Sunday, March 29, 2015

חרוסת

חרוסת
הרב ארי דוד קאהן 

משנה מסכת פסחים פרק י משנה ג
[*] הביאו לפניו מטבל בחזרת עד שמגיע לפרפרת הפת הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין אף על פי שאין חרוסת מצוה רבי אליעזר בר צדוק אומר מצוה ובמקדש היו מביאים לפניו גופו של פסח:

פירוש המשנה לרמב"ם מסכת פסחים פרק י
והחרוסת תערובת שיש בה חמיצות וכעין תבן זכר לטיט, וכך אנחנו עושין אותה, שורין תאנים או תמרים ומבשלין אותן ודכין אותן עד שיתרככו ולשין אותן בחומץ ונותנין בתוכן "סנבל" או קרנית או איזוב בלי שחיקה. ור' צדוק שאומר חרוסת מצוה חייב לדעתו לברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת חרוסת. ואינה הלכה.

ר' עובדיה מברטנורא מסכת פסחים פרק י
וחרוסת - שעושים מתאנים ולוזים בטנים ושקדים וכמה מיני פירות ומשימין בה תפוחים ודכין הכל במדוכה ומערבין בחומץ ונותנין עליה תבלין קנה וקנמון כעין פתילות דקות ארוכות זכר לקש וצריך שתהיה עבה זכר לטיט:
שאין חרוסת מצוה - אלא לרפואה לבטל שרף החזרת, שרע וקשה לגוף כארס:
ר"א ברבי צדוק אומר מצוה - זכר לתפוח שהיו יולדות שם בניהם בלא עצב, וזכר לטיט:

תפארת ישראל - יכין מסכת פסחים פרק י
יט) וחרוסת. שעושין מתאנים או תפוחים מרוסקים זכר לטיט ומשימין בתוכו קנמון חתוך לפתילות דקות זכר לתבן, ואגוז זכר לישראל שנמשלו לאגוז, שנתרסקו בתוך הטיט [תע"ג]:

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קטז עמוד א
אף על פי שאין חרוסת מצוה. ואי לא מצוה - משום מאי מייתי לה? - אמר רבי אמי: משום קפא. אמר רב אסי: קפא דחסא - חמא, . רבי אלעזר ברבי צדוק אומר מצוה וכו'. מאי מצוה? רבי לוי אומר: זכר לתפוח. ורבי יוחנן אומר: זכר לטיט, אמר אביי: הלכך צריך לקהוייה, וצריך לסמוכיה. לקהוייה - זכר לתפוח, וצריך לסמוכיה - זכר לטיט. תניא כוותיה דרבי יוחנן: תבלין זכר לתבן, חרוסת זכר לטיט. אמר רבי אלעזר ברבי צדוק: כך היו אומרים תגרי חרך שבירושלים: בואו וטלו לכם תבלין למצוה.

רש"י מסכת פסחים דף קטז עמוד א
משום קפא - שרף החזרת קשה, ויש בו ארס.זכר לתפוח - שהיו יולדות בניהן שם בלא עצב, שלא יכירו בהן מצריים, דכתיב: תחת התפוח עוררתיך (שיר /השירים/ ח').
לסמוכיה - להטיל ולכתוש בו הרבה, כדי שיהיה עב, וצריך לקהוייה - להטיל בו תפוחים ויין ומילתא דאית בו קיוהא. צריך לקהוייה - זכר לתפוח, וצריך לסמוכיה - זכר לטיט.
תבלין - ירקות שמטילין בחרוסת זכר לתבן, וחרוסת שכותשים בו הדק - זכר לטיט.
תגרי חרך - חנוונים היושבים אצל חלונותיהם ומוכרין, כמו מציץ מן החרכים (שם /שיר השירים/ ב').

תוספות מסכת פסחים דף קטז עמוד א
תגרי חרך שבירושלים - משמע דהלכה כר' אלעזר בר' צדוק וגם בספרים כתב ר' יוסי ונימוקו עמו וכן עשה ה"ר יוסף בסדרו חרוסת זכר לטיט.

רשב"ם מסכת פסחים דף קטז עמוד א
זכר לתפוח. במסכת סוטה (דף יא ב) שהיו יולדות שם בניהם בלא עצב שלא יכירו בהן מצריים דכתיב תחת התפוח עוררתיך (שיר ח):
לסמוכיה. לכתוש בו ירקות הרבה כדי שיהא עבה:
וצריך לקהוייה. להטיל בו תפוחין דאית ביה קיוהא זכר לתפוח וצריך לסמוכיה זכר לטיט:
תבלין. בשמים שמטילין בחרוסת זכר לתבן וחרס שכותשין בו הדק זכר לטיט:
תגרי חרך. כמו מציץ מן החרכים (שם א). חנוונים היושבים אצל חנויותיהן ומוכרין:

תוספות מסכת פסחים דף קטז עמוד א
צריך לסמוכיה וצריך לקהוייה - ובירושלמי אמר אית דעבדי זכר לדם ומשום הכי קרי ליה טיבולו במשקה וכן עמא דבר לסמוכי ובשעת אכילה מקלשין אותו ביין וחומץ ובתשובת הגאונים מפרש לעשות חרוסת בפירות שנדמה לכנסת ישראל בשיר השירים תחת התפוח עוררתיך כפלח הרמון התאנה חנטה אמרתי אעלה בתמר אגוז אל גנת אגוז ושקדים על שם ששקד הקדוש ברוך הוא על הקץ.

תוספות מסכת תענית דף כט עמוד ב
של תפוחים - י"מ תפוחים כריח אתרוגים.

מהרש"א חידושי אגדות מסכת פסחים דף קטז עמוד א
זכר לטיט כו' בשעת אכילת מרור יזכור וימררו חייהם בעבודה קשה בחומר וגו' שהיא עבודת הטיט וזכר לתבן שהוסיפו בעבודתם ותבן לא ינתן לכם ויפץ העם וגו' לקושש קש לתבן ור"א דקאמר זכר לתפוח לפי המדרש שכתבו התוס' יש לעשות חרוסת גם בשאר פירות שנדמו ישראל בשיר השירים אבל בשמעתין לא נקט אלא זכר לתפוח והיינו דיש לזכור הנס דכל עוד שמררו חייהם היו יולדות בריוח כמ"ש תחת התפוח וגו' כדאמרינן במסכת סוטה ולקיים מ"ש פן ירבה כן ירבה:

רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ז
הלכה יא -החרוסת מצוה מדברי סופרים זכר ט לטיט שהיו עובדין בו במצרים, * וכיצד עושין אותה לוקחין תמרים או י גרוגרות או צמוקין וכיוצא בהן ודורסין אותן ונותנין לתוכן חומץ ומתבלין אותן בתבלין כמו טיט בתבן ומביאין אותה על השלחן בלילי הפסח.
הלכה יב -אכילת מרור אינה מצוה מן התורה בפני עצמה אלא תלויה היא באכילת הפסח, שמצות עשה אחת לאכול בשר הפסח על מצה ומרורים, ומדברי סופרים לאכול המרור לבדו בליל זה אפילו אין שם קרבן פסח.

לחם משנה הלכות חמץ ומצה פרק ז הלכה יא
[יא] החרוסת מצוה מדברי סופרים זכר לטיט וכו'. כאן פסק כר' אליעזר בר צדוק (דף קי"ד) וכדכתב ה"ה ובפירוש המשנה כתב בהפך ואמר שם דלדברי ר"א בר צדוק צריך לומר אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת חרוסת ואין הלכה כמותו. ונראה שחזר כאן ממה שכתב. ומ"מ צריך לתת טעם למה אין מברכין עליו כמו שכתב בעל המשנה כיון שהיא מצוה מדרבנן דהא מברכינן אמרור בזמן הזה דהוא מדרבנן אף על גב דיש לחלק דמרור היה מדאורייתא בזמן שבית המקדש קיים מ"מ הא מברכין על שאר מצות דרבנן:

הגהות מיימוניות הלכות חמץ ומצה פרק ז הלכה יא
[י] לאפוקי ממקצת בני אדם שאינם רוצים לאוכלן בפסח באמרם כי הלובן שעליהן הוא קמח או התאנים הגרועים מלבנים אותן בקמח כדי שיראו שמנים וטובים ואף על פי שמי פירות אין מחמיצין שמא מים מעורב בהן, והרבה חקרו בדבר מאנשים חכמים ויראי שמים אשר יודעים גידול התאנים ותולדתם יען כי גדלים בארצם ונודע בבירור שאין לחוש על זה ומ"מ אין חובה לאוכלם והחדל לא הפסיד כלום. ע"כ:

אמר יוסף הלכות חמץ ומצה פרק ז הלכה יא
R' Yosef Elkalai- D. 5578  R' Yosef son of R' David Elkalai was one of the sages of Jerusalem
[יא] עיין לח"מ דלא מצא טעם למה אין מברכין על החרוסת ונעלם ממנו דברי הטור סי' תע"ה וכן כתב הרב מנוח בפרק זה וכתב על זה דאל תתמה שהרי בלולב מצינו כי האי גוונא שאינו מברך על כל ד' המינין אף על פי שהם כולם מן התורה כלולב מפני שהם טפלים לו וכולם נקראים על שמו והוא עיקר ועליו מברכין ה"נ לא שנא עכ"ד:
ולקוצר ענ"ד אין הנדון דומה לראיה דהתם דאין מברכין על כל ד' המינין משום דד' מינין הן מצוה אחת וכמ"ש הר"מ פ"ז מהל' לולב ה"ה וכולן נקראים מצות לולב וכמ"ש הר"מ שם אבל הכא כל אחד מצוה מרור לחודיה וחרוסת לחודיה ומצה לחודיה והראיה שאין מעכבין זה את זה כמו בלולב שמעכבין ד' המינין זה את זה והטעם הזה דכתב מפני שהם טפלים ללולב וכולם נקראים על שמו משו"ה עליו מברכין ליתא והטעם דזה הוא למה מברכין אלולב ולא אתרוג ר"ל למה תקנו ברכת ד' מינים על לולב ולא על אתרוג או על מין אחר ועל זה שייך הטעם שכתב הרב מנוח מפני שכולם טפלים לו והוא פי' למה שאמרו בש"ס הואיל ובמינו גבוה מכולם וכמ"ש הרב עצמו בחיבור זה בפ"ג מהל' סוכה יעו"ש מ"מ הדין דין אמת שאין מברכין על החרוסת לפי שהוא טפל למרור וכמ"ש הטור וכן כתב הפר"ח סי' תע"ג יעו"ש ועיין מקראי קדש ועיין בספר המצות להרמב"ם מצות עשה נ"ו:

שו"ת רש"י סימן ש
פסח שחל להיות במוצאי שבת אם שכח אדם ולא תיקן חרוסת בערב שבת: אמר רבינו שלמה שיכול לתקנו במוצאי שבת שהוא ליל שניא כי חרוסת מצוהב ואינו מכשירי מצוהג השתא [תבלין] נידוכין כדרכןד, כ"ש חרוסת שהוא מותרה

שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן תעה סעיף יא
אחר שאכל הכזית של אכילת מצה יקח מיד כזית מרור וישקענו כולו בחרוסת כדי להמית את הקפא (פירוש מין תולעת יש במרור והוא מת על ידי החרוסת) שבמרור שלא יזיקנו ועכשיו אין נוהגין לשקעו כולו אלא בטיבול מקצתו ויש שמיישבין המנהג לפי שקפא זה אינו מצוי בינינו ואין מטבילין בחרוסת אלא משום מצוה שהוא זכר לטיט ואף על פי כן אין מברכין עליו לפי שהוא טפל למרור ונפטר בברכת המרור:

ספר כלבו סימן נ
החרוסת מצוה מדברי סופרים זכר לטיט, כתב הר"י ולסמוכי פירוש לעשותו עב זכר לטיט שהיה עב, וצריך לקהויי זכר לתפוח, והר"ף ז"ל כתב ובירושלמי קאמר אית דעבדי לה רכה זכר לדם ואומר ה"ר יחיאל דהא והא איתא בשעת עשיה עב וכך הוא מביאו על השלחן ובשעת טבול מקלשין אותו ביין ועושין אותו רך ע"כ, וכיצד עושה אותה לוקחין תמרים או גרוגרות וצמוקין וכיוצא בהן ודורסין אותן ונותנין לתוכן חומץ ומתבלין אותן בתבלין ודומה לטיט בתבן ומביאין אותו על השלחן, ונהגו לתת בהן תפוחים זכר לתחת התפוח עוררתיך (שיר השירים ח, ה), ותמרים זכר לזאת קומתך דמתה לתמר (שם ז, ח) ואגוזים זכר אל גינת אגוז ירדתי (שם ו, יא) וענבים זכר לגפנים סמדר נתנו ריח (שם ב, יג), כתב הרי"ף ז"ל חרוסת של ליל ראשון של פסח שחל להיות בשבת צריך ליתן המשקין מבעוד יום ובליל שבת יערבם ע"כ.
ואחר כך יקח הכרפס ומברך בורא פרי האדמה ויטבול בחרוסת ואינו מברך על החרוסת כמו שאמרו במשנה שאין חרוסת מצוה ואינו אלא לזכר בעלמא, ועוד מפני שהוא טפל והכרפס עיקר ומברך על העיקר ופוטר את הטפל, וה"ר יצחק כתב שבטבול ראשון אינו צריך רק חומץ בלבד, וכן דעת הר"ף ז"ל,

ספר המנהיג הלכות פסח

ואומ' אני זה דין נותן והא חרוסת בא זכר לטיט שהאשה ובעלה דורסת וא"כ בירקות שניות דחזרת שהוא בא לזכר למרור יש לטבול בחרוסת זכר לטיט להודיע כי מרור שלהם היה בטיט, אבל טיבול הראשון אינו אלא משום הכירה דתינוקות מה לנו זכר לטיט. ותדע דהא במתני' דמדכר חזרת דבשני טיבולין מיירי היכא דליכא שאר ירקי אלא (מרור) [חזרת] ואסקינן בע"פ [קט"ו ע"א] דמברך מעיקרא בורא פרי האדמה ועל אכילת מרור ואכיל והדר אחרי המצה אכיל למרור בלא ברכה ואף על פי שבתחי' מברך אמרור כיון דלא הגיע עדיין זמן המרור עד אחרי המצה לא מדכר במתני' חרוסת. אב"ן. וכן אני נוהג ובא בשם רבי' הקדוש ר' יצחק ומפי ר' יעקב אחי אמו לטבל הראשון בחומץ ושלום.
ונפלאתי על זה שכתבו לטבל המצה בחרוסת ולא ראיתי ולא שמעתי מנהג זה לעולם, וכי אפשר לומ' כן, והלא המצה צריכה הסיבה זכר לחירות, והחרוס' זכר לטיט ולשעבוד היא, והיאך יתחברו החרות והשעבוד זה עם זה שזה סותר זה. ועוד דתנן [קי"ד ע"א] הביאו לפניו מטבל בחזרת עד שמגיע לפרפרת הפת כו', הרי לך הטיבול בחזרת היה ולא במצה, ועוד בין למאן דאמ' חרוסת אינו מצוה אלא משום הקפא פי' תולעת שבירקות אין למצה קפא, ובין למאן דאמ' מצוה זכר לטיט אין המצה באה זכר לטיט אלא זכר לחירות, ועוד דמצה בזמן הזה דאוריית' וחרוסת דרבנן ודילמ' אגב חולייא מבטל ליה לטעמ' דמצה דבעינן וליכא דבמרור ליכא האי חששא מתוך המרה שבו. ועוד דקאמ' התם, הנוטל ידיו לטיבול ראשון צריך ליטול ידיו לטיבול שיני אלמא טיבול שיני הוא כטיבול ראשון שמטבל בירקות, ואף על פי שצריך נטילת ידים למצה לתכיפות להסעודה, על כן לא יתכן לעשות כן, והוא כשגגה היוצאה מלפני השליט. אב"ן הירחי.
יסוד העמרמי, נוטל חזרת ומברך לאכול מרור ומטבל בחרוסת ואין צריך ברכה וחוזר וכורך חזרת במצה ואוכל בלא ברכה זכר למקדש כהלל. ונרא' דלכך אינו מברך לאכול חרוסת שכשבירך לאכול מרור [עמוד תצא] הרי פטר את החרוסת שגם הוא בא זכר למרור ולשעבוד עבודת פרך בחומר ובלבני'. אב"ן.

מנהגי החגים: אכילת חרוסת היא מצוה מדרבנן
ב. אין מברכים על החרוסת
אין מברכים על אכילת החרוסת "אקב"ו על אכילת חרוסת" (כלבו סימן נ; טור סימן תעה).
הטעם: לפי שהחרוסת טפילה למרור (שם).
טעם נוסף: כי חוששים לדעת הסוברים שחרוסת אינה מצוה, ולכן אין לברך על החרוסת, שכן ספק ברכות להקל (פר"ח סימן תעג סעיף ה).
טעם נוסף: למרות שהחרוסת היא מצוה מדברי סופרים, מכל מקום לא תיקנו עליה ברכה, לפי שאינה אלא זכר לטיט (כלבו שם).
טעם נוסף: ברכת המרור פוטרת את החרוסת, לפי שהחרוסת דומה בענינה למרור שאף היא באה זכר לשעבוד (המנהיג הלכות פסח סימן פ).
טעם נוסף: בזמן המקדש לא בירכו על החרוסת, לפי שהיתה נאכלת עם המרור שהוא מדאורייתא והחרוסת אינה אלא מדרבנן, ולכן אף בזמן הזה שמרור מדרבנן, אין מברכים על החרוסת (שו"ת הרדב"ז ח"ג סימן תקמד).

שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תעג סעיף ה
הגה...וחרוסת (מז) יעשה עב, זכר לטיט, ואח"כ נותנין בו (מח) טז מעט חומץ או יין אדום זכר לדם, (טור). ועושין החרוסת מפירות שנמשלו בהם ישראל (תוספות פ' ע"פ) (מט) כגון, תפוחים, תאנים, אגוזים, רימונים, שקדים; ונותנין עליו תבלין, כגון קנמון וזנגביל (נ) יז הדומים לתבן שהיו מגבלין בו הטיט (טור).

שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תעה
 ואחר כך יקח (יב) ה כזית מרור (יג) <ד> וישקענו כולו בחרוסת, ולא ישהנו בתוכו שלא יבטל טעם מרירותו ומטעם זה צריך לנער החרוסת מעליו, ויברך על אכילת מרור (יד) ויאכלנו ו בלא הסיבה, ואחר כך נוטל (טו) <ה> מצה שלישית ובוצע ממנה (טז) [א*] וכורכה עם המרור (יז) ז <ו> וטובלה בחרוסת. הגה: ויש אומרים (יח) דאין לטובלו, וכן הוא במנהגים (יט) וכן ראיתי נוהגין. * (כ) ואומר: זכר למקדש (כא) כהלל, (כב) ואוכלן ביחד (כג) בהסיבה. ומשבירך על אכילת מצה לא ח יסיח בדבר שאינו מענין הסעודה עד שיאכל כריכה זו, (כד) <ז> כדי שתעלה ברכת אכילת מצה וברכת אכילת מרור גם לכריכה זו.

משנה ברורה סימן תעה ס"ק יז
(יז) וטובלה בחרוסת - שהרי [יז] כריכה זו היא זכר למקדש כהלל והלל היה מקיים מצות חרוסת במרור זה שבכריכה שהרי לא היה אוכל מרור כלל קודם כריכה זו וגם בזה צריך לנער החרוסת כמו במרור שאכל מקודם [מאמר מרדכי]:

חשוקי חמד פסחים דף קטז עמוד א
אכילת חרוסת בלי מרור
שאלה. מה הדין כאשר אין לו מרור, האם יאכל חרוסת בלבד?
תשובה. במסכת פסחים דף קטז ע"א נחלקו רבי אלעזר ב"ר צדוק וחכמים, לשיטת חכמים החרוסת באה לבטל את הקפא והחרוסת לכשעצמה אינה מצוה, מאידך שיטת ר"א ב"ר צדוק החרוסת עצמה מצוה, עיין שם בגמרא. ולפי זה לכאורה לדעת ראב"צ גם כשאין לו מרור יאכל את החרוסת, ואילו לרבנן אם אין לו מרור אין ענין לאכול חרוסת. והנה ברמב"ם (פ"ז מהלכות חמץ ומצה הלכה יא) כתב שהחרוסת מצוה מדברי סופרים זכר לטיט, וכדברי רבי אלעזר ב"ר צדוק. והלחם משנה העיר שבפירוש המשניות כתב הרמב"ם שלראב"צ שחרוסת מצוה צריך אף לברך עליו, והוסיף שם שאין הלכה כמותו, וא"כ למה כאן פסק כראב"צ, וגם למה לא הזכיר שצריך לברך על החרוסת. וביאר הלחם משנה שהרמב"ם בפסקים חזר בו ממה שכתב בפירוש המשניות, ומ"מ נשאר בצ"ע למה לא מברכים על החרוסת כמו שמברכים על שאר מצוות דרבנן, עיין שם. ויעוין ברבנו מנוח שביאר דלכן לא מברכים על החרוסת משום שהוא טפל למרור, יעו"ש. וצ"ב התינח כשיש לו מרור, אבל אם אין לו ואוכל חרוסת לבד, למה לא יברך על החרוסת? ואולי מאחר ולא שכיח שלא יהיה לו מרור, לא תיקנו חז"ל ברכה על החרוסת בלבד. וברדב"ז (אלף תרצב) השיב דלכן לא תקנו ברכה על החרוסת, משום שמרור ומצה בזמן המקדש היו מצוה דאורייתא, ולכן ברכו עליהם לאכול מצות ומרורים, ולא רצו להכליל חרוסת כיון דהוי דרבנן ולפי"ז לא תקנו לעולם ברכה על חרוסת. עכ"פ לדינא פשוט שיש מצוה לאכול חרוסת אף בלי מרור, ולא יברך עליו.



משנה מסכת פסחים פרק י
שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת הלילה הזה שתי פעמים ולפי דעתו של בן אביו מלמדו מתחיל בגנות ומסיים בשבח ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה:

תלמוד ירושלמי (ונציה) מסכת פסחים פרק י [דף לז טור א]
/ה"ג/ הלכה ג' חבריא בשם רבי יוחנן צריך לטבל בחזרת שני פעמים רבי זעורה בשם ר' יוחנן [דף לז טור ד] אינו צריך לטבל בחזרת שני פעמים רבי שמעון בן לקיש אמר אם לא טבל פעם ראשונה צריך לטבל פעם שנייה מתניתא פליגא על רבי שמעון בן לקיש שבכל הלילות אנו מטבלי' פעם אחת והלילה הזה שתי פעמים סבר רבי שמעון בן לקיש על הדא דבר קפרא מתנית' פליגא על בר קפרא שבכל הלילות אנו מטבילין אותו עם הפת וכאן אנו מטבילין אותו בפני עצמו מתניתא פליגא על רבי יוחנן יוצאין במצה בין שכיוון בין שלא כיוון והכא מכיון שהיסב חזקה כיוון מתיב רבי ירמיה קומי רבי זעורה מתניתא פליגא על רבי שמעון בן לקיש הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת אף על פי שאין חרוסת מצוה חזרת מצוה אמר ליה שכן רב מטבל בתורדין תגרי ירושלם היו אומרים בואו וטלו לכם תבלי מצוה בני בייתיה דאיסי בשם איסי ולמה נקרא שמה רובה שהיא רבה עמו רבי יהושע בן לוי אמר צריכה שתהא עבה מילתיה אמר זכר לטיט אית תניי תני צבריה שתהא רבה מילתיה אמר זכר לדם תני ובגבולין צריכין שני תבשילין אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה






תוספות יום טוב מסכת פסחים פרק י
וחרוסת - פירש הר"ב שעושין מתאנים וכו' ודכין הכל במדוכה. וע"ש זה נקרא חרוסת מלשון חרס בגמרא דף קי"ו בברייתא חרס זכר לטיט ופירש רש"י חרס שכותשין בו הדק זכר לטיט. ומ"ש הר"ב ומשימין בה תפוחים משמע דאף לת"ק משימין בה תפוחים על כל פנים מדלא כללינהו בהדי תאנים ולוזים וכו' וזו לא ידעתי מנין לו. גם הרמב"ם לא הזכיר כן בפירושו:

תוספתא מסכת פסחים (ליברמן) פרק י

אף על פי שאין חרוסת מצוה ר' לעזר בי ר' צדוק אומ' מצוהמעשה ואמ' להם ר' לעזר בר' [צדוק] לתגרי לוד בואו וטלו לכם תבלי מצוה

No comments:

Post a Comment