קדוש השם – הקדוש רה"ג משה טברסקי

קדוש השם – הקדוש רה"ג משה טברסקי

1.    ויקרא פרק כב פסוק לב

וְלֹ֤א תְחַלְּלוּ֙ אֶת־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֔י וְנִ֨קְדַּשְׁתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֲנִ֥י ה֖' מְקַדִּשְׁכֶֽם:

2.    רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ה הלכה א

כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל, ומוזהרין שלא לחללו שנאמר ולא תחללו את שם קדשי, כיצד כשיעמוד עובד כוכבים ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה או יהרגנו יעבור ואל יהרג שנאמר במצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, וחי בהם ולא שימות בהם, ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו.

3.    ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה ט

והמצוה התשיעית היא שצונו לקדש השם והוא אמרו (אמור כב) ונקדשתי בתוך בני ישראל. וענין זאת המצוה אשר אנחנו מצווים לפרסם האמונה הזאת האמתית בעולם ושלא נפחד בהיזק שום מזיק. ואף על פי שבא עלינו מכריח גובר יבקש ממנו לכפור בו יתעלה לא נשמע ממנו אבל נמסור עצמנו למיתה ולא נתעהו לחשוב שכפרנו ואף על פי שלבנו מאמין בו יתעלה. וזאת היא מצות קדוש השם המצווים בה בני ישראל בכללם רוצה לומר מסירת נפשנו למות ביד האונס על אהבתו ית' ואמונת יחודו. כמו שעשו חנניה מישאל ועזריה (דניאל ג) בזמן נבוכדנצר הרשע כשגזר להשתחות לצלם והשתחוו כל העמים וישראל בכלל ולא היה שם מקדש שם שמים והיתה בזה חרפה גדולה על ישראל שנעדרה המצוה הזאת מכלם ולא היה שם מקיים אותה אבל פחדו הכל ולא נצטותה מצוה זו אלא למעמד הגדול ההוא שפחד ממנו העולם כלו והיה בו ראוי שיפורסם הייחוד ויגלה ברבים בעת ההיא. ויעד השם על ידי ישעיה (כט) שלא תשלם חרפת ישראל בעדות ההיא ושייראו בהם ילדים בעת ההיא הקשה לא יפחידם המות וימסרו נפשם ויפרסמו ויחזקו האמונה ויקדשו את השם ברבים כמו שצונו יתעלה על ידי משה רבנו. והוא אמרו לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו כי בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו יקדישו שמי וגומר. ולשון ספרא (אמור ספ"ט) על מנת כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים על מנת שתקדשו שמי ברבים. ובגמר סנהדרין (עד ב) אמרו בן נח מצווה על קדושת השם או אינו מצווה תא שמע שבע מצוות נצטוו בני נח ואם אתה אומר כן תמניא הוו. הנה כבר התבאר לך שהיא מכלל מספר המצוות שהם חובה לישראל ולקחו ראיה על מצוה זו מאמרו ונקדשתי בתוך בני ישראל. והנה התבארו משפטי מצוה זו בפרק שביעי מסנהדרין (עד א):

מסירות נפש מתוך אהבה – "ואהבת – בכל נפשך"

4.    תלמוד בבלי מסכת ברכות דף סא עמוד ב

ואהבת את ה' אלהיך. תניא, רבי אליעזר אומר: אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך? ואם נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל נפשך? אלא: אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו - לכך נאמר בכל נפשך, ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו - לכך נאמר בכל מאדך. רבי עקיבא אומר: בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך.

....בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך - אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד.

5.    תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק ט דף יד עמוד ב /ה"ה

רבי עקיבה הווה קיים מיתדין קומי טונוס טרופוס הרשע רחתת ענתה דקרית שמע שרי קרי קרית שמע וגחך אמר ליה סבא אי חרש את אי מבעט בייסורין את אמר ליה תיפח רוחיה דההוא גברא לא חרש אנא ולא מבעט בייסורין אנא אלא כל יומי קריתי פסוק זה והייתי מצטער ואומר אימתי יבואו שלשתן לידי ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך רחמתיה בכל לבי ורחמתיה בכל ממוני ובכל נפשי לא הוה בדיקה לי וכדון דמטת בכל נפשי והגיעה זמן קרית שמע ולא אפלגא דעתי לפום כן אנא קרי וגחך לא הספיק לומר עד שפרחה נשמתו

6.    ספרא אמור פרשה ח

המוציא אתכם מארץ מצרים, על תניי הוצאתי אתכם מארץ מצרים, על תניי שתמסרו עצמיכם לקדש את שמי להיות לכם לאלהים, על כרחכם, אני ה', אני נאמן לשלם שכר.

7.    ספר תשב"ץ קטן סימן תטו

מהר"ם ז"ל אומר כשהאדם גומר בדעתו לקדש השם וימסור נפשו על קידוש השם כל מה שעושין לו הן סקילה הן שריפה הן קבורת חיים הן תליה אינו כואב לו כלום. והביא ראיה מן המסורת הכוני ב' במסורת הִכּ֣וּנִי פְצָע֑וּנִי. הִכּ֥וּנִי בַל־חָלִיתִי֘. כלומר כשהם הכוני ופצעוני בל חליתי כלומר לא היה כואב לי. ומביא ראיה מספר היכלות שרבי חנניא בן תרדיון היה במקום קיסר ששה חדשים והרג שיתא אלפי דוכסים והגמונים ולסוף ששה חדשים נלקח למעלה ושרפו אחד כדמותו במקומו. ותדע שכן הוא שאין לך אדם בעולם שאם היה נוגע באצבע קטנה באש היה צועק אפילו אם היה בדעתו לעכב עצמו לא היה יכול ורבים מוסרים עצמם לשרפה ולהריגה על קדוש השם יתברך ואינם צועקים לא אוי ולא אבוי וגם אומרים העולם כיון שמזכיר שם המיוחד תחלה מובטח הוא שיעמוד בנסיון ולא יכאב לו:

8.    שו"ת יחל ישראל סימן לט

....בעקבות מאמרו של אאמו"ר זצ"ל הי"ד, אנקוט בשיפולי גלימא דאבא, ואבוא בס"ד ליישב כמה מההערות שהעיר בשו"ת אמרי כהן (להגאון ר' יחיאל מיכל הולנדר זצ"ל, פיעטרקוב תרצ"ז, מהדורת צילום ניו יורק תשל"ג, סי' לד), בתשובתו אל אבי זצ"ל על קונטרסו הנ"ל. וזה החלי בס"ד.

א. אודות הראיה שהביא אבי מדברי ההגהות מיימוניות כתב האמרי כהן (דף סז טור ג) לדחות דאולי ס"ל להגהות מיימוניות דדוקא גבי מנין וכל דבר בקדושה קטן מצטרף, כיוון דכתיב "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כב, לב) והלשון "בתוך בני ישראל" כולל גם קטנים. אך עצם דין "ונקדשתי" דמזה ילפינן דין קידוש השם, מהיכי תיתי לרבות גם קטן, כיוון דבכל התורה פטור, עכת"ד.

....ב. אודות הראיה מלשון הרמב"ם (פ"ה מהל' יסודי התורה ה"א) "כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול" דמשמע גם נשים וקטנים כמבואר באבות דר' נתן (פרק יב אות ד, והובא גם בילקוט שמעוני פרשת חוקת רמז תשסד, ד"ה ויבכו) כתב האמרי כהן (שם, טור א) דתמוה, דשם אינו מבואר רק דנשים הם בכלל "בית ישראל" ולא קטנים. והיאך מוכח דכוונת הרמב"ם בכותבו "כל בית ישראל" לרבות קטנים, עכת"ד.

אך הביאור הנכון בזה הוא, דהרי כאן גם בענין קידוש השם אין סיבה מיוחדת להרמב"ם להדגיש את חיוב הנשים במה שאמר "כל בית ישראל", דפשיטא דנשים חייבות, דמאי שנא מאנשים. ולכן נראה שזו כוונת הרמב"ם שנקט בלשונו "כל בית ישראל" לרבות גם קטנים. ודברי האבות דר' נתן הם רק כזכר לדבר שהמלים "כל בית ישראל" לרבות באו. והתם מענינא דקרא, והכא מענינא דקרא וזה פשוט וברור.

אמנם בספר קובץ על הרמב"ם כאן (וכן הוא בהגהות יד איתן על הרמב"ם, נדפס בסוף סדר זמנים) כתב דכוונת הרמב"ם בכתבו "כל בית ישראל" למעט בני נח דאינם מצווים על קידוש השם, (וכדפסק הרמב"ם בפ"י מהל' מלכים ה"ב, יעויין שם בכסף משנה ובמשנה למלך, ועיין בשו"ת כנף רננה יו"ד סי' נב, ועיין להרב החיד"א בתשובותיו חיים שאל ח"ב סי' מג סעיף ד). אך האור גדול (סי' א, בקונטרסו על סדר הרמב"ם בהלכות קידוש השם) כתב לדחות את דברי הקובץ הנזכרים, כיוון דעדיין הלשון "כל בית ישראל" אינו מדוייק שפיר, דהלשון "כל בית ישראל" משמעותו דאתיא לרבות ולא למעט. ולפיכך מסיק הגדול ממינסק דדברי הרמב"ם באו לרבות נשים, דהוה אמינא למימר דנשים אינן חייבות בקידוש השם על פי הירושלמי דשביעית (פ"ד ה"ב, דף ו, ב, ובמסכת סנהדרין פ"ד ה"ה, דף טז, א) לכן בא הרמב"ם בלשונו הזהב וכתב "כל בית ישראל מצווים על קידוש השם" ואתי לרבות נשים, כיוון דבש"ס דילן (סנהדרין עד, ב) משמע דנשים חייבות בקידוש השם, דהגמ' מקשה והא אסתר פרהסיא הואי אלמא דגם בנות ישראל מצוות על קידוש השם. והביא גם מהאבות דרבי נתן, ושוב כתב דיש לומר דכוונת הרמב"ם לאתויי גרים, עיין שם שהאריך.

9.    שפת אמת מסכת פסחים דף נג עמוד ב

בגמ' מה ראו חמ"ו שמסרו עצמן לכבשן כו' כל הסוגיא תמוה חדא דהא מחויבין למסור נפשם על ע"ז כמ"ש בתוס' ולתי' התוס' דלא הוי ע"ז קשה מה הפי' אנו שמצווין על ק"ה אך זה י"ל דהכי קאמר אנו ששייך בנו מצות ק"ה בע"ז ממילא יש לנו להחמיר גם בכל מצוה קלה אבל עוד קשה מה דאמרי' ומה צפרדעים שאין מצווין על קדושת השם הלא להם הי' הציווי כך ועלו ובאו כו' ובתנוריך ובודאי מה שמצוה הקדוש ברוך הוא לעשות אפי' לילך תוך כבשן האש מחויבין למסו"נ ולא שייך בזה וחי בהם כמו שנתחייב יצחק אבינו לשמוע לאביו שנצטוה מפי הקדוש ברוך הוא להעלותו לעולה ואפ"ל קצת בדוחק לפמ"ש (במד' שה"ש) בפסוק זאת קומתך דמתה לתמר דמתחילה מסרו עצמם חמ"ו ע"ד לעשות להם נס ע"ש ולפ"ז י"ל כוונת הגמ' מה ראו כו' היינו ע"מ סמכו שיעשה להם נס וזה למדו מדכתי' בצפרדעים בתנורך ובמשארותיך דמשמע שאחר שבאו לתנור חם יצאו אח"כ לעיסה א"כ ניצולו הם מן האש ע"י שעשו שליחות בוראם אף על גב דהם לא נצטוו על ק"ה היינו שהם עשו רק בטבע שכך גזר השי"ת אעפ"כ כיון שעשו מצות בוראם ניצולו מן האש אנו שנצטוינו ועושין לקיים מצותו ית' על אחת כו"כ שיעשה לנו נס:

ילקוט שמעוני תורה פרשת האזינו רמז תתקמב

כי שם ה' אקרא [לב, ג], נמצינו למדין שלא הזכיר משה שמו של מקום אלא אחר עשרים ואחת מלות, ממי למד ממלאכי השרת למד שאין מלאכי השרת מזכירין את השם אלא אחר שלש קדושות שנאמר וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש, אמר משה די שאהיה בפחות משבעה כמלאכי השרת, והרי דברים קל וחומר ומה משה שהוא חכם חכמים וגדול גדולים לא הזכיר שמו של מקום אלא אחר עשרים ואחת מלות, המזכיר שמו של מקום בחנם על אחת כמה וכמה, רשב"י אומר מנין שלא יאמר אדם לה' עולה לה' מנחה לה' שלמים, אלא עולה לה' מנחה לה' שלמים לה', תלמוד לומר קרבן לה', והרי דברים קל וחומר ומה אלו שהן מקודשין לשמים אמר המקום אל יחל שמי עליהן עד שיקדשו, המזכיר שמו של מקום בחנם ובמקום בזיון על אחת כמה וכמה, [ד"א] כי שם ה' אקרא הבו גודל, רבי יוסי אומר מנין לעומדין בבית הכנסת ואומרים ברכו את ה' המבורך שעונין אחריהם ברוך ה' המבורך לעולם ועד, ת"ל כי שם ה' אקרא הבו גודל, א"ל רבי נהוראי השמים דרך ארץ היא גוליירין מתגרין במלחמה וגבורים נוצחין, ומנין שאין מזמנין אלא בשלשה, תלמוד לומר כי שם ה' אקרא וגו', ומנין שעונין אמן אחר המברך, ת"ל הבו גודל לאלהינו, ומנין לעונין יהא שמו הגדול מבורך שעונין אחריהן לעולם ולעולמי עולמים, ת"ל הבו גודל לאלהינו, ומנין אתה אומר שלא ירדו אבותינו למצרים אלא כדי שיעשה להם נסים וגבורות לקדש את שמו הגדול בעולם שנאמר ויהי בימים הרבים ההם וגו' וישמע אלהים את נאקתם, ואומר כי שם וגו', ומנין שלא הביא המקום פורענות ולא הביא עשר מכות על פרעה ועל מצרים אלא על שלא קדשו את שמו הגדול בעולם, שבתחלת הענין הוא אומר מי ה' אשר אשמע בקולו, ובסוף הענין הוא אומר ה' הצדיק, ומנין שלא עשה המקום נסים וגבורות לאבותינו על הים ועל הירדן ועל נחלי ארנון אלא בשביל לקדש שמו בעולם, שנאמר ויהי כשמוע כל המלכים אשר בעבר הירדן וגו', וכן רחב אומרת לשלוחי יהושע כי שמענו את אשר הוביש ה' וגו', ת"ל כי שם ה' אקרא, ומנין שלא ירד דניאל לגוב האריות אלא כדי שיעשה לו המקום נסים וגבורות בשביל לקדש את שמו בעולם, שנאמר כי שם ה' אקרא, ואומר מן קדמי שים טעם די בכל שלטן מלכותי להון זייעין ודחלין מן קדם אלהיה די דניאל, ומנין אתה אומר שלא ירדו חנניה מישאל ועזריה לתוך כבשן האש אלא כדי שיעשה להם המקום נסים וגבורות בשביל לקדש שמו הגדול בעולם, שנאמר אתיא ותמהיא די עבד עמי אלהא עלאה שפר קדמי להחויה, אתוהי כמה רברבין ותמהוהי כמה תקיפין, ומנין שאין מלאכי השרת מזכירין שמו מלמעלן עד שמזכירין אותו ישראל מלמטן (שנאמר) [ואומרים] שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, (ואומר) [שנאמר] ברן יחד כוכבי בוקר אלו ישראל שמשולין לכוכבים שנאמר והרביתי את זרעך ככוכבי השמים והדר ויריעו כל בני אלהים אלו מלאכי השרת, וכן הוא אומר ויבאו בני האלהים להתיצב על ה', שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן, מנהני מילי, אמר רב אשי דאמר קרא גדלו לה' אתי וגו', רבי אבהו אמר מהכא כי שם ה' אקרא וגו':

תלמוד בבלי מסכת כתובות דף לג עמוד ב

דלמא מלקות חמור, דאמר רב: אילמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה, פלחו לצלמא!

תוספות מסכת כתובות דף לג עמוד ב

אילמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה הוו פלחי לצלמא - תימה מנא לן דהא אמרי' בהרואה (ברכות סא:) כשהוציאו את ר"ע אמר כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה אימתי יבא לידי ואקיימנו בכל נפשך אלמא משמע דבכל נפשך מיירי אפי' היו מייסרין את האדם ביסורין קשין דומיא דר' עקיבא שהיו מסרקין בשרו במסרקי ברזל וכ"ש לנגודי ואור"ת דאותו צלם לא היה עבודת כוכבים ממש אלא היה עשוי לכבוד המלך ואעפ"כ היה בו קידוש השם ולכך מסרו עצמן למיתה והיינו דכתיב (דניאל ג) לאלהך לית אנן פלחין ולצלם דהבא די אקימת לא נסגוד משמע שהצלם לא היה תופס באלהות ומיהו פלחו לצלמא משמע שהצלם היה עבודת כוכבים מדקאמר פלחו.

הגהות יעבץ

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף נג עמוד ב

איבעיא להו: תודוס איש רומי גברא רבה הוה, או בעל אגרופין הוה? - תא שמע, עוד זו דרש תודוס איש רומי: מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו [עצמן] על קדושת השם לכבשן האש - נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים, ומה צפרדעים שאין מצווין על קדושת השם כתיב בהו ובאו [ועלו] בביתך [וגו'] ובתנוריך ובמשארותיך. אימתי משארות מצויות אצל תנור - הוי אומר בשעה שהתנור חם, אנו שמצווין על קדושת השם - על אחת כמה וכמה: רבי יוסי בר אבין אמר: מטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים היה, דאמר רבי יוחנן: כל המטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים - זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר כי בצל החכמה בצל הכסף.

תוספות מסכת פסחים דף נג עמוד ב

מה ראו חנניה מישאל ועזריה - פ"ה מה ראו שלא דרשו וחי בהם ולא שימות בהן וקשה דהא בפרהסיא הוה ומסקינן בסנהדרין (דף עד.) דלכולי עלמא בפרהסיא חייב למסור עצמו אפילו אמצוה קלה ומפר"ת דצלם זה שעשה נבוכדנצר לאו ע"ז הוה אלא אינדרטא שעשה לכבוד עצמו ולכך קאמר מה ראו וכן משמע מדכתיב לאלהך לית אנחנא פלחין ולצלם דדהבא לא נסגוד משמע דאלהא דידיה וצלמא תרי מילי נינהו ואתי נמי שפיר הא דאמרינן באלו נערות (כתובות לג:) אלמלי נגדו לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא ואי ע"ז הוה ח"ו שהיו משתחוים לו ומיהו לשון פלחו לא אתי שפיר ור"י מפרש מה ראו שלא ברחו שהרי קודם המעשה היו יכולים לברוח כמו שעשה דניאל כדאמר בחלק (סנהדרין צג.) ג' היו באותה עצה.

חידושי הרמב"ן מסכת כתובות דף לג עמוד ב

הא דאמרינן אלמא נגדו לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא לאו דוקא אלא גוזמא בעלמא קאמר א"נ לאו ע"ז היתה אלא אנדרטא היתה ולכבודו של נבוכדנצר, ואף על גב דכתיב לאלהך שאתה עושה אותו כאלוה קאמר, והיינו דאמרי' התם מה ראו חנניה מישאל ועזריה שהפילו עצמן לכבשן האש ואי ע"ז היתה היכי אמרינן מה ראו הרי אמרו יהרג ואל יעבור, ומשו"ה נשאו ק"ו בעצמן מצפרדעים וכו' לומר לך דהא קדושת השם בלחוד הוא דטעו בה אינשי וכע"ז דמיא להו ולקדש את השם בפני עמי הארץ עשו כן, ולא כדברי המפרש שהיה להן להרוג את עצמן. ושוב מצאתי במדרש חזית ששאלו ליחזקאל ואמר להם כך מקובלני מישעיה רבי חבי כמעט רגע עד יעבר זעם אמרו לי' מאי את בעי דיהון אמרין הדין צלמא סגדין ליה כל אומיא אמר להון ומה אתון בעון אמרי ליה דיהון אמרין הדין צלמא כל אומיא סגדין ליה לבר מישראל, ע"כ באגדה, וזהו העיקר שהיו יכולין להסתלק משם אלא שכל עצמן לקדש את השם היו מכוונים.

שיר השירים רבה (וילנא) פרשה ז

א [ח] זאת קומתך דמתה לתמר, ר' חוניא בשם ר' דוסא בר טבת שני יצרים ברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, יצר עבודת כוכבים ויצר זנות, יצר עבודת כוכבים כבר נעקר, ויצר זנות הוא קיים אמר הקדוש ברוך הוא כל מי שהוא יכול לעמוד בזנות מעלה אני עליו כאילו עומד בשתיהן, אמר ר' יהודה לחבר שהיה לו חכינים חבר את הגדולה והניח את הקטנה, אמר כל מי שהוא יכול לעמוד בזו מעלין עליו כאילו עומד בשתיהם, כך עקר הקדוש ברוך הוא יצר עבודת כוכבים והניח של זנות, אמר כל מי שעומד ביצר זנות מעלין לו כאילו עמד בשתיהן, אימתי נעקר יצר עבודת כוכבים, רבי בנייה אמר אלו מרדכי ואסתר, ורבנן אמרי אלו חנניה מישאל ועזריה, מיתיבין רבנן לרבי בנייה וכי על ידי יחידי היה נעקר, מותיב רבי בנייה לרבנן וכי מרדכי ואסתר יחידים היו, הדא מסייעא לרבי בנייה, א"ר תנחומא ור' מיאשא ור' ירמיה בשם ר' שמואל בר כהנא כתיב (אסתר ד') שק ואפר יצע לרבים, רובן של אותו הדור צדיקים היו, ודא מסייעא לרבנן, ר' פנחס ורבי חלקיה בשם ר' שמואל כתיב (יחזקאל ו') וזכרו פליטיכם אותי בגוים אשר נשבו שם וגו', פליטיכם אלו חנניה מישאל ועזריה שהיו פלטים מכבשן האש, בגוים אשר שבו שם אין כתיב כאן, אלא בגוים אשר נשבו שם, אמר הקדוש ברוך הוא לישראל (הושע י"ד) אפרים מה לי עוד לעצבים, מה לי ליצרה של עבודת כוכבים, אני עניתי, אני עוניתי לו, לא אשורנו, לא אמרנו שירה לפניך, הוי אומר אני הוא שכפפתי יצרה של עבודת כוכבים, אם כן למה באו ישראל בספק בימי המן, רבנן ורשב"י רבנן אמרי על שעבדו ישראל עבודת כוכבים, ור' שמעון אמר על שאכלו מתבשיל הגוים, אמרו לו והלא לא אכלו סעודה אלא אנשי שושן הבירה בלבד הה"ד (אסתר א') ובמלאת הימים האלה, אמרו לו והלא כל ישראל ערבין אילין באילין דכתיב (ויקרא כ"ו) וכשלו איש באחיו, איש בעון אחיו, אמר להם אם כדעתכם אתם חייבתם את כל ישראל כלייה דכתיב (שמות כ"ב) זובח לאלהים יחרם, אמרו לו אעפ"כ לא עבדו אותה בכל לבם, שנא' (איכה ג') כי לא ענה מלבו, אף ע"פ כן (שם /איכה ג'/) ויגה בני איש, העמיד עליהם אדם קשה ביותר לנסותן זה נבוכדנצר ועמד והגה את מכתן, רבי ברכיה בשם ר' לוי אמר בשני מקומות פעלו ישראל עם הקדוש ברוך הוא, בסיני פעלו בפיהם ולא פעלו בלבם, שנאמר (תהלים ע"ח) ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו, בבבל פעלו בלבם ולא פעלו בפיהם שנא' כי לא ענה מלבו, אעפ"כ ויגה בני איש, הביא עליהם איש שנא' (אסתר ז') איש צר ואויב המן הרע הזה, והגה את מכתן, על דעת רבנן עבדו ישראל עבודת כוכבים בימי נבוכדנצר, על דעת ר' שמעון בן יוחאי לא עבדו ישראל עבודת כוכבים בימי נבוכדנצר, על דעת רבנן עבדו ישראל עבודת כוכבים כיצד, נבוכדנצר העמיד צלם והפריש עשרים ושלשה מכל אומה ואומה, ועשרים ושלשה מכל ישראל, על דעת ר' שמעון לא עבדו ישראל עבודת כוכבים הא כיצד, נבוכדנצר העמיד צלם והפריש מכל אומה ואומה שלשה שלשה, ושלשה מכל ישראל, וחנניה מישאל ועזריה שהיו השלשה מישראל עמדו ומיחו על עצמן ולא עבדו עבודת כוכבים, הלכו להם אצל דניאל, אמר /אמרו/ לו רבינו דניאל, נבוכדנצר העמיד צלם והפריש מכל אומה ואומה שלשה שלשה ולנו הפריש מכל ישראל מה אתה אומר לנו נסגוד ליה או לא, אמר להם הנה הנביא לפניכם לכו אצלו, הלכו להם מיד אצל יחזקאל, אמרו לו כמו שאמרו לדניאל נסגוד ליה או לא, אמר להם כבר מקובל אני מישעיה רבי (ישעיה כ"ו) חבי כמעט רגע עד יעבור זעם, אמרו ליה מה את בעי דיהון אמרין הדין צלמא סגדין ליה כל אומיא, אמר לון ומה אתון אמרין, אמרו ליה אנן בעינן נתן ביה פגם דניהוי תמן ולא נסגוד ליה, בגין דיהון אמרין הדין צלמא כל אומיא סגיד ליה לבר מישראל, אמר להם אם כדעתכם המתינו לי עד שאמלך בגבורה הה"ד (יחזקאל כ') באו אנשים מזקני ישראל לדרוש את ה' וישבו לפני, ומי היו אלו חנניה מישאל ועזריה, אמר לפני הקדוש ברוך הוא רבש"ע חנניה מישאל ועזריה מבקשים ליתן נפשם על קדושת שמך, מתקיים את עליהן או לא, אמר לו איני מתקיים עליהם הה"ד (שם /יחזקאל כ'/) בן אדם דבר את זקני ישראל ואמרת אליהם וגו' הלדרוש אותי אתם באים, מאחר שגרמתם לי להחריב ביתי ולשרוף היכלי ולהגלות בני לבין האומות ואחר כך אתם באים לדרשני, (שם /יחזקאל כ'/) חי אני אם אדרש לכם, באותה שעה בכה יחזקאל וקונן והילל בעצמו ואמר ווי לשונאי ישראל אבדה שארית יהודה, שלא נשתייר מיהודה אלא אלו בלבד שנא' (דניאל א') ויהי בהם מבני יהודה דניאל חנניה מישאל ועזריה וזו תשובה באה להם והוה בכי ואזיל, כיון דאתא אמרו ליה מה אמר לך הקדוש ברוך הוא, אמר להם אינו מתקיים עליכם, אמרו לו בין מתקיים בין שאין מתקיים אנו נותנין נפשותינו על קדושת שמו, תדע לך שהוא כן, שעד שלא באו אצל יחזקאל מה אמרו לו לנבוכדנצר (שם /דניאל/ ג') לא חשחין אנחנא על דנה פתגם להתבותך הן איתי אלהנא די אנחנא פלחין יכל לשזבותנא, לאחר שבאו אל יחזקאל ושמעו התשובה אמרו לנבוכדנצר (שם /דניאל ג'/) והן לא ידיע ליהוא לך מלכא, בין מציל בין לא מציל ידיע ליהוא לך מלכא די לאלהיך לא איתנא פלחין ולצלם דהבא די הקימת לא נסגד, מן דנפקין מן גביה דיחזקאל נגלה הקדוש ברוך הוא ואמר לו יחזקאל מה את סבור שאיני מתקיים עליהם מתקיים אני עליהם בודאי הה"ד (יחזקאל ל"ו) כה אמר ה' אלהים עוד זאת אדרש לבית ישראל, אלא שביק להון ולא תימר להון מידי, אשבוק להון מהלכין על תומם הה"ד (משלי י') הולך בתום ילך בטח וגו', מה עשו הלכו ופזרו עצמן בין האוכלוסין והוון אמרין והן לא מציל ידיע ליהוא לך, הדא היא דברייתא משתבעין ואמרין במאן דאקים עלמא על תלתא עמודים, אית דאמרי אברהם יצחק ויעקב אינון ואית דאמרין אלו הן חנניה מישאל ועזריה, זאת קומתך דמתה לתמר, מה תמר נגזרה עליה שריפה ולא נשרפה, אף אלו נגזר עליהם שריפה ולא נשרפו, כיצד נעשה להם האור, רבי אלעזר ור' שמואל בר נחמיה, רבי אלעזר אמר כמין טלנס, ורבי שמואל אמר כמין אוקיי.

ספרא אמור פרשה ח

פרק ט וכי תזבחו זבח תודה לה' לרצונכם תזבחו, ביום ההוא יאכל שאין תלמוד לומר, אלא אם אינו ענין לאכילה תניהו ענין לזביחה, אף תחילת זביחתו לא תהיה אלא על מנת לאכול ליום אחד. (ב) אין לי אלא תודה מנין לכל הנאכלים ליום אחד שלא תהא זביחתן אלא על מנת לאכול ליום אחד תלמוד לומר וכי תזבחו זבח תודה וכי תזבחו זבח לרבות זבחים הנאכלים ליום אחד שלא תהא זביחתן אלא על מנת לאכול ליום אחד. (ג) ושמרתם זו משנה ועשיתם זו המעשה וכל שאינו במשנה אינו במעשה, ושמרתם את מצות ה' ועשיתם אותם ליתן שמירה ועשייה במצות, אני ה', אני נאמן לשלם שכר. (ד) ולא תחללו שומע אני ממשמע שנאמר ולא תחלל אמור קדש וכשהוא אומר ונקדשתי מסור את עצמך וקדש שמי, יכול ביחידי תלמוד לומר בתוך בני ישראל המרובים. (ה) מיכן אמרו כל המוסר עצמו על מנת לעשות לו נס אין עושים לו נס, ושלא לעשות לו נס עושין לו נס, שכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה שאמרו לנבוכדנצר לא חשחין אנחנא על דנא פתגם להתבותך, הן אייתי אלהנא די אנחנא פלחין יכול לשיזבותן מן אתון נורא יקידתא ומן ידך מלכא ישיזיב, והן לא ידיע ליהוי לך מלכא דלאלהך לית אנן פלחין ולצלם דדהב דהקמת לא סגדין, וכשתפס מריינוס את פפוס ואת לוליינוס אחיו בלדקיא אמר להם אין אתם מעמן של חנניה מישאל ועזריה יבוא אלהיכם ויציל אתכם מידי ואמרו לו חנניה מישאל ועזריה כשרים היו, ונבוכד נצר היה הגון שיעשה נס על ידו, אבל אתה מלך רשע אתה, ואין אתה הגון שיעשה נס על ידך, ואנו מחייבי מיתה עד לשמים ואם אין אתה הורגינו, הרבה מזיקים לפני המקום הרבה דובים הרבה אריות הרבה נמרים הרבה נחשים שרפים הרבה עקרבים שיפגעו בנו אלא סוף שהמקום עתיד לתבוע דמינו מידך, אמרו לא נסע משם עד שבאו עליו דיופלי מרומי והוציאו את מוחו בבקעיות. (ו) המוציא אתכם מארץ מצרים, על תניי הוצאתי אתכם מארץ מצרים, על תניי שתמסרו עצמיכם לקדש את שמי להיות לכם לאלהים, על כרחכם, אני ה', אני נאמן לשלם שכר.

משלי פרק כג, לה

(לה) הִכּ֥וּנִי בַל־חָלִיתִי֘ הֲלָמ֗וּנִי בַּל־יָ֞דָ֥עְתִּי מָתַ֥י אָקִ֑יץ א֝וֹסִ֗יף אֲבַקְשֶׁ֥נּוּ עֽוֹד:

שיר השירים פרק ה, ז

(ז) מְצָאֻ֧נִי הַשֹּׁמְרִ֪ים הַסֹּבְבִ֥ים בָּעִ֖יר הִכּ֣וּנִי פְצָע֑וּנִי נָשְׂא֤וּ אֶת־רְדִידִי֙ מֵֽעָלַ֔י שֹׁמְרֵ֖י הַחֹמֽוֹת: