דאוכל פירותיו של הנותן לו, נמי אין לאסור דהא העיריות נותנין זה עבור התלמידים א"כ הרי הם כפירות של התלמידים שהוא רק כנותן לתוך ידו. ולכן נראה לע"ד שיש להקל כדכתבתי.

והנני ידידו ומוקירו של כל אחד ואחד ממנהלי חינוך העצמאי אשר הוא לשם שמים להרביץ תורה ויראה בישראל, משה פיינשטיין.

שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן מד

ומבואר מהכת"ס שמתיר גם באיסור תורה עיין שם, ועכ"פ בנד"ד שהוא רק מדרבנן אפשר שגם השעה"מ שכ' בהל' אישות להחמיר הוא רק לענין עישון ביום טוב דלדעת האוסרים מפני שאינו שוה לכל נפש הרי זה אסור מן התורה, אבל בדרבנן אפשר דגם הוא ז"ל מודה דשרי, וחושבני שהבא לשאול משני חכמים ואחד אוסר ואחד מתיר, כיון דכללא הוא דבשל סופרים הלך אחר המיקל כמו"ש בגמ' ע"ז דף ז' ע"א, מסתבר שאף אם האוסר עומד וצווח ככרוכיא על המתיר שהוא טועה, מ"מ אם גם המתיר הוא חכם שהגיע להוראה, נראה שאם לאחר גמר הויכוח בין האוסר והמתיר, יחזור שוב השואל וישאל אותם איך עלי להתנהג, מסתבר שגם האוסר צריך לומר לו האי כללא שבדרבנן הלך אחר המיקל, וא"כ בנד"ד ששביעית בזה"ז רק מדרבנן וגם רוב המחמירים אינם מחזיקים את הדבר לודאי איסור, שהרי אינם נמנעים מלהשתמש בכלים של הנוהגים כהמתירים [ועיין בזה היטב ביורה דעה סימן ס"ד סעיף ט' ובש"ך ופר"ח סימן קי"ט] אף על פי שאינם זהירים בביעור וגם מבשלים ירקות שאסורים משום ספיחין, ואלמלי היה הדבר בעיניהם איסור ברור היו צריכים ודאי להזהר גם מכלים שאינם בני יומם כיון דנ"ט לפגם מותר רק בדיעבד ולא לכתחלה, ולכן נראה כדאמרן דבכה"ג שהפירות מותרים אין שום איסור לקנות מהם, ואף שלרגל התפשטות ההיתר יש הרבה חנוונים שלצעה"ג אינם יודעים מאומה מדיני שביעית, מ"מ אם ברור הדבר שאלמלי היו יודעים היו שומעים ודאי למתירים אין לחוש בזה משום נתינת מכשול.