כָּל הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה בַּתְּשִׁיעִי, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְעַנֶּה תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירי - שבת שובה התשע"ו

 כָּל הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה בַּתְּשִׁיעִי, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְעַנֶּה תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירי

הרב ארי דוד קאהן

שבת שובה התשע"ו

1.    ויקרא פרק כג, כו-לב

(כו) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (כז) אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה': (כח) וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם: (כט) כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ: (ל) וְכָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כָּל מְלָאכָה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ: (לא) כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם: (לב) שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם: פ

2.    ויקרא פרק טז, פרשת אחרי מות

 (א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ: ... (כא) וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי ידו יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל  חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה: (כב) וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר: ... (כט) וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם: (ל) כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ: (לא) שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם: (לב) וְכִפֶּר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִמְשַׁח אֹתוֹ וַאֲשֶׁר יְמַלֵּא אֶת יָדוֹ לְכַהֵן תַּחַת אָבִיו וְלָבַשׁ אֶת בִּגְדֵי הַבָּד בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ: (לג) וְכִפֶּר אֶת מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ יְכַפֵּר וְעַל הַכֹּהֲנִים וְעַל כָּל עַם הַקָּהָל יְכַפֵּר: (לד) וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל חַטֹּאתָם אַחַת בַּשָּׁנָה וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה: פ

3.    חזקוני ויקרא פרשת אמור פרק כג פסוק לב

תשבתו כל שביתה שאתה שובת הן שבת הן יום הכיפורים .. צריך אתה להוסיף לה בין מלפניה בין מלאחריה. שבתכם זהו יום הכפורים שנתן לישראל לשבת ולמקרא קודש אבל יום השביעי אינו נקרא שבת לישראל אלא שבת לה' על שם כי בו שבת.

4.    אלשיך על ויקרא פרשת אמור פרק כג פסוק לב

כי כל מלאכה לא תעשו חוקת עולם לדורותיכם שהוא אחר החרבן. וזה אומרו בכל מושבותיכם, כלומר גם בזמן מושבותיכם ולא מושבי. כי שבת שבתון הוא לכם, שבת ממלאכה, שבתון מאכילה, כמו שאמרו ז"ל (ברמב"ם שביתת עשור א ה). כלומר שעל ידי שביתה מאכילה יושפע בכם שפע קדושה ומנוחה, כי יהיה ה' עמכם כזמן הבית: ושמא תאמרו הלא כמו זר יחשב יועיל לנו הצום לבדו אז, כצום ועבודה בזמן הבית. כי הנה אל תחושו על זה, כי הלא על כן אני מקדים לחנך אתכם בצום כפול. כי ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב שתפסקו מבעוד יום, ואעלה עליכם כאלו התעניתם תשיעי ועשירי, באופן כי ישלים מה שתצומו גם התשיעי מה שיחסר מהעבודה שהיתה בזמן הבית. וגם מעתה תעשו כך לשישאר כך אחר החרבן. ואחר אומרו בתשעה לחדש בערב חזר ואמר מערב עד ערב תשבתו שבתכם. לומר שאעלה עליכם כאלו התעניתם שני ימים במה שמערב עד ערב תשבתו שבתכם בין לשביתת המלאכה בין לשביתה מאכילה, באופן לא תחסר מכם כפרה שלימה גם אחר הבית כמדובר:

5.    תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף ט עמוד א

ודמוסיפין מחול על קדש מנלן? דתניא: בחריש ובקציר תשבת, רבי עקיבא אומר: אינו צריך לומר חריש וקציר של שביעית - שהרי כבר נאמר שדך לא תזרע וגו'. אלא: חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית, וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית. רבי ישמעאל אומר: מה חריש רשות - אף קציר רשות. יצא קציר העומר שהוא מצוה. ורבי ישמעאל, מוסיפין מחול על קדש מנא ליה? - נפקא ליה מדתניא: ועניתם את נפשתיכם בתשעה, יכול בתשעה? תלמוד לומר בערב - אי בערב יכול משתחשך? תלמוד לומר בתשעה. הא כיצד? מתחיל ומתענה מבעוד יום. מלמד שמוסיפין מחול על קדש. אין לי אלא בכניסתו, ביציאתו מנין? תלמוד לומר מערב עד ערב. אין לי אלא יום הכפורים, שבתות מנין? תלמוד לומר תשבתו. ימים טובים מנין? - תלמוד לומר שבתכם. הא כיצד? כל מקום שיש בו שבות - מוסיפין מחול על קדש. ורבי עקיבא, האי ועניתם את נפשתיכם בתשעה, מאי עביד ליה? - מבעי ליה לכדתני חייא בר רב מדפתי. דתָּני לֵיהּ חִייָּא בַּר רַב מִדִּפְתִּי, כְּתִיב, (ויקרא כג) "וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב", וְכִי בְּתִשְׁעָה מִתְעַנִּין? וַהֲלֹא בַּעֲשָׂרָה מִתְעַנִּין! אֶלָּא לוֹמַר לְךָ, כָּל הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה בַּתְּשִׁיעִי, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְעַנֶּה תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירי:

6.    שאילתות דרב אחאי פרשת וזאת הברכה שאילתא קסז

ת"ר תענו את נפשותיכם בתשעה וכי בט' מתעני' והלא בעשירי מתענין אלא לומר לך כל האוכל ושותה בתשעה ומתענה בעשירי מעלה עליו הכתו' כאילו נתענה תשיעי ועשירי

7.    דף על הדף ראש השנה דף ט עמוד א

"בילדותי שמעתי כמדומה בשם אדומו"ר ... מקאצק שאמר לפרש דברי הגמ' כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי. דקשה הא בעשירי באמת מתענין, ועוד למה הזכיר הכא אכילת תשיעי בלשון עינוי, עי' בט"ז ריש סי' תר"ד, ותי' דבאמת ע"י אכילת תשיעי ממעט מעינוי דעשירי, דהרי נכנס ליוה"כ כשהוא שבע, ולזה כתבה תורה המ"ע דאכילת תשיעי בלשון עינוי, שכל האוכל בתשיעי הוי האכילה כעינוי, ונמצא מה שהוא שבע ביוה"כ אכילה זו נמי הוא כעינוי, ושפיר הוא מתענה כל מעל"ע של עשירי, וזהו שאמרו בגמ' כל האוכל ושותה בתשיעי מעה"כ כאילו התענה תשיעי ועשירי, דעי"ז שנחשב אכילת ט' לעינוי, הוי כאילול התענה גם עשירי, דבל"ז גם עשירי לא היה מתענה כולו, ודפח"ח וש"י". עכ"ל.

8.    בני יששכר מאמרי חודש תשרי מאמר ו - צומא רבא

כמו שאמרו רז"ל כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי [ברכות ח ב] וא"כ הוה כתענית צבור, ועוד נ"ל יותר מזה דאם אירע לו חלום בערב יום כפורים דאין צריך להתענות תענית חלום דאכילה ושתיה נקראים תענית ביום זה מן התורה.

9.    מגן אברהם סימן תרכד:ז

ושמעתי עוד טעם שלא לעשות שני ימים י"כ דכשעושה יום השני י"כ א"כ מאתמול הוי עי"ה ואסור להתענות וא"כ היאך יתענה והוי סתרי אהדדי לכן אין לנהוג כך ...

10. דף על הדף ראש השנה דף ט עמוד א

אדמו"ר הגאון הקדוש הרבי מקאצק זצ"ל... אך בעשור לחודש תענו את נפשותיכם, יהיה מותר לאכול חצי יום, ונאמר אך חלק דרק חצי יום יהיה בתענית, ותירץ בזוה"ק דכאן בתענית באמת הוה רק חצי יום בתענית דהיינו חציה השני, דחצי יום הראשון פשיטא דלא הוה תענית כלל כיון דאכל מקודם, ממילא לא הוי תענית בחצי היום הראשון". "אך כל זה אי נאמר דהאכילה של ערב יוכ"פ הוה אכילה, משא"כ אי נאמר שהאכילה של ערב יוכ"פ הוה כמו תענית, שוב הוה יוכ"פ כל היום בתענית, דל"ש לומר דאכל עד השתא בלילה, זה אינו, דאכילה זאת מיקרי תענית, וזה שאמר כל האוכל ושותה בתשיעי ... "עשירי" ג"כ כל היום כנזכר".

11. רמב"ם הלכות שביתת עשור פרק א הלכה ו

כשם ששבות מלאכה בו בין ביום בין בלילה כך שבות לעינוי בין ביום בין בלילה, וצריך להוסיף מחול על הקדש בכניסתו וביציאתו שנאמר +ויקרא כ"ג+ ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב, כלומר התחיל לצום ולהתענות מערב תשעה הסמוך לעשירי, וכן ביציאה שוהה בעינויו מעט מלילי אחד עשר סמוך לעשירי שנאמר מערב עד ערב תשבתו שבתכם.

12. רמב"ם הלכות נדרים פרק ג הלכה ט

הנודר שיצום בשבת או ביום טוב חייב לצום, שהנדרים חלים על דברי מצוה כמו שבארנו, וכן הנודר שיצום יום ראשון או יום שלישי כל ימיו ופגע בו יום זה והרי הוא יום טוב או ערב יום הכפורים הרי זה חייב לצום ואין צריך לומר ראש חדש, פגע בו חנוכה ב ופורים ידחה נדרו מפני הימים האלו הואיל ואיסור הצום בהם מדברי סופרים הרי הן צריכין חזוק וידחה נדרו מפני גזירת חכמים.

13. ספר השל"ה הקדוש - מסכת יומא נר מצוה

 \{ט\} וּבִתְשׁוּבַת מַהֲרִי"ל (מובא במנהגי מהרי"ל הלכות ערב יום כפורים סי' ט') שָׁאֲלוּ אוֹתוֹ, עַל אִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בָּשָֹר וְלֹא לִשְׁתּוֹת יַיִן רַק בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים, מַה דִּינָהּ בְּעֶרֶב יוֹם כִּפּוּרִים. וְהֵשִׁיב, שֶׁמֻּתֶּרֶת לֶאֱכֹל כָּל רְצוֹנָהּ, וּלְשַֹמֵּחַ לִבָּהּ בְּיוֹם זֶה, דְּגַם הוּא מִתְקְרֵי יוֹם טוֹב:

14. שולחן ערוך אורח חיים הלכות יום הכפורים סימן תרח סעיף א

אוכלים ומפסיקים קודם בין השמשות (א) שצריך להוסיף מחול על הקודש; ותוספת זה אין לו שיעור, אלא <א> קודם בין השמשות, (ב) שזמנו אלף ות"ק אמה קודם הלילה, צריך להוסיף מחול על הקודש מעט או הרבה.

15. שולחן ערוך אורח חיים הלכות יום הכפורים סימן תרד סעיף א

(א) <א> מצוה לאכול בערב יו"כ ולהרבות בסעודה. הגה: א ואסור להתענות בו (ב) <ב> אפילו תענית חלום (מהרי"ל), ואם נדר להתענות בו עיין לעיל סימן תק"ע סעיף ב'.

16. בית הבחירה למאירי מסכת ראש השנה דף ט עמוד א

כל האוכל ושותה בתשיעי בתשרי שהוא ערב יום הכפורים מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי הואיל ובשעת אכילה הוא מכוין להיות אכילתו לשם ענוי על כיוצא בזה בכל דרכיך דעהו אפילו לדבר עבירה והוא אמרם גם כן וכל מעשיך יהיו לשם שמים:

17. בית הבחירה למאירי מסכת ברכות דף ח עמוד ב

כל העושה דבר על דעת שבסבת אותו דבר תתקיים מצוה הרי הוא כמי שעשה מצוה שכן האוכל ושותה בתשיעי כדי שיוכל להתענות בעשירי הרי אכילתו נחשבת למצות תענית והרי הוא כמו שהתענה תשיעי ועשירי:

18. רש"י מסכת ברכות דף ח עמוד ב

מעלה עליו הכתוב כו' - והכי קאמר קרא: הכינו עצמכם בתשעה לחדש לענוי המחרת, והרי הוא בעיני כענוי היום.

19. ספר שבולי הלקט סדר יום הכיפורים סימן שז

ערוגה אחד עשרה סדר יום הכפורים דין סעודת ערב יום הכיפורים.

בערב יום הכפורים אין משכימין לומר תחנונים וסליחות ואין נופלין על פניהן ואין מתענין בו אך צריך אדם לקבוע סעודתו כדרך [שאר] ימים טובים דתני ר' חייא בר רב מדפתי ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש וכי בתשעה מתענין והלא בעשרה מתענין אלא לומר לך כל האוכל ושותה בתשיעי כאילו התענה תשיעי ועשירי. רבינו שלמה זצ"ל פי' הכי קאמר הכינו עצמכם בתשעה לעינוי המחרת והרי היא בעיני כעינוי היום. ורבינו ישעיה זצ"ל פירש יש לו שכר על אכילתו כאילו צוהו השם להתענות תשיעי ועשירי ונתענה. או יש לומר שמפני שאוכל יפה בערב יום הכיפורים וביום הכיפורים מתענה קשה לו עינויו יותר. ואחי ר' בנימין זצ"ל פי' כל האוכל ושותה בתשיעי כאילו נתענה תשיעי ועשירי להוציא מלבן של צדוקין שמתענין גם בתשיעי לפי שלא ניתן הכתוב לידרש אלא לחכמים וחכמים דרשו עינוי זה שהוא באכילה ושתייה אך שצריך להפסיק אכילתו מבעוד יום והרי הוא כאילו התענה תשיעי ועשירי שמפסיק אכילתו מבעוד יום בעוד שהוא יום תשיעי עד שלא יכנס עשירי הרי הוא כאילו התענה תשיעי ועשירי ולאו משום תוספות חול על קודש נקט לה אלא להודיע שכך הדין שאוכל ושותה כל היום ואותה שעה קלה חשיבה לו כתענית שלם. והרי היום נחלק לשנים כמו אך ביום הראשון תשביתו שאור וגו'. שחציו אסור וחציו מותר.

20. ספר שערי תשובה השער הרביעי -

אות ח-  וְאִם עָבַר אָדָם עַל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶֹה וְעָשָֹה תְשׁוּבָה, יִדְאַג לַעֲוֹנוֹ וְיִכְסוֹף וִיחַכֶּה לְהַגִּיעַ לְיוֹם הַכִּפּוּרִים לְמַעַן יִתְרַצֶּה אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כִּי רְצוֹנוֹ חַיֵּי הַנֶּפֶשׁ וְהַגּוּף וְחַיֵּי כָּל נוֹצָר, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ל, ו) חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ. וְעַל כֵּן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ר"ה ט, א) כֹּל הַקּוֹבֵעַ סְעוּדָה בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים, כְּאִלּוּ נִצְטַוָּה לְהִתְעַנּוֹת תְּשִׁיעִי וַעֲשִֹירִי וְהִתְעַנָּה בָהֶם, כִּי הֶרְאָה שִֹמְחָתוֹ בְּהַגִּיעַ זְמַן כַּפָּרָתוֹ, וְתִהְיֶה לוֹ לְעֵדָה עַל דַּאֲגָתוֹ לְאַשְׁמָתוֹ, וְיגוֹנוֹתָיו לַעֲוֹנוֹתָיו:

אות ט -וְהַשֵּׁנִית, כִּי בִשְׁאָר יָמִים טוֹבִים אֲנַחְנוּ קוֹבְעִים סְעוּדָה לְשִֹמְחַת הַמִּצְוָה, כִּי יִגְדַּל וְיִשְֹגֶּה מְאֹד שְֹכַר הַשִּמְחָה עַל הַמִּצְוֹת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דה"א כט, יז) וְעַתָּה עַמְּךָ הַנִּמְצְאוּ - פֹה רָאִיתִי בְשִֹמְחָה לְהִתְנַדֵּב - לָךְ. וְנֶאֱמַר (דברים כח, מז) תַּחַת אֲשֶׁר לֹא - עָבַדְתָּ אֶת - יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּשִֹמְחָה וּבְטוּב לֵבָב. וּמִפְּנֵי שֶׁהַצּוֹם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, נִתְחַיַּבְנוּ לִקְבּוֹעַ הַסְּעוּדָה עַל שִֹמְחַת הַמִּצְוָה בְּעֶרֶב יוֹם - הַכִּפּוּרִים:

 אות י -וְהַשְּׁלִישִׁית, לְמַעַן נֶחֱזַק לְהַרְבּוֹת תְּפִלָּה וְתַחֲנוּנִים בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים וְלָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשֵׁנוּ עַל הַתְּשׁוּבָה וְעִקָּרֶיהָ:

21. פרקי דרבי אליעזר פרק מו

וּלְאַחַר אַרְבָּעִים יוֹם לָקַח אֶת הַתּוֹרָה וְיָרַד בְּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים, וְהִנְחִילָהּ לְיִשְׂרָאֵל לְחָק עוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר [ויקרא טז, לד] וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם: רַבִּי זְכַרְיָה אוֹמֵר קָרְאוּ בַתּוֹרָה וּמָצְאוּ כָּתוּב בָּהּ וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשׂתֵיכֶם [שם כג, כז], וּבוֹ בַיּוֹם הֶעֱבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל הַמַּחֲנֶה שֶׁיָצוּמוּ כָּל הָעָם מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה מִגָּדוֹל וְעַד קָטֹן. וְאִלּוּלֵי יוֹם הַכִּפֻּרִים לֹא הָיָה הָעוֹלָם עוֹמֵד, שֶׁיּוֹם הַכִּפֻּרִים מְכַפֵּר בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר [שם לב] שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם. שַׁבַּת הָעוֹלָם הַזֶּה, שַׁבָּתוֹן הָעוֹלָם הַבָּא. וַאֲפִלּוּ כָּל הַמּוֹעֲדִים עוֹבְרִים יוֹם הַכִּפֻּרִים אֵינוֹ עוֹבֵר. שֶׁיּוֹם הַכִּפֻּרִים מְכַפֵּר עַל הַקַּלּוֹת וְעַל הַחֲמוּרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר [שם טז, ל] כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם וְגוֹ' מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם, מֵחַטֹּאתֵיכֶם אֵין כְּתִיב, אֶלָּא מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם: יוֹם שֶׁנִּתְּנָה תּוֹרָה אָמַר סַמְּאֵל [נ"א: שטן] לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עַל כָּל הָרְשָׁעִים נָתַתָּ לִי רְשׁוּת, וְעַל הַצַּדִיקִים אֵין אַתָּה נוֹתֵן לִי רְשׁוּת. אָמַר לוֹ הֲרֵי יֵשׁ לְךָ רְשׁוּת עֲלֵיהֶן בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים אִם יֵשׁ לָהֶם חֵטְא, וְאִם לָאו אֵין לְךָ עֲלֵיהֶן רְשׁוּת, לְפִיכָךְ נוֹתְנִים לוֹ שׂחַד בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים, שֶׁלֹּא לְבַטֵּל קָרְבָּן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר [שם ח] גּוֹרָל אֶחָד לַה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל, גּוֹרָלוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קָרְבַּן עוֹלָה, וְגוֹרָלוֹ שֶׁל עֲזָאזֵל שְׂעִיר חַטָּאת. וְכָל עֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל הָיָה עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר [שם כב] וְנָשָׂא הַשָׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנוֹתָם. רָאָה סַמָּאֵל [נ"א: השטן] שֶׁלֹּא נִמְצָא בָהֶם חֵטְא בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יֵשׁ לְךָ עַם אֶחָד בָּאָרֶץ כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת בַּשָּׁמָיִם. מַה מַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אֵין לָהֶם קְפִיצִין, כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל עוֹמְדִים עַל רַגְלֵיהֶם בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים. מַה מַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אֵין לָהֶם אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, כָּךְ יִשְׂרָאֵל אֵין לָהֶם אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים. מַה מַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת נְקִיִּם מִכָּל חֵטְא, כָּךְ יִשְׂרָאֵל נְקִיִּם מִכָּל חֵטְא בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים. מַה מַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שָׁלוֹם מְתַוֵּךְ בֵּינֵיהֶם, כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל שָׁלוֹם מְתַוֵּךְ בֵּינֵיהֶם בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמֵעַ עֲתִירָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל מִן הַקַּטֵּגוֹר שֶׁלָּהֶם, וּמְכַפֵּר עַל הַמִּזְבֵּחַ וְעַל הַכֹּהֲנִים וְעַל כָּל עַם הַקָּהָל לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטֹן, שֶׁנֶּאֱמַר [ויקרא טז, לג] וְכִפֵּר אֶת מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ: אָמַר מֹשֶׁה בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים אֶרְאֶה כְּבוֹדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאַחַר כָּךְ אֲנִי מְכַפֵּר עַל עֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל….הִתְחִיל מֹשֶׁה צוֹעֵק בְּקּוֹל גָּדוֹל וְאָמַר, ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן [שם לד, ו]. אָמַר מֹשֶׁה לְפָנָיו, סְלַח נָא לַעֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל. וְאִלּוּ אָמַר מֹשֶׁה סְלַח נָא לַעֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת, הָיָה עוֹשֶׂה כֵּן, לְפִי שֶׁהָיְתָה שְׁעַת רָצוֹן. וְכֵן הוּא אוֹמֵר [ישעיה מט, ח] בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ. אֶלָּא אָמַר סְלַח נָא לַעֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲרֵי כִּדְבָרֶךָ עָשִׂיתִי, שֶׁנֶּאֱמַר [במדבר יד, כ] וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ.

22. שולחן ערוך אורח חיים הלכות יום הכפורים סימן תרי סעיף ד

(ט) נוהגים בכל מקום <ב> להרבות נרות בבתי כנסיות, ולהציע בגדים נאים בבית הכנסת. הגה: …. ויש אומרים שיש להציע השלחנות בי"כ כמו בשבת (מרדכי ומנהגים), וכן נוהגין. יש שכתבו  שנהגו ללבוש בגדים לבנים נקיים ביום כפור, דוגמת מלאכי השרת; וכן נוהגין ללבוש הקיטל שהוא לבן ונקי, גם הוא בגד מתים ועל ידי זה לב האדם (יח) נכנע ונשבר (ד"ע מהגהות מיימוני פ"ז דשביתת עשור).

23. ט"ז אורח חיים סימן תרי

(ב) (פמ"ג) להרבו' נרות כו'. - דדרשי' ולקדוש ה' מכובד זה י"כ וכיון שאין לכבדו באכילה ושתי' כבדהו בכסות נקיה ונרות הוה ג"כ כבוד היום.

24. ביאור הגר"א אורח חיים סימן תרי

יש אומרים כו'. שבת (קי"ד) [קי"ט] א' זה יה"כ שאין בו כו'. ור"ל דתניא בת"כ מקרא קדש קדשהו כו' וכאן שא"א כבדהו במה שאפשר בשבת בכסות כו':

25. ספרא אמור פרשה יב סוף פרק יד

(ד) ביום הראשון מקרא קודש קדשהו וביום השמיני מקרא קדש קדשהו במה אתה מקדשו במאכל ובמשתה ובכסות נקייה:

26. רש"י ויקרא פרק כג

(לה) מקרא קדש - קדשהו בכסות נקיה ובתפלה, ובשאר ימים טובים במאכל ובמשתה ובכסות נקיה ובתפלה:

27. תלמוד בבלי מסכת שבת דף קיט עמוד א

אמר ליה ריש גלותא לרב המנונא: מאי דכתיב ולקדוש ה' מכבד? - אמר ליה: זה יום הכפורים, שאין בו לא אכילה ולא שתיה. אמרה תורה: כבדהו בכסות נקיה. 

28. בית הבחירה למאירי מסכת שבת דף קיט עמוד א

ימים טובים אף הם ראוי לכבדם ולענגם במאכלים ולהדרם במלבושים ויום הכפרים עולה על כלם במצות הדור מלבושים נכבדים ובגדים מצויינים דרך הערה אמרו ולקדוש י"י מכובד זה יום הכפרים שאין בו לא אכילה ולא שתיה אמרה תורה כבדהו בכסות נקיה:

29. ספר השל"ה הקדוש - מסכת יומא נר מצוה

 \{י\} וּבַסֵּפֶר מַהֲרִי"ל דַּף מ"ח (הלכות ימים הנוראים סי' י') כָּתַב וְזֶה לְשׁוֹנוֹ, שָׁאֲלוּ מִקַּמֵּי מַהֲרִ"י סֶגַ"ל, הֵיאַךְ עוֹשִֹין בְּתַעֲנִית חֲלוֹם בְּעֶרֶב יוֹם כִּפּוּרִים. וְאָמַר, דְּיָכוֹל לֶאֱכֹל וְיָנִיחַ לְהֵיטִיב לוֹ חֲלוֹמוֹ. וְכֵן אִיתָא בַּגְּמָרָא (פסחים סח ב), מַר בְּרֵיהּ דְּרַבִינָא כֻּלָּא שַׁתָּא יָתֵיב בְּתַעֲנִיתָא, בַּר מֵעֲצַרְתָּא וּפוּרְיָא וּמַעֲלֵי יוֹמָא דְּכִפּוּרֵי. וּפֵרֵשׁ רַאֲבְיָ"ה , דִּבְתַעֲנִית חֲלוֹם מַיְרֵי. וְאָמַר מַהֲרִ"י סֶגַ"ל, דְּהָרוֹצֶה לְהַחְמִיר וּלְהִתְעַנּוֹת, יֹאכַל סְעוּדָה הַמַּפְסֶקֶת עִם בְּנֵי הַבַּיִת, וְדֻגְמַת תַּעֲנִית חֲלוֹם בְּעֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב, דְּצָרִיךְ נַמִי לֶאֱכֹל סְעוּדָה הַמַּפְסֶקֶת כִּדְפֵרֵשׁ שָׁם (הלכות תשעה באב). וְאָמַר מַהֲרִ"י סֶגַ"ל, דְּמִגְּמָרָא דִּלְעֵיל נַמִי מַשְׁמַע דְּאֵין לְהִתְעַנּוֹת תַּעֲנִית חֲלוֹם, לֹא בְּפוּרְיָא וְלֹא בְּשָׁבוּעוֹת, עכ"ל. וּמַה שֶּׁאָמַר, דְּמִי שֶׁרוֹצֶה לְהַחְמִיר יִתְעַנֶּה תַּעֲנִית חֲלוֹם בְּעֶרֶב יוֹם כִּפּוּרִים, וְיֹאכַל סְעוּדָה הַמַּפְסֶקֶת, לֹא נִרְאֶה כֵּן מֵהַגְּמָרָא שֶׁהֵבִיא, דְּמַשְׁמַע דְּאִסּוּרָא הוּא אֲפִלּוּ תַּעֲנִית חֲלוֹם. דְּאִלּוּ הָיָה הֶתֵּר לְהַחְמִיר וּלְהִתְעַנּוֹת, בְּוַדַּאי הָיָה מַחְמִיר עַל עַצְמוֹ מַר בְּרֵיהּ דְּרַבִינָא וְהָיָה מִתְעַנֶּה בּוֹ, אֶלָּא בְּוַדַּאי אִסּוּרָא הוּא. וְאֵין לְהַקְשׁוֹת, הֵיאַךְ יִהְיֶה חָמוּר עֶרֶב יוֹם כִּפּוּרִים מִשַּׁבָּת. וְיֵשׁ לוֹמַר, דְּשָׁאנֵי עֶרֶב יוֹם כִּפּוּרִים דְּפֵרֵט הַכָּתוּב בְּהֶדְיָא בּוֹ, וְצִוָּה עַל הָאֲכִילָה, וְהָאֲכִילָה בִּמְקוֹם עִנּוּי, מָה עִנּוּי כָּל הַיּוֹם, אַף אֲכִילָה צָרִיךְ לִרְאוֹת שֶׁלֹּא יִהְיֶה מְעֻנֶּה בְּכָל אוֹתוֹ הַיּוֹם, אֲפִלּוּ בְּמִקְצָת מִמֶּנּוּ :

30. ליקוטי הגר"א דף קנד.

כי ביום הכפורים שאין בו אכילה ושתיה נגדו פורים, ולכן בו הרבה משתה כי אין לך יום טוב בישראל כיום הכיפורים

31. ספר חסד לאברהם - מעין ה - נהר ו רב אברהם אזולאי

דע כי עונש צער חיבוט הקבר אינו בא אלא בשביל השמחה שהאדם שמח בזמן שאינו ראוי, ואין שמחה אלא בבשר ויין, וכל הימים המותרים בנפילת אפים אינם ימי שמחה ולכן אסור באכילת בשר ושתיית יין, וזה רמוז בפסוק חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, ר"ל השמחה שאתם שמחים בימים האסורים בשמחה והיינו המועדים שלכם שנאה נפשי. אמנם כל הימים האסורים בנפילת אפים נקראים ימי שמחה ומותר לשמוח בהם ולאכול בהם בשר ולשתות בהם יין, ובזמן הגלות שבית המקדש בחורבנו אין שמחה למעלה לא היה ראוי לשמוח למטה, כי דיו לעבד להיות כרבו. אמנם על ידי אכילת ביצה קודם כל דבר זכר לחורבן, יהיה מותר לו באכילת בשר ולשתות יין בימים האסורים בנפילת אפים בלבד. והימים האסורים בנפילת אפים נחלקים לג' חלקים, יש מהם שיש לו רשות לאכול בשר ולשתות יין אבל אינה מצוה ולא חובה, ויש מהם ימים שהוא מצוה לאכול בהם בשר ולשתות יין, ויש מהם ימים שמלבד שמצוה לאכול בשר ולשתות יין הם חובה עליו, והם יום שבועות, וערב יום כפורים, ויום פורים, אלו הג' הם חובה גמורה מוטל על האדם לשמוח בהם באכילת בשר ובשתיית יין, ולשמוח בהם יותר מדאי ולהרבות בהם בשר ויין. ושאר ימות השנה כל יום שיש בו מוסף מצוה עליו לשמוח בהם בבשר ויין, וכל יום שאין בו מוסף אין מצוה עליו לשמוח בהם בבשר ויין רק רשות:

32. תלמוד בבלי מסכת פסחים דף סח/ב

מַר בְּרֵיהּ דְּרַבִינָא, כּוּלֵיהּ שַׁתָּא הֲוָה יָתִיב בְּתַעֲנִיתָא, לְבַר מֵעֲצַרְתָּא, וּפוּרְיָא, וּמַעֲלֵי יוֹמָא דְכִפּוּרֵי. [עֲצֶרֶת, יוֹם שֶׁנִּתְּנָה בּוֹ תּוֹרָה. פּוּרְיָא, "יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה" כְּתִיב. מַעֲלֵי יוֹמָא דְּכִפּוּרֵי, דְּתָנִי חִיָּא בַּר רַב מִדִּפְתִּי, (ויקרא כג) "וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ", וְכִי בְּתִשְׁעָה הֵם מִתְעַנִּין, וַהֲלֹא בַּעֲשִׂירִי מִתְעַנִּין?! אֶלָּא לוֹמַר לְךָ, כָּל הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה בְּתִשְׁעָה בּוֹ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב, כְּאִלּוּ מִתְעַנֶּה תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי]:

33. ספר חמדת ימים - פורים - פרק ו

והנה כי כן שפתינו אתנו היות ימי הפורים האלה נשגבים במהללן על יום מתן תורה מאד, כי אין קיום הגט אלא בחותמיו. ומהצעה זו יראה לנו טעם לשבח לקביעות ימי הפורים האלה לימי שמחה וי"ט. ויתכן כי כה היתה הכוונה לחכמי התלמוד כשסיפרו על מר בריה דרבינא דכוליה שתא יתיב בתעניתא, לבר מעצרתא ופוריא ומעלי יומא דכפורי. אמרו עצרת יום שנתנה בו תורה, פורים מעיקרא להכי אתקן, מעלי יומא דכפורי דתניא רבי חייא מדפתי וכו'. [ע"כל] כי יום מתן תורה ויו"הכ וימי הפורים כולם יקראו יום מתן תורה. עצרת כפשוטו. יו"הכ כמ"ש ביום חתונתו זה מתן תורה, וביאר רש"י שם שיום כפור נקרא יום מתן תורה שבו נתנו לוחות אחרונות. וימי הפורים כדאמרן. ולפיכך יתיב מר בריה דרבינא בתעניתא לבר מג' ימים אלו. עצרת יום שנתנה בו תורה. "פורים מעיקרא להכי אתקן" וכו'. כלומר שמעיקרא לא היתה כוונת פנימיות מגמת התקנה כי אם מטעם קבלת התורה ובטול המודעה כאמור, לאפוקי עצרת דלא להכי אתקן מעיקרא. שהרי בתורה לא נאמר אפס "ביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה" כמו שביארנו במקומו. אלא שמפני כבוד הדר מעמד הר סיני אשר שם נגלו להם האלהים וחוקות שמים וארץ כוננו, לא עשאום כי"ט ממש לדורות. עם כי אפשר שבאותו הדור עשאוהו כי"ט גמור כמאמר הכתוב "ליהודים היתה אורה ושמחה" זה י"ט: (עיין הגר"א יהל אור דף קנד. הגר"א מווילנא מועדים ע' שיז)

34. יהל אור ליקוטים לט:

וערב יום הכפורים מבשביל שמחה של יום הכפורים נתקן. ובשביל שמחה של תשובה גם כן שאי אפשר בשעתה, ומר בריה דרבינא (פסחים סח.) הוה יתיב.... וכולן קבלת התורה

35. שולחן ערוך אורח חיים הלכות יום הכפורים סימן תרו סעיף ד

יכול לטבול וללקות מתי שירצה, רק שיהיה קודם הלילה; ואינו מברך על הטבילה. הגה: ... מי שמת לו מת בין ראש השנה ליום הכיפורים, מותר לרחוץ ולטבול בעיו"כ, דיום כפור מבטל שבעה (מהרי"ל דהלכות שמחות), אף על פי שנהגו שלא לרחוץ כל שלשים, טבילת מצוה מותר. (דעת עצמו).

36. ביאור הגר"א אורח חיים סימן תרו

וא"צ כו'. כי טעם הטבילה ע"פ מדרש הנ"ל שישראל נקיים כמלאכי השרת כמ"ש הרא"ש כנ"ל. ועיקר פירוש נקיים נקיים מכל חטא כמ"ש בפרקי ר"א והובא ברא"ש שם ומ"מ מדמין כל מה שיוכל כמלאכי השרת ועיין ס"ס תר"י:

37. תלמוד בבלי מסכת יומא דף פז עמוד ב

תנו רבנן: מצות וידוי ערב יום הכפורים עם חשכה. אבל אמרו חכמים: יתודה קודם שיאכל וישתה, שמא תטרף דעתו בסעודה. ואף על פי שהתודה קודם שאכל ושתה - מתודה לאחר שיאכל וישתה, שמא אירע דבר קלקלה בסעודה. ואף על פי שהתודה ערבית - יתודה שחרית, שחרית - יתודה במוסף, במוסף - יתודה במנחה, במנחה - יתודה בנעילה. 

38. רש"י מסכת יומא דף פז עמוד ב

עם חשיכה - לאחר אכילה, משקיבל עליו יום הכפורים. שמא תטרף דעתו - מחמת שכרות.דבר קלקלה - של חטא.

39. רמב"ם הלכות תשובה פרק ב הלכה ז

יום הכפורים הוא זמן תשובה לכל ליחיד ולרבים והוא קץ מחילה וסליחה לישראל, לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתודות ביום הכפורים, ומצות וידוי יום הכפורים שיתחיל מערב היום קודם שיאכל שמא יחנק בסעודה קודם שיתודה, ואף על פי שהתודה קודם שיאכל חוזר ומתודה בלילי יום הכפורים ערבית וחוזר ומתודה בשחרית ובמוסף ובמנחה ובנעילה, והיכן מתודה יחיד אחר תפלתו, ושליח צבור באמצע תפלתו בברכה רביעית.

40. חידושי הרמב"ן מסכת יומא דף פז עמוד ב

הא דתנו רבנן מצות וידוי ערב יום הכפורים עם חשיכה אבל אמרו חכמים יתודה קודם שיאכל וישתה שמא תטרף דעתו בסעודה ואף על פי שהתודה קודם שיאכל וישתה מתודה לאחר שיאכל וישתה כו'. נראה לפי דקדוק הלשון הזה שאין הוידוי שהוא מתודה לאחר אכילה בתפילת ערבית, מדלא קתני ואף על פי שהתודה קודם שיאכל וישתה מתודה ערבית וכדקתני ואף על פי שהתודה ערבית, ועוד הא (ד)קתני דמצות וידוי ערב יוה"כ הוא עם חשיכה דהיינו לאחר שיאכל וישתה אלא שהקדימו לו חכמים להתודות קודם שיאכל משום שמא תטרף דעתו בסעודה, ועלה קאמר שאע"פ שהצריכו לו להקדים ולהתודות, עיקר הוידוי לא הפסיד את מקומו וצריך להתוודות לאחר שאכל ושתה דהיינו עם חשיכה, ואלו ערבית לא מיקרי לאחר שאכל ושתה דלאו סמוך לאכילה הוא, ותפלת ערבית שמה עלה, ועוד מאי אף על פי וכי תעלה על דעתך שלא יתודה ביום הכפורים עצמו ואין וידוי ערבית אלא משום שמא אירע דבר קלקלה של עבירה בסעודה, ואנן מצות וידוי של ערב יוה"כ קאמרינן דהוא עם חשיכה אבל של יוה"כ ודאי בעצומו של יום הוא, אלא משמע דהכי קתני, מצות וידוי של ערב יוה"כ שצריך להתודות כדי שיכנס ליום בתשובה הוא עם חשיכה סמוך ליום עצמו, שלא יהא שהות לחטוא בין הוידוי והיום, אבל חששו חכמים שמא תטרף דעתו בסעודה וימנע בשכרותו מן הוידוי לפיכך החמירו עליו להתודות קודם אכילה, ואף על פי שהתודה קודם אכילה חוזר ומתודה בזמנו עם חשיכה סמוך ליום עצמו שמא אירע דבר קלקלה של עבירה בסעודה, ווידוי של ערבית שהוא וידוי של יוה"כ עצמו לא קתני דודאי מתודה הוא ביוה"כ, ... ורש"י ז"ל מפרש עם חשיכה ערבית משקדש היום, ואינו כן בשום מקום, וכן הראשונים כולם לא כתבו זה בחבוריהם שיתודה שני פעמים בערב יום הכפורים, ולא דקדקו בברייתא זו, ומה שכתבנו הוא האמת והנכון והישר. ואלהי אמת רב חסד ואמת יעננו באמת ובחסד וברחמים וימחול לעונותינו ולפשעינו אמן וכן יהי רצון.

41. רש"ר הירש ויקרא פרשת אמור פרק כג פסוק לב

יום התורה הוא מערב עד ערב; ולפיכך שבת ומועדי ישראל נמשכים מערב עד ערב; ומאלינו היינו יודעים, שאיסור מלאכה ומצוות עינוי מתחילים בערב ונגמרים בערב. ואף - על - פי - כן הגדיר כאן הכתוב את זמן מצוות עינוי בפירוש: "בתשעה לחדש בערב מערב עד - ערב"; ולא באו אפוא הדברים האלה אלא להגביל את הצום לזמן זה בלבד. מותר להתחיל את הצום רק בתשיעי בערב, ואסור לצום בתשיעי עצמו. איסור הצום של ערב יום כיפור משווה לצום כיפור את האופי המוסרי של אמת יהודית; ויש בו כדי להסביר את מאמר חז"ל: "כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי" (יומא פא ע"ב). אילו היה ביום כיפור משום פיוס אלילי של אלוהות כועסת, אילו היה בצום משום התענות אלילית כדי לשכך את חמת זעמה - הרי צום של יומיים היה מניח את דעתה עוד יותר, והיה בו משום מצוה יתירה! תפיסה לא - מוסרית, לא - יהודית זו נסתרת בחריפות על - ידי ההלכה, המצווה לאכול בערב יום הכיפורים והאוסרת לצום בו. אכילת ערב יום כיפור נותנת לצום כיפור את משמעותו האמיתית: הוא בא לכוון את דעתנו לכפרה, המושגת רק ביום כיפור עצמו ("אך בעשור"). אף - על - פי - כן הרי הכתוב מבטא הגבלה זו דרך חיוב: "בתשעה לחדש בערב", ולא נאמר בפשטות: בעשור לחדש; והרי כאן רמז נוסף: יש להתחיל את הצום כבר בתשיעי - בזמן הנחשב עוד לתשיעי - אולם רק בערב. וכך אמרו שם: "מתחיל ומתענה מבעוד יום, מכאן שמוסיפין מחול על הקודש". לדעת רבים (עי' בית - יוסף לטור אורח - חיים סי' רסא), הרי תוספת מחול על הקודש לא נאמרה רק בעינוי ולא נאמרה רק ביום הכיפורים - אלא היא נוהגת מדאורייתא בכל קדושת שבת ומועד: "כל מקום שנאמר שבות מוסיפין מחול על הקודש" (יומא שם; והשווה את ההגהה ללבוש אורח - חיים סי' תרח; גם זו סבורה, ש"תרתי שמעינן מיניה"; וראה פי' שמות עמ' קצה).

42. ערוך לנר מסכת ראש השנה דף ט עמוד א

בגמרא כל האוכל ושותה בתשיעי. הצל"ח בברכות (ח ב) דקדק דלמה אמרה התורה בלשון עינוי ולא נכתב הציווי בלשון אכילה כמו בשאר מקומות שצוה הכתוב אכילה. ועוד דקדק על לשון הברייתא כאלו התענה תשיעי ועשירי דהך ועשירי מיותר. ולענ"ד י"ל דהורה לנו הכתוב שתכלית מצות אכילה בתשיעי אינו עונג ושמחה כמו באכילת שבת ויו"ט אלא התכלית הוא עינוי לתשובה ולכפר כמו עינוי הצום בעשירי והיינו שברא הקדוש ברוך הוא לאדם גוף ורוח ונתן לכל אחד חקו באשר הם מתנגדים שתאות הגוף הוא אכילה ושתי' ותענוגי העוה"ז ותאות הרוח היינו שהוא נשמת אדם היא רוחני בלבד ולתעב כל תענוגי הגוף והקב"ה חפץ שבל יוגרע מכל אחד מחלקי האדם חקו ומחסורו ולכן כמו שנקרא חוטא מי שנהנה מעוה"ז יותר ממה שהתירה לו התורה כמו כן נקרא חוטא ג"כ מי שמצער את הגוף ומונע ממנו מה שהתירה לו התורה יותר מדי כמו שדרשו רז"ל (תענית יא א) שהנזיר נקרא חוטא על שציער עצמו מן היין ממה דכתיב וכפר עליו מאשר חטא על הנפש. וכן אמרו (שם) היושב בתענית בלא תכלית תשובה נקרא חוטא. ובאשר שחוטא האדם בימות השנה גם נגד הגוף כמו נגד הנשמה צוה הקדוש ברוך הוא גם למה שחטא האדם נגד הגוף עינוי בתשיעי לכפרה המתנגד נגד הנשמה כמו שצוה עינוי בעשירי לכפרה המתנגד נגד הגוף דהיינו בתשיעי בהרבות אכילה ושתיה כמו שכתב רש"י כל דמפיש באכילה ושתיה טפי עדיף ובעשירי בעינוי צום ולחשוך מהגוף כל מיני תענוגים ולכן כתיב ועניתם את נפשותיכם נפשות לשון רבים והוי מצי למיכתב לשון יחיד כמו דכתיב אם יש את נפשכם אבל רצה הכתוב להורות לנו בזה שהעינוי יהיה לשני חלקי האדם שנקרא שניהם נפש הגוף נקרא נפש ...ובדין היה שתהיה התשובה לגוף ונשמה כאחד דאינו מועיל תשובה נפרדת כמו שביארתי במקום אחר מה שנאמר סוף יומא (פה ב) מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל שדימה טהרת הקדוש ברוך הוא ע"י תשובה למקוה כמו שבמקוה צריך לטבול כל חלקי הגוף כמו"כ בל יאמר אדם היום אעשה תשובה על חטא זה ומחר על חטא אחר אלא צריכה להיות התשובה על כל עבירות יחד ולכן גם התשובה על שני מיני חטאים נגד גוף ונשמה בדין שתהא יחד אבל זה בלתי אפשר דאם יאכל ויצום יחד בעת אחד אין כאן עינוי לא לגוף ולא לנשמה על כן חלקה התורה ב' מיני עינוים לעתות מפורדות עינוי הנשמה לתשיעי ועינוי הגוף לעשירי והקדימה תיקון הנשמה לתיקון הגוף באשר הוא חלק המעולה שבאדם אמנם למען לא יחשב זה כתשובה חלוקה שאינה דומה למקוה לכן מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי דהיינו כאלו כל אחד מב' מיני העינוים היה בתשיעי ועשירי יחד וזה רמז הכתוב במה שכללם הכתוב יחד ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש וגם מערב עד ערב תשבתו שבתכם. ואח"כ מצאתי מקצת הדברים בשל"ה הל' תשובה:

43. ספר השל"ה הקדוש - מסכת יומא נר מצוה

 \{מה\} וְזֶה לְשׁוֹן אַבָּא מוֹרִי זלה"ה בַּסֵּפֶר בְּרִית אַבְרָהָם פֶּרֶק תְּשִׁיעִי: כְּבָר אָמְרוּ הָרִאשׁוֹנִים כַּדֶּרֶךְ שֶׁיֵּשׁ לְגוּף חוֹלֶה וּמַדְוֶה, כֵּן יֵשׁ לְנֶפֶשׁ חוֹלָה וּמַדְוָה. וּמַדְוֵה הַנֶּפֶשׁ וְחָלְיָהּ, הֵם מִדּוֹתֶיהָ הָרָעוֹת וַחֲטָאֶיהָ. וּבְשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה, יְרַפֵּא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ חֳלִי הַנֶּפֶשׁ הַחוֹטֵאת, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (תהלים מא, ה) 'ה' חָנֵּנִי רְפָאָה נַפְשִׁי כִּי חָטָאתִי לָךְ'. וְנֶאֱמַר (ישעיה ו, י) 'וְשָׁב וְרָפָא לוֹ'. וְהִנֵּה נִמְצָא פְּעָמִים תַּחֲלוּאֵי הַגּוּף שֶׁלֹּא יִתְרַפְּאוּ רְפוּאָה שְׁלֵמָה, כִּי אִם בַּפְּעֻלָּה הַהָפְכִּית. עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, אִם יֵשׁ לְאָדָם חֲמִימוּת הַרְבֵּה, אָז צָרִיךְ לְהַשְׁקוֹתוֹ בְּמִינֵי מַשְׁקִים (המקרים) [הַמְקָרְרִים] אוֹתוֹ. וְאִם הַחֹלִי הוּא בְּהֵפֶךְ, אָז צָרִיךְ לִפְעֹל בְּהִפּוּכוֹ. וְזוּלַת הַפְּעֻלּוֹת הַהָפְכִּיּוֹת, אִי אֶפְשָׁר (לחולי) [לַחוֹלֶה] לִהְיוֹת בָּרִיא וְחָזָק:

 גַּם לָחֳלִי הַנֶּפֶשׁ אִי אֶפְשָׁר לְהִתְרַפְּאוֹת בִּשְׁלֵמוּת, כִּי אִם בַּפְּעֻלּוֹת הַהָפְכִּיּוֹת. וְעַל דֶּרֶךְ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל בְּבָבָא בַּתְרָא (ד א) עַל הוֹרְדוּס שֶׁהָרַג אֶת הַחֲכָמִים, וְשָׁאַל עֵצָה לְבָבָא בֶּן בּוּטָא אִם יָכוֹל לִמְצֹא לְמַכָּתוֹ תְּרוּפָה. וְאָמַר אֵלָיו, אַתָּה כִּבִּיתָ נֵרוֹ שֶׁל עוֹלָם, לֵךְ וַעֲסֹק בְּאוֹרוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְהִשְׁתַּדֵּל בְּבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. וְלָזֶה הִסְכִּימוּ גַּם כֵּן חַכְמֵי הַמִּדְרָשׁ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בראשית רבה פט"ו ס"ז) בְּמַה שֶּׁכָּתוּב (בראשית ג, ו) 'כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל', תְּאֵנָה הָיְתָה. בַּדָּבָר שֶׁקִּלְקְלוּ בּוֹ נִתְקְנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם שם, ז) 'וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה'. (עיין סנהדרין ע ב, ותוד"ה בה):